בית הלוי חלק ג שי

דומיא דכלים וקרקעות חייב וש"מ הילך חייב ודחי לעולם כלים וכלים ג"כ פטור וקמ"ל הודה במקצת כלים חייב גם על הקרקעות וקמ"ל דזוקקין, וכתבו התוס' דהי' יכול לשנוי' כשחפר בה בורות כדמשני בסמוך פי' דגם קרקע לאו הילך הוא. ולכאורה יש מקום לומר דהא דאמר לקמן כשחפר בו בורות יש מפרשים דהוא משום דדמי קרקע דינו כקרקע לענין חיוב שבועה וכדעת הרמב"ם, ונאמר דע"פ סברא החיצונה אין לנו לדמות לקרקע דאע"ג דיסוד התביעה יוצא מקרקע מ מ הרי עתה תובע מטלטלין ורק לקמן דקשה דלמ"ד הילך פטור למה צריך קרא למעט קרקע ומכח קושי' זו מדאייתור הפסוק הממעט קרקע מוכרחין לחדש מזה דדמי קרקע הוא כקרקע אבל אי לאו יתור של הפסוק לא היינו אומרים כן, ואע"ג דמשני שם עוד תי' דאיצטריך למעט היכא דתבעו כלים וקרקעות והודה בכלים מ"מ ניחא דהרי תי' השני לא אתי' רק כמ"ד דבמטלטלים תבעו חיטים ושעורים והודה בא' מהן חייב אבל למ"ד דבכה"ג גם בכלים וכלים פטור ע"כ מוכרח מהפסוק דדמי קרקע כקרקע ותי' הראשון דחפר בה בורות אתי' רק כמ"ד דהודה באחד מהן פטור והרי בשבועות דף מ' מקשה למ"ד דהודה בא' מהן פטור מהך משנה גופה טעמא דכלים וקרקעות הא כלים וכלים חייב ומשני שם כי הכא לעולם כלים וכלים נמי פטור וקמ"ל דזוקקין ומשו"ה לא משני כאן כשחפר בה דלפי"ז מוכרח לומר דזוקקין קמ"ל ולמה לו להוסיף הך אוקימתא דחפר בה. אמנם התוס' הרי כתבו בסמוך דהא דמקשה למ"ד הילך פטור למה לי קרא למעוטי קרקע משבועה דלא פריך על הפסוק דליכא יתורא לזה דהרי מכלל ופרט ממעטינן קרקע ואינו מיותר דאיצטריך למעט שטרות רק הקושי' הוא על המשנה דלמה צריך למעט קרקע מכו"פ וע"כ התי' דחפר בה אינו כמש"כ דמכח יתור הפסוק נפיק לי' דדמי קרקע כקרקע ומשו"ה הקשו כאן שפיר אבל אם נפרש דקושי' הגמרא דלקמן הוא לרבי עקיבא ור"מ דדרשי' ריבויי ומיעוטי ולדידהו איכא קרא יתירא למעט קרקע וכמש"כ התוס' בכמה דוכתי שפיר י"ל כמש"כ: ה

עוד שם. הא כלים וכלים וכו' חייב וש"מ הילך חייב וכתב רש"י הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות שהכלי שהודה מונח לפנינו ואמר לו הילך חייב, הנה לעיל ע"א כתב רש"י וז"ל והילך לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהם הרי דס"ל דגם אם הכלי אינו בפני ב"ד ג"כ מקרי הילך, וצ"ל דשם כתב רש"י לענין דינא דס"ל דגם בכה"ג הילך ויצא לו זה מהראי' שהובא בראשונים מדפריך לקמן דף ק' אהא דזה אומר עבד גדול וזה אומר עבד קטן והא הילך הוא ומשני בשטענו דמי עבד ומדלא משני שאין העבד בפני ב"ד ומוכח דגם בכה"ג הוא הילך אבל הכא דמדייק הגמרא דגם בכלים דומיא דקרקע חייב כתב רש"י לרבותא דמוכרח מכאן דגם במונח לפני ב"ד חייב דקרקע הוא כמונח לפני ב"ד היא דהרי במקומה הראשון היא, והנה להס"ד דהכא הא גם מרישא נוכל לדייק כן דקתני ברישא הודה בכלים וכפר בקרקעות פטור הא כפר בכלים דומיא דקרקעות דהיינו שהכלי שכפר בה הוא לפני ב"ד חייב ואע"ג דלא שייך לומר על הכפירה אשתמוטי מ"מ חייב וכל זה ניחא לרש"י דמפרש לעיל הא דאמר רבה ובכולי בעי דלודי ואשתמוטי קמשתמיט דהוא קושיא אחרינא דנימא מיגו דחשוד אממונא אבל על הא דחייב שבועה כבר מתורץ בהא דאמר דחזקה אין אדם מעיז דבכופר הכל איכא העזה יותר מן מודה במקצת ובמודה במקצת חייב שבועה גם בלא סברא דאשתמוטי וא"כ לא צריך סברא דאשתמוטי רק לענין דאורייתא אבל השתא דקיי"ל דחשוד אממון לא חשוד אשבועה משו"ה חייב שבועה גם כשהכלי שכופר הוא בפני ב"ד, אבל להתוס' שכתבו לעיל דאם לא סברא דאשתמוטי לא הי' עליו עיקר חיוב שבועה דגם במודה מקצת איכא העזה כמו כוה"כ אי לאו סברא דאשתמוטי ולדידהו אם מה שכפר הוא לפני ב"ד ודאי דליכא עליו שבועה דאורייתא והא דכ' התוס' לקמן בדף ו' בד"ה אלא דגם כשהחפץ לפני ב"ד חייב הא לא כתבו כן רק לענין היסת ומשום לא פלוג אבל שבועה דאורייתא ודאי דליכא לכאורה קשה מרישא לפי הס"ד, רק גם זה ניחא דהרי התוס' כתבו בסמוך דגם למ"ד הילך חייב למה צריך קרא למעט קרקע הא ליכא אישתמוטי וכל זה הוא לשיטתם דלרש"י הא ניחא] ותי' דגם בקרקע שייך אשתמוטי דלמא שעבדה לאחרים, וסברא זו שייך רק כשכופר בקרקע אבל בהודה בקרקע הא לא שייך סברא זו וא"כ בסיפא דקתני הודה בקרקעות פטור מדייק שפיר הא הודה בכלים דומיא דקרקעות דהיינו שהכלי לפנינו חייב אבל ברישא דכפר בקרקע דשייך בה אשתמוטי א"כ כשנדקדק הא כפר כלים דומיא דכפר קרקע חייב היינו רק היכא דשייך אשתמוטי והוא כשהכלי אינו בפני ב"ד אבל כשהכלי היא בפני ב"ד לא נוכל לדקדק מזה דחייב ומיושב שפיר גם להתוס': סימן מא

ביאור דברי התוס' בשבועות ושייך לב"מ דף ה'

במס' שבועות דף מ' בתוס' ד"ה והודה בשעורים הביאו להא דאמר רבה ב"ר נתן בב"ק דפטור גם מדמי שעורים, והקשו התוס' דמנ"ל זה דהא לר"ג ודאי דמחייב בדמי שעורים דמחייב שבועה על החיטים הרי דחשיבא הודאה ודלמא גם רבנן אינם חולקים עליו בזה רק דס"ל דפטור משבועה על החיטין דבעינן ההודאה ממין הטענה, וכתבו התוס' דשמא משמע ליה לרבה דהלשון דאמר במשנה והודה בשעורים פטור דפטור לגמרי קאמר עוד תירצו דרבה בר נתן קאמר דלכו"ע פטור מדמי שעורים וגם לר"ג פטור אע"ג דר"ג סבר דחשיבה הודאה לחייבו שבועה. ולכאורה צ"ע לתירוץ הראשון של התוס' דאזל בסברת התוס' בקושייתם דמילתא דפשיטא הוא דאם הי' פטור מדמי שעורים דאין מקום לחייבו שבועה ור"ג דמחייבו שבועה ע"כ מחייבו בדמי שעורים וגם ס"ל להתו' בקושייתם דמהא דלרבנן פטור משבועה אין הכרח דיפטור מדמי שעורים דיכול להיות דגם אם חייב בדמי שעורים מ"מ לא חשיבה הודאה לענין שבועה ובב"ק דף ל"ה הביאו עוד ראיה לזה דהא איכא מ"ד דגם בתבעו חיטים ושעורים והודה בשעורים דפטור אע"ג דודאי חייב בדמי שעורים כיון דתובעו, א"כ מאי מתורץ במה שכתבו דלשון פטור משמע לי' דלגמרי פוטרים רבנן והרי אכתי תסוב קושי' זו עצמה על רבנן מנא להו לפוטרו גם מדמי שעורים דהרי מפסוק דכי הוא זה דמני' ידעינן דצריך שיהי' ההודאה מין הטענה הרי נאמר גבי חיוב שבועה ומנ"ל לפוטרו גם משעורים ואם נאמר דרבנן פטרו לי' מסברא בלא פסוק דכיון דהוא אינו תובעו נחשב כמחילה או כהודאה שאינו מגיע לו שעורים א"כ תקשה דלמה צריך קרא דכי הוא זה לפוטרו משבועה, וא"כ אדרבה מדבא הפסוק לפוטרו משבועה הא מוכח מזה להיפוך דחייב בשעורים. ולכאורה ההכרח לומר לתי' הא' של התוס' דבאמת ס"ל לרבה בר נתן דרבנן פטרי לי'