בית הלוי חלק ג שו

דעל מה הצד לא אמרינן דבר אחר יוכיח, ויפה אמר לי בני שיחי' ע"ז דאין כוונת התוס' בקושייתם דנימא כוה"כ יוכיח כמו כל יוכיח דעלמא בכל מקום רק כוונתם דהרי חזינן דהתורה פטרה כוה"כ וחייבה במודה במקצת ור"ח קאמר דגם העדאת עדים יצאה מסוג כוה"כ והוא בסוג מודה במקצת ויליף לה במה הצד שע"י טענה וכפירה הם באים והקשו התוס' שפיר כיון דגם כוה"כ יש בו הך סברא גופה ממש וא"כ האיך יליף בזה דאינו בכלל הכופר הכל וע"ז תירצו דבמה הצד ובעדים איכא טענה חשובה יותר מכוה"כ ובזה יתורץ ג"כ כל קושי' הנ"ל דלא שייך לומר קרקע יוכיח דעל מה הצד הא לא פרכינן יוכיח: ג

והנה בדף ד' דרצה הגמרא להוכיח דהילך פטור מהברייתא דסלעים דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש וקאמר רשב"א הואיל והודה במקצת הטענה ישבע טעמא דאמר שלש הא שתים פטור והאי שטר דמודה בו הילך הוא וש"מ הילך פטור וכתב רש"י דלא גרסינן כיון דמודה בו הילך דבלא הודאתו נמי כל שטר הילך הוא, ועיין בש"ך סי' ע"ה ס"ק י"א וסימן פ"ח ס"ק מ"ט והנה הנוסחא בגמרא הוא ממש כגירסת רש"י וליכא תיבת כיון, אמנם אח"כ באיכא דאמרי דמדייק מדברי ר"ע דאומר דהוא כמשיב אבידה ופטור טעמא דאמר שלש הא שתים חייב ומדקדק מזה דהילך חייב הנוסחא בגמרא שלפנינו והא שטר כיון דקמודה בו הילך הוא ואיתא תיבת כיון בגמרא רק דתיבת כיון מוקף בחצי עגולה ועכ"פ הא נראה להדיא דבעיקר הנוסחא הי' תיבת כיון בגמ' ורק שם אח"כ הגיהו בו למחקו, והנראה לישב הנוסחא כמו שהוא בגמ' דעיקר גדרו ויסודו של מודה במקצת שעי"ז מתחייב שבועה הוא שני פרטים, פרט אחד שיהי' הודאה במקצת התביעה, שנית שעל ידי ההודאה יכול לכפור ואין לו חזקה דאין אדם מעיז, ובהעדאת עדים דחייב לר"ח הוא דמה שהעדים העידו דחייב חמשים חשיבא כהודאה, וגם חזקה דאין אדם מעיז אין לו דהא קמן דהוא מעיז לכפור הכל גם במה שהעדים מכחישים לו ועיין בנמוק"י, והנה בהילך למאן דמחייב ע"כ מוכרח דס"ל דיש בו הני שני פרטים דהמקצת שנותן חשיבא הודאה, וגם דבזה יכול להעיז ככל מודה במקצת אבל למאן דס"ל הילך פטור הרי יש מקום לומר בו שני טעמים או דחסר בו פרט של ההודאה דכמאן דנקיט לי' מלוה דמי וליכא הודאה, או דכיון דכבר הוא כמו ביד מלוה איכא העזה בהכפירה כמו הכופר הכל ואית לי' חזקה דאין אדם מעיז ומשו"ה פטור או משום דאית לי' מיגו דכוה"כ] ונ"מ בזה לדינא הוא בהעדאת עדים והילך דאם נאמר דהחסרון הוא דליכא הודאה א"כ גם בעדים אם אמר תיכף הילך פטור דליכא הודאה ואם הפטור יהי' משום דאיכא העזה כמו כוה"כ א"כ בעדים והילך חייב דהרי בעדים עיקר החיוב משום דהוחזק מעיז ואין לו חזקה דאין אדם מעיז, והנה לפרש"י מבואר כל זה להדיא בגמרא דאין שום סברא לחלק בדין דהילך בין העדאת עדים למודה במקצת דרש"י מפרש דהא דמסיק דתנא תונא דאמר ר"ח קאי על הילך וכ' רש"י דס"ל דחיוב שבועה של המשנה דשנים אוחזין הוא משום העדאת עדים ומוכיח ר"ח מזה דהילך חייב במודה במקצת הרי דס"ל דאין מקום לחלק ולומר דאע"ג דבעדים חייב מ"מ פטור במודה במקצת ומוכרח דאין שום סברא לפטור בהילך רק מטעם דלא חשיבא הודאה לחודא, וא"כ הרי כיון דקיי"ל במודה במקצת דפטור הילך גם בעדים כן הוא, אבל לדעת התוס' דמפרשים דלהמסקנא דקאמר ותנא תונא אאידך דר"ח ס"ל דבהך דשנים אוחזין חשיבה כהודאה הרי אין לנו מבואר בגמרא בעדים והילך מה דינו דאם נאמר דבהילך פטור משום דאיכא העזה כמו כופר הכל א"כ בעדים שפיר חייב גם בהילך, אמנם גם להתוס' בודאי דמלשון הגמרא כמעט מבואר להדיא דהטעם הוא משום דלא חשיבא הודאה דהרי אמר ורב ששת אמר הילך פטור מ"ט כיון דאמר הילך הני זוזי כמאן דנקיט לה מלוה דמי' באינך חמשים לא קמודי הילכך ליכא הודאה מקצת הטענה הרי מפורש קאמר רב ששת הטעם משום דליכא הודאה והא דכתבו התוס' דלמאן דפוטר בהילך איכא העזה כמו כוה"כ כתבו כן ממילא כיון דאיהו ס"ל דלא חשיבא הודאה א"כ הא ממילא ידעינן דהוא ככופר הכל ואיכא העזה אבל זה ודאי לא ניתן לאומרו לענין דינא דעיקר הטעם משום דאיכא העזה אבל חשוב הודאה דזהו ממש היפוך משמעות לשון רב ששת, וא"כ לענין דינא אין מקום להסתפק גם להתוס' דכיון דקיי"ל דהילך פטור גם בעדים הוא פטור, וכן הוא מבואר בשו"ע סי' ע"ה כפר בכל ועדים מעידים שחייב חמשים חייב שבועה וכתב הרמ"א י"א דוקא כשהעדים מעידים ע"פ אבל כתבו לו שטר פטור דשטר הוא הילך, והנה כל זה הוא מוכרח מדברי רב ששת אבל הרי הי' מקום לדחות ולומר דבהילך איכא הודאה רק הוא העזה ככוה"כ ומשו"ה בלשון ראשון דמדייק מהברייתא דהילך פטור לא גרסינן כיון דקמודה דהא גם אם הי' איירי הברייתא דהלוה לא הודה במה שכתוב בשטר ואין מקום לחייבו שבועה רק משום דהשטר הוא העדאת העדים דחייב חמשים ופטור משום הילך א"כ הרי כ"ש דמוכח דגם במודה במקצת פטור ומוכיח שפיר, אבל באיכא דמותיב מסיפא דמוכיח דהילך חייב מדמחייב ר"ע באומר הלוה שתים הרי כל עיקר הוכחה הוא רק משום דהברייתא איירי במודה דאל"כ הרי הי' מקום לדחות דאע"ג דמוכח מינה דחייב בהעדאת עדים מ"מ במודה י"ל דפטור משו"ה אמר בגמרא והאי שטר כיון דקמודה בו הילך הוא דכל הראי' הוא רק כיון דהוא מודה א"כ הא אין מקום לומר דהחיוב הוא משום העדים דבעדים הא עיקר הסברא דמחייבין שבועה הוא משום דהוחזק במעיז ואין לו חזקה דאין אדם מעיז וזה כיון דמודה הא ל"ש סברא זו ובע"כ החיוב משום מודה במקצת ומוכח דגם במודה חייב בהילך

והנה אם הי' מקום לומר גם לפי האמת דגם מאן דפוטר בהילך הוא רק משום דאיכא העזר אבל הודאה מקרי ונדחוק קצת בלשון הגמרא דהא דאמר באינך חמשים לא קמודי פי' דאיכא העזה ככוה"כ הי' מקום בזה לישב הא דבפרק הבית והעלי' אם הי' מכיר מקצת אבניו נוטלן ומוקים לה בשיש עסק שבועה ביניהם דאמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא וידוע הקושי' דהרי האבנים שמודה בהם הוא הילך, ונאמר דהא דבכוה"כ אין אדם מעיז אפשר דרק לכפור בודאי אינו יכול להעיז בדבר שחבירו מכיר בשקרו אבל לומר אינו יודע על הכל אפשר דליכא העזה כלל דעביד אינש דישכח ולפי הסברא נראה דבזה ליכא העזה, ועיין בתוס' ב"מ דף צ"ו שהקשו לרב ושמואל דס"ל דחמשין ידענא וחמשין לא ידענא פטור דכל מודה במקצת אמאי חייב שבועה הא יש לו מיגו דיאמר על הך מקצת שכופר אינו יודע ומדלא הקשו התוס' אליבא דכ"ע דמודה במקצת אמאי ישבע הא יש לו מיגו דיאמר על הכל אינו יודע ומוכח דס"ל דגם לומר אינו יודע על הכל איכא העזה, אמנם זה יש לדחות דלא הקשו התוס' כן דהא יש לדחות דגם בזה איכא העזה וע"כ הקשו רק לרב ושמואל ובתירוצם הא ניחא גם לדידן אבל לפי האמת י"ל דבכה"ג ליכא העזה, ואם נאמר כן הא יתחדש הדין באומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אפי' אמר על הך שהודה הילך הא יש בו כל הפרטים שבמודה במקצת דהא