בית הלוי חלק ג שז

איכא הודאה וגם ליכא העזה ושפיר אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לשבע דאע"ג דאם הי' כופר בודאי החמשים הי' פטור זהו, משום דאז הי' העזה ויש לו מיגו דכוה"כ אבל באומר אינו יודע הא בעצם יש עליו החיוב של שבועה ואינו יכול לשבע ומש"ה משלם גם למ"ד הילך פטור ועיין בחו"מ סי' ע"ב בש"ך ס"ק קכ"ב במשכון שנפחת והמלוה אומר שאינו יודע כמה נפחת דנשבע המלוה היסת וכ' הש"ך הא דאין המלוה מחושאיל"מ דמה שנפחת הא מנכה לו מחובו וה"ל הילך, ומזה אין סתירה לדברינו דשם בעת שנפחת הא נתנכה החוב מהלוה מעצמו וא"כ מה שמודה המלוה הא כבר שילם זה מה להלוה ובודאי דבכה"ג לא חשיבא הודאה כלל גם למאן דמחייב בכל הילך הי' פטור מזה ולא מחייב לי' ר"ח רק כשמוסרו עתה בפני ב"ד אחר תביעתו של התובע ובזה שפיר י"ל דגם למאן דפוטר מ"מ חשיבא הודאה וממילא באומר על השאר אינו יודע דליכא העזה דהוא משאי"ל ומשלם

והנה יעויין בדף צ"ח דמוקמינן הא דתנן זה אומר ביום שהיתה שאולה וזה אומר אינו יודע חייב כגון שהי' עסק שבועה ביניהם דאמר לו שני בהמות מסרתי לך ומתו תרווייהו בעידן שאילה וא"ל חדא בעידן שאילה ואידך לא ידענא דמשאיל"מ וכתב רש"י דמשו"ה נקט ומתו תרווייהו דאי בדקיימא חדא ה"ל ההיא דמודה בה הילך ומבואר להדיא היפוך ממה שכתבנו, אמנם הא נתבאר לעיל דרש"י בודאי דסובר דבהילך ליכא הודאה מדפוטר הילך גם בהעדאת עדים וכתב רש"י כן לשיטתו: ד

בגמרא אלא כי איתמר ותנא תונא אאידך דר"ח עיי' ברש"י ותוס' ובבעל המאור שהקשו אמאי לא פריך השתא כי היכא דהאי מודה לזה האי מודה לזה כמו שהקשה הא קמייתא כי היכא דאנן סהדי כו', וכ' המאור וז"ל ותי' הרב ר' אברהם בשם הרב ר' יצחק בן מרן לוי ז"ל אלו אמר חד לחברי' שקול מנתך בלא שבועה אפ"ה משתבע אידך, וכ' המאור אע"ג שהדין כן מ"מ אין זה הוכחה דאיכא למימר היא גופה מנ"ל, פי' דאכתי קשה מאי קאמר ותנא תונא דהאיך מוכח זה הדין גופה מהמשנה עד דיליף מני' להילך, והנראה דהר' יצחק ס"ל דמה דנוטל החצי ע"י שבועתו זה אין לו דמיון להילך וחולק בזה על התוס' ורק אם אחד ימחול לחבירו שבועתו אז הוא דנקרא הילך ומדקדק מהמשנה דגם אם הוא ימחול לחבירו השבועה מ"מ יהי' הוא צריך לישבע והיינו מסיפא דקתני זה אומר חציה שלי הרי דנותן לחבירו החצי בלא שבועה והרי יש לו מיגו לומר כולה שלי ולמחול לחבירו השבועה שיטלנו בלא שבועה כיון דגם עתה נותן לו בלא שבועה וירויח דיהי' הודאתו הילך והגם דלא יועיל לו המיגו ליטול חצי' דמיגו להוציא לא אמרינן מ"מ יטול הרביע בלא שבועה והא דאמרינן בדף ח' דמשו"ה נשבע ואינו נאמן במיגו דכולה שלי דאערומי קמערים זה שייך אם הי' צריך לישבע כשאומר כולה שלי אבל אם לא הי' צריך לישבע הרי הוא מיגו טוב ומוכרח דגם כשימחול השבועה יהי' צריך לישבע ומדייק שפיר דהילך חייב: סימן מ

הערה בדמי קרקע אם דינם כקרקע או לא

בב"מ דף ה' פריך הגמרא למ"ד הילך פטור למה איצטריך קרא למעט קרקע משבועה ומשני כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות, אי נמי כגון שטענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות, וכתבו התוס' דהך תי' השני אתי' רק כמ"ד טענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב דלמ"ד פטור הרי בכה"ג גם בכלים וכלים פטור, ולכאורה יש לעיין למה אמר הגמרא כלל לתירוץ השני דאינו אליבא דכו"ע כיון דבתי' הראשון מתורץ לכו"ע למה למהדר ולהמציא עוד תי' מה דתלוי בפלוגתא וצ"ע, והנה בהא דמתרץ כגון שחפר בה בורות כו', נחלקו השיטות דהרמב"ם בפרק ה' מהלכות טוען כתב דאם תבעו חפרת בשדה שלי שתים והוא אומר לא חפרתי אלא אחת דאין עליו שבועה דאורייתא דס"ל להרמב"ם בדמים הבאים מקרקע דינם כקרקע, ואיהו מפרש הא דמשני כגון שחפר בה בורות היינו שהתביעה וגם הכפירה שביניהם הוא במנין החפירות, והראב"ד בהשגות כתב דזה אינו רק כשתובעו למלאות החפירות אבל אם תובעו הדמים מה שנפחתה שדהו ע"ז חייב שבועה דאורייתא דס"ל דדמי קרקע אינם כקרקע רק חשיבא מטלטלים אבל בעיקר פירושה של הסוגי' גם הוא מפרש כהרמב"ם דהסיכסוך שביניהם הוא במנין החפירות רק הראב"ד מוקים לה בתובעו למלאות החפירות דאז הוא תביעת קרקע ממש, ועכ"פ לדידהו אתיא תירוץ הראשון אליבא דכו"ע, אמנם הרשב"א והר"ן פירשו שחפר בה בורות היינו בשדה אחת כופר בה לגמרי ובהשני' שהודה חפר בה בורות ומודה שחפר ומשו"ה אינו הילך כיון דהודה דצריך עוד לשלם והא דפטור הוא משום דהכפירה הוא קרקע אבל ההודאה ס"ל דהוא מטלטלים דגם הם ס"ל כהראב"ד דדמי קרקע מטלטלים הם, ועיי' במ"מ שכתב דיש מקום לפרש כן רק הקשה על זה דא"כ הוא ממש תירוץ השני שטענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות וכתב דיש לדחות קושי' זו, ועכ"פ להרשב"א והר"ן נראה דשני התירוצים הוא רק כמ"ד טענו חיטים ושעורים והודה בא' מהן חייב ועיי' מש"כ לקמן אי"ה

והנה לדעת הרמב"ם יש מקום לישב דשני התירוצים מוכרחים לאומרם. דהנה הגם דהרמב"ם ס"ל דדמי קרקע הם כקרקע מ"מ גם הוא מודה דעל פי סברא החיצונה חלוק הרבה דמי קרקע מקרקע ממש ונהי דס"ל דהם אינם דומים למטלטלים שעיקרם מטלטלים אבל הא ודאי דגם ממש כקרקע אינם ע"פ הסברא וחלוק ומובדל הוא משני הצדדים ומכל מקום לענין הדין הם כמו קרקע דכמו דממעטינן מכלל ופרט דפקדון ותשומת יד קרקע כמו כן אימעוט דמי קרקע דגם הם אינם דומין להפרט דפקדון ותשומת יד דהוא מעיקרו מטלטלים ממש וכל זה הוא אי דרשי' כלל ופרט ובעינן לענין שבועה שיהיה דומה להפרט ממש, אמנם הרי כתבו התוס' בב"מ דף ד' בד"ה אין נשבעין וכ"כ בכמה דוכתא דגם לר"ע ור"מ דדרשי ריבה ומיעט ולדידהו הא אין למעט מני' רק שטרות ולא קרקע דגם הם מודים דאין נשבעין על הקרקעות דיש להם שום מיעוט למעט קרקע משבועה ולדידהו גם הרמב"ם מודה דאין למעט מני' רק קרקע ממש כיון דליכא רק מיעוט אחד די לנו למעט רק קרקע ממש דמסתבר יותר ומנ"ל למעט מני' גם דמי קרקע והוא סברא נכונה וברורה. וזה ג"כ הטעם דמאן דס"ל כלל ופרט ממעט מני' גם עבדים משום דהוקשו לקרקעות וגם על עבדים אין נשבעין וכתבו התוס' דלר"מ דדריש ריבה ומיעט אע"ג דגם הוא מודה דאין נשבעין על הקרקע מ"מ על עבדים ס"ל דנשבעין ולכאורה אינו מובן מהו החילוק דלרבנן ממעטינן גם עבדים ולר"מ לא ולפי הנ"ל ניחא שפיר דאע"ג דעבד הוקש לקרקע מ"מ הרי ודאי חלוק הוא הרבה מקרקע ורק דמאן דממעט קרקע משום דבעינן כעין הפרט אימעוט עבדים ג"כ דאינו דומה להפרט דהא הוקש לקרקע