בית הלוי חלק ג שט

דאיתקוש לקרקע אבל למאן דדרש ריבה ומיעט אע"ג דאיכא מיעוט למעט קרקע מ"מ לא נמעט מני' עבדים וצריך שני מיעוטים לקרקע ולעבד יעו"ש, וא"כ הכא גבי קרבן שטעה הא ליכא רק מיעוט אחד דמכל ולא הכל וא"כ רב פפא דמדקדק מהמשנה דבעבדי פטור ע"כ לדידי' אתי' המשנה רק כרבנן ולא כר"א ואפ"ה מחייבה בחבלה וא"כ אי אפשר לומר כמש"כ אבל להמפרשים דלא כהתוס' דב"מ יש לומר כמש"כ, אבל להתוס' דב"מ הא מוכרח דגם למאן דדרש כלל ופרט מ"מ חייב שבועה בדמי חבלה ומשו"ה פוסק הרמב"ם דבחבלה חייב, רק זה צ"ע דלהתוס' דב"מ נתחזקה טובא קושית התוס' כיון שכתבו דלמאן דדריש ריבה ומיעט ע"כ לא אימעוט עבדים וא"כ ר"פ דמדייק מהמשנה דבעבדים פטור ע"כ הוא רק לרבנן לחודא ולא לר"א ומאי קאמר מתניתין נמי דיקא דהא פליגי רק לר"א ולדידי' ודאי חייב בעבדים וצ"ע: ג

הר"ן בפרק שבועות הדיינים על המשנה ר"מ אומר יש דברים שהן כקרקע כתב בשם הרשב"א דתביעה תשלומי נזקי קרקע אינו כקרקע ונשבעין עליו והא דמשני בשחפר בה בורות ה"פ שטוענו שתי שדות גזלת ממני ואחת מהן חפרת בה בורות והלה אומר אחת גזלתי וחפרתי בה והשני' שלא חפרתי בה היא שלי ואין כאן הילך והפטור הוא משום דהכפירה הוא קרקע והמ"מ כתב דיש מקום לתרץ כן רק דא"כ הוא ממש תירוץ השני דאמר שתבעו כלים וקרקע והודה בכלים וכפר בקרקע ויש לדחות דלתי' הראשון מיירי שלא תבעו כלל מהחפירות עכ"ל, ולא זכיתי להבין כוונתו בתירוצו זה, והנה לפמש"כ המ"מ בקושייתו דהוא ממש כתירוץ השני הרי נמצא דשני התירוצים דבגמרא אינו רק כמ"ד דתבעו חיטים ושעורים והודה באחד מהן חייב רק הכא פטור משום כפירת הקרקע דלמ"ד פטור הרי גם כלים וכלים כה"ג פטור דההודאה שהי' מחייבו שבועה הוא דמי החפירות דחשיבא מטלטלים להרשב"א והכפירה הוא כקרקע וצ"ל דבאמת למ"ד דהודה בא' פטור מוכרח לסבור דהילך חייב ושפיר צריך קרא למעט קרקע היכא דהכפירה וגם ההודאה הוא בקרקע ממש, ואפשר דזהו הטעם של ספר חפץ שהביאו התוס' בב"מ דס"ל דהילך חייב והקשו התוס' דהא סתמא דגמרא מקשה והא הילך הוא ואפשר דאיהו ס"ל כדעת הר"ח שהובא בתוס' שבועות דף מ' דפוסק דהודה באחד פטור וא"כ הא מוכרח דהילך חייב

אמנם יותר נראה לומר דהרשב"א ס"ל דאע"ג דדמי החפירות נחשבין מטלטלים לענין חיוב שבועה זהו משום דביד הנתבע לשלם דמים אבל מ"מ נחשבין ג"כ ממין הטענה כיון דגם כן בידו למלאות החפירות ואין התובע יכול להכריחו לשלם לו דמים ושפיר הוא כמו תבעו חיטים והודה חיטים ואפילו אם אין אותו העפר שנטל מן החפירות בידו וגם נאמר דאז אין בידו ליתן לו עפר אחר רק מוכרח לשלם לו דמים ועיי' בזה במשנה למלך מ"מ י"ל דלענין דיהי' נקרא ממין הטענה כיון דעיקרו באה לו מכח הקרקע מקרי ההודאה מעין הכפירה שכופר לו שדה השני' וכמו דאיתא בש"ג פרק שבועות הדיינים שכתב דתבעו חיטים אע"ג דהשתא בעת התביעה אין החיטים בעין ודמים עבור החיטים קתבע מ"מ אם הודה לו בדמי שעורים לא חשיבא מעין הטענה ולא דמי לתבעו דמי חיטין שמכר לו והודה לו בדמי שעורין דכיון דמקודם עשאן דמים עליו ה"ל ממין הטענה אבל היכא שלא עשאן דמים פי' שגזל ממנו חיטין ואכלן כיון דעיקר הדבר דאתי' התביעה מחמתי' הם חיטין כי הודה לו בשעורין לא מקרי ממין הטענה ע"כ הרי כיון דעיקרו של הטענה באה מחיטים נחשבה כחיטים לענין זה שהשעורים אינם ממין הטענה וא"כ הא כמו כן נוכל לומר להיפוך דכיון דעיקר הטענה בא מן הקרקע גם הדמים שהודה מה שהפסיד בהקרקע נחשב ממון לגבי קרקע ונמצא הכפירה וההודאה הם מין אחד וחייב שבועה אי לאו דאימעוט מקרא כפירת קרקע משבועה וזהו מה דאיכא בין הני שני תירוצים בגמרא דבתחילה תירץ למ"ד טענו חיטים ושעורים פטור ולדידי' מוכרח לאוקמא בחפר בה בורות ותירוץ השני הוא אליבא דמ"ד חייב דלדידי' לא צריך לדחוקי בהכי דאתי' ברווחה יותר דאיצטריך מיעוטא להיכא דתבעו כלים וקרקע והודה בכלים, ועכ"פ להרשב"א נראה דלמ"ד דהודה בא' מהן פטור מוכרח אחד מהני שני דברים או דס"ל דהילך חייב או דלענין מין הטענה אזלינן בתר עיקר הדבר שהחיוב בא ממנו ואע"ג דמשלם לו דמים מ"מ כיון דבא החיוב מאותו מין עצמו של הכפירה מקרי מין הטענה אע"ג דלענין חיוב שבועה אינו כן וחשוב מטלטלים אע"ג דבא מן קרקע

ובזה יש מקום לישב הא דבריש הבית והעלי' אמר אם הי' אחד מהם מכיר מקצת אבניו נוטלן ומפרשינן דאיירי דהשני אומר אינו יודע ולרב נחמן ור' יוחנן דס"ל דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף איירי כשיש עסק שבועה ביניהם פי' דבמקצת אבנים הודה לו ועל מקצתן אומר איני יודע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ולכאורה יש לעיין דהרי הקצת שהודה הוא הילך וליכא חיוב שבועה דאורייתא ועיי' בנתיבות סימן פ"ז שהקשה כן ודחק לישבה בדוחק, וצ"ל דאיירי דהמקצת שהודה אינם בעין שמכרן לאחר או שיברן ואיבדן בידים באופן שאי אפשר להחזירן ודמים הוא דחייב עבורו אינו הילך, ואכתי צ"ע דהרי פשטות לשון המשנה משמע דאותן המקצת אבנים שדנים עליהם הם בעין וכדמשמע הלשון אם הי' מכיר מקצת אבניו נוטלן דמשמע דנוטל האבנים עצמן ואם איירי דמה שהודה עליהם אינם בעין וההודאה מחייבו ממון א"כ הרי הוא תובע חיטין ושעורים והודה בא' מהן והרי שם קיימינן לתרץ דברי ר' יוחנן דס"ל דלא אמרי' ברי עדיף והרי בשבועות דף מ' פליגי אמוראי אליבא דר' יוחנן ור"ח ב"ר אבא קאמר דר"י ס"ל דפטור וליכא שבועה דאורייתא ולא אמרינן בו משאיל"מ, וממ"נ קשה אם ההודאה בעין הרי הם הילך ואם אינם בעין הרי הוא תבעו חיטים ושעורים, ולפי הנ"ל ניחא כיון דלמ"ד הודה בא' מהן פטור נצרך לומר או דהילך חייב או כיון דתביעת הממון באה עבור תביעות האבנים שנטלן שלא ברשות גם הדמים מקרי מין הטענה לגבי כפירת האבנים ואם הי' כופרן הי' שבועה דאורייתא כשאינו יודע משלם

והנה מהא דלא כתב הרשב"א כפשוטו דאיירי בתבעו גזלת ממני שתי שדות אלו וזה ידוע לכל שחפר בורות בשתי השדות האלו ועל אחת הודה שהיא של התובעו והשני' אומר שלי היא והוי' ממש מין הטענה כיון דבהך דכופר ג"כ חפר וזה תובעו גוף השדה וגם הפסד החפירה ומוכרח דס"ל להרשב"א כיון דהחפירות ס"ל דהוא מטלטלים חייב שבועה דאורייתא דהרי זה תובעו קרקע ומטלטלים וזה הודה לו במקצת קרקעות ומקצת מטלטלים, וזהו דלא כמש"כ הקצוה"ח בסי' צ"ה דאם תבע גזלת ממני קרקע ואכלת פירותי' כמה שנים וזה אומר שלי היא דאין כאן שבועה דאורייתא דאע"ג דהפירות הם מטלטלים מ"מ כיון דבאכילת הפירות אין הכחשה ביניהם דמודה שאכלם וההכחשה היא בגוף הקרקע מקרי תביעות קרקע יעו"ש: ה ד' מקשה מהא דתנן טענו כלים וקרקעות הודה בקרקעות וכפר בכלים פטור הא כלים וכלים