בית הלוי חלק ג שח

לכל דיניו אבל מאן דדריש ריבה ומיעט דלא צריך שיהיה כעין הפרט ורק דיש מיעוט אחד אין למעט מני' רק קרקע לחודא ולא עבדים, והנה הא דמקשה הגמרא למ"ד הילך פטור למה לי קרא למעט קרקע הרי קושיא זו אזיל לכו"ע דלר"ע ור"מ דיש להם קרא יתירא למעטו הרי הקושי' הוא בפשיטות דלמה צריך הפסוק למכתב, וגם לרבנן דלדידהו ליכא קרא יתירא למעט רק מכלל ופרט והוא אינו מיותר דהא איצטריך למעט עוד דברים דאינם הילך כמו שטרות ועבדים מ"מ הרי הסבירו התוס' דהקושי' הוא על המשנה דלמה הוצרכה המשנה למעט קרקע מכלל ופרט אבל עכ"פ הרי לר"ע ור"מ הרי הקושי' יותר חזקה, ועל זה משני כגון שחפר בה בורות דלהרמב"ם פירושו דהיינו דמי. קרקע ולרבנן הא ודאי מתורץ בזה דלדידהו הא גם דמי קרקע אימעוט מני', וגם לר"ע ור"מ מתורץ היטב דאע"ג דכתבנו דלדידהו לא ממעטינן מני' דמי קרקע הרי זה אינו רק אם נצרך המיעוט על קרקע ממש אין למעט מני' גם דמי קרקע אבל השתא דפריך דקרקע לא צריך מיעוט הא בע"כ אייתור המיעוט לדמי קרקע, אמנם הרי אכתי איצטריך המיעוט גם לקרקע עצמה וכגון שטענו כלים וקרקעות והודה בכלים ושוב אין למעט מני' גם דמי קרקע וצריך לומר דתי' הראשון אזיל אליבא דמ"ד טענו חיטים ושעורים והודה באחד מהן פטור ומשו"ה אייתור המיעוט למעט דמי קרקע, אבל למ"ד טענו חיטים ושעורים חייב ולדידי' ליכא למעט מני' דמי קרקע דהא איצטריך למעט קרקע ממש וכגון שהודה בכלים ומשו"ה אמר הגמרא לתירוץ השני דלהך מ"ד איצטריך להודה בכלים דדמי קרקע לא אימעוט מני' והני שני תירוצים אינם מחולקים כלל ושניהם תירוץ אחד הם דמשני דאיצטריך או לחפר בה בורות וזהו אליבא דמ"ד טענו חיטים ושעורים והודה בא' מהן פטור או לטענו כלים וקרקע וזהו למ"ד דהודה בשעורים חייב ושני התירוצים מוכרחים להאמר אליבא דר"ע ור"מ דדרשי' מיעוט וריבוי: ב

הראב"ד בהשגות כתב דהא דכשחפר בה בורות חשיבא תביעות קרקע הוא דוקא כשתבעו למלאות החפירות אבל. אם תובעו דמי הפסד החפירות הוא מטלטלים והרי הוא כאומר חבלת בי שתים והוא אומר אחת וכתב הש"ך בסי' צ"ה ס"ק י"ח שהראב"ד נתכוין בראייתו להא דתנן בפ' כל הנשבעין גבי נחבל ר' יהודה אומר עד שיהיה שם הודאה במקצת כיצד אומר חבלת שתים והוא אומר אחת והאו"ת דחה ראי' זו דהכי כתב הר"ן שם דגם ר' יהודה לא מצריך שיהיה שבועת התורה ממש רק מצריך שיהי' כמו מעין שבועת התורה וגם הילך חייב שם וא"כ גם אם ע"פ עיקר הדין הוא קרקע ניחא והנראה ברור דהראב"ד לא נתכוין לראי' זו מהמשנה כלל רק כתב דבתבעו דמי החפירות דינו שוה כמו חבלת שתים דבזה פשיטא לי' להראב"ד דחייב שבועה דאורייתא אע"ג שהתחלת התביעה באה מקרקע והא דפשיטא לי' בחבלה דחייב הוא מהמשנה דשבועת הפקדון דף ל"ז חבלת ועשית בי חבורה והלה אומר לא חבלתי משביעך אני ואמר אמן חייב והלא אין מביאין קרבן שבועת הפקדון על כפירת קרקע, וע"ש בדף ל"ז דאמר רב פפא הא דלא תני שם במשנה גנבת את עבדי משום דעבד איתקוש לקרקע הרי מוכח דדמי חבלה הוא תביעת מטלטלים וגם הרמב"ם בעצמו כתב בפרק שמיני מהלכות שבועות האומר לחבירו עשית בי חבורה והלה אומר לא עשיתי חייב בשבועת הפקדון, הרי דגם הוא פוסק דדמי חבלה הוא כמטלטלים, והמ"מ כתב לדחות דברי הראב"ד דרק עבד איתקש לקרקע ולא בן חורין, עוד יש לומר להרמב"ם כמו שכתב הש"ך סברא לחלק דרק בחבלה שמוכרח הוא לשלם דמים ה"ה כמטלטלים אבל בחפירות כיון דביד הנתבע למלאות החפירות ועיקר התביעה הוא שהזיק לו שדהו ס"ל דהוא כקרקע ושפיר י"ל כהרמב"ם דגם כשתובעו דמי החפירה מקרי קרקע ועיין באו"ת שכ' סברא זו בדעת הראב"ד ולא הבנתי ואולי יש שם איזו ט"ס אבל להרמב"ם י"ל כן], ונ"מ טובא בין הני שני התירוצים בטוענו דרת בבית שלי שתי שנים שלא ברשותי או גזלת השדה ואכלת פירותי' שתי שנים והוא אמר שנה אחת דלתי' השני יש לומר דגם להרמב"ם חייב שבועה דאורייתא

והנה לדעת הראב"ד דמדמה הך דחבלה לדמי החפירות וס"ל דגם בן חורין איתקש לקרקע לכאורה היה מקום לישב דלא תקשה מהמשנה דשבועת הפקדון להרמב"ם ואדרבה יצא מזה עוד סיוע שיש בו ממש לעיקר דינו של הרמב"ם דבשבועות שם פליגי במשביע עדי קרקע דר' יוחנן אמר פטור ור"א אמר חייב ומסיק דלרבנן דדרשי לקרא דוכחש בעמיתו בכלל ופרט וממעטי קרקע דאינו נגזלת לכו"ע פטור ולא פליגי רק אליבא דר' אליעזר דס"ל דקרקע נגזלת ואינו ממעט רק שטרות מאן דמחייב כר"א ומאן דפוטר ס"ל דאע"ג דאינו נגזלת מ"מ לענין שבועה שאני דכתיב או מכל אשר ישבע ולא הכל וגם לר"א אימעוט קרקע משבועה אמר ר"פ מתניתין נמי דיקא דקתני גנבת את שורי והוא אמר לא גנבתי משביעך אני ואמר אמן חייב ואלו גנבת את עבדי לא קתני מ"ט לאו משום דעבד איתקש לקרקע, והקשו התוס' כיון דלרבנן לכו"ע פטור ולא פליגי רק אליבא דר"א ומאי מביא ראי' מן המשנה דלמא אתי' כרבנן וע"ש במה שתי' ולבסוף נשארו בתימא, אבל אם נאמר בעיקר הדין כהרמב"ם הא ניחא הסוגי' שפיר דכבר כתבנו באות הקודם דגם אם נאמר דדמי קרקע כקרקע מ"מ לפי הסברא החיצונה המה חלוקים מקרקע ממש ורק דזה תלוי בעיקר הפלוגתא דאם נמעט קרקע מכלל ופרט דצריך שיהיה כעין הפרט גם דמי קרקע אימעוט דגם הם. אינם דומים להפרט דפקדון דהם מעיקרם מטלטלים אבל למאן דדרש ריבה ומיעטו דריבה הכל ורק דאיכא מיעוט יתירא למעט קרקע לא נוכל למעט מני' דמי קרקע ולא ממעטינן מני' רק המסתבר יותר: וא"כ זהו גופה דמדייק ר"פ דהרי בהך משנה דחבלת בי משביעך אני חייב וכן באנסת ופיתית את בתי קתני דחייב והרי הם דמי קרקע וכהראב"ד ומוכח דהמשנה לא אתי' כרבנן דלדידהו גם בדמי קרקע פטור ובע"כ אתי' כר"א דדרש ריבה ומיעט ואפ"ה לא קתני גנבת את עבדי ומוכח דגם ר"א דרש הך מיעוטא דמכל אשר ישבע ולא הכל ואימעוט מני' קרקע ממש וגם בעבד פטור דאיתקש לקרקע ואין לחלק ביניהם, ועכ"פ הא מוכח מדיוקא דר"פ דלמאן דדרש כלל ופרט צריך למעט מני' גם דמי קרקע וא"כ להלכה הא קיי"ל דקרקע אינה נגזלת וכרבנן דדרשי' כו"פ א"כ הא בע"כ גם דמי קרקע אימעוט, והוא ראי' נכונה להרמב"ם, הן אמת דבדעת הרמב"ם בעצמו אין מקום לומר כן דהרי פסק דחבלת בי חייב בקרבן שבועת הפקדון הרי דפוסק דדמי חבלה הם מטלטלים גם להלכה דקיי"ל דדרשי' כללי ופרטי ולדעתו הא מוכרח לומר או כדעת המ"מ דבן חורין לא איתקוש לקרקע או כסברת האו"ת דמחלק בין דמי חבלה דמוכרח ליתן דמי' ובין דמי חפירה דבידו למלאותן אבל לדעת הראב"ד דמדמה דמי חבלה לדמי חפירות ומביא ראי' מזה לזה לדידי' הרי נוכל לישב היטב קושי' התוס' ויתבאר דלהלכה דקיי"ל דקרקע נגזלת דמי קרקע הם כקרקע כהרמב"ם

אמנם לפי מה שכתבו התוס' בב"מ דף ד' דרק למאן דדריש כלל ופרטי ממעטינן עבדים משום