בית הלוי חלק ג שד

במיגו דעל זו שמודה עכשיו דמתה בפשיעה יכפור ועל הפרה דאיתא בב"ד יודה ויהי' הילך ויפטור משבועה ותי' דא"כ יהי' כופר הכל ואיכא העזה וזהו כמש"כ כאן, עוד תי' שם דאיירי דהך דקאי היא טובה יותר מהך דמתה הרי דתי' השני ס"ל דגם להמ"ד דס"ל דהילך פטור מ"מ ליכא העזה, ועיי' עוד בשיטה מקובצת בב"מ שכתב בשם ר"פ וז"ל הא שתים פטור וא"ת יהי' נאמן במיגו דאומר שתים וי"ל דהוי מיגו דהעזה דהשטר משמע שתים ואין כאן הודאה אלא כופר הכל אם אמר הכי הרי דר"פ ס"ל דכל הילך ליכא העזה ורק בהך דשטר איכא העזה כיון דשטר משמע שתים ליכא הודאה כלל [ולדידהו צריך לומר דלמ"ד הילך פטור עיקר הטעם משום דליכא הודאה וכלשון הגמרא דאמר ר"ש הילך פטור כו' כמאן דנקיט להו מלוה דמי באינך חמשים הא לא מודה הילכך ליכא הודאה במקצת הטענה] ולכאורה הי' נראה דגם דעת רש"י הוא כן דלקמן באיכא דאמרי דאמרינן דלכו"ע הילך פטור ולר"ע פטור גם באומר שתים והא דנקט ר"ע הפטור באומר שלש לאפוקי מדרשב"א דאמר דבשלש מודה במקצת הוא וכ' רש"י וז"ל מודה במקצת הוא ואינו כמשיב אבידה דאערומי קמערים שיהי' מוחזק בנאמן עכ"ד ולמה דחק רש"י בזה דהרי טעם דרשב"א ניחא בפשיטות כיון דקיימא השתא דהילך פטור הא ליכא מיגו דאם יאמר שתים יהי' כוה"כ ואיכא העזה ואדרבה בדברי ר"ע דפוטר בשלש משום מיגו דשתים צריכין טעם, ובודאי משמע דס"ל לרש"י דבהילך ליכא העזה גם למאן דפוטר. אמנם זה לא יתכן דהא דעת רש"י בב"ק דלמ"ד עירוב פרשיות לדידי' גם כופר הכל חייב היכא דיכול להעיז וא"כ הא תיקשה לדידי' אמאי פטור בהילך כיון דליכא העזה דאע"ג דלא חשיבא הודאה מ"מ הא לא עדיף מכוה"כ היכא דיכול להעיז ובודאי דוחק גדול לומר דבאמת תלוי הך דינא דהילך אם חייב אם פטור באידך פלוגתא אם עירוב פרשיות אם לא ובודאי מוכרח דרש"י ס"ל דבהילך איכא העזה כמו כוה"כ וכהתוס' דכאן. והא דדחק רש"י ליתן טעם לרשב"א הוא דהרי לר"ע דס"ל דשתים פטור משום הילך פוטר ג"כ במיגו דשתים הרי מוכרחין לומר כמש"כ התוס' דס"ל לר"ע כיון דמסייע לי' השטר אם הי' אומר שתים לא הי' העזה ולא ניחא לי' לרש"י לומר דרשב"א יחלוק בזה על עיקר סברא זו דהכא גם בשתים ליכא העזה ומשו"ה כתב דטעמו משום דאערומי קמערים. ועכ"פ נתבאר לנו הפלוגתא בזה דלדעת התוס' בב"מ ורש"י איכא בהילך העזה כמו כופר הכל אם נאמר הילך פטור, ולתי' השני של התוס' בב"ק ור"פ ליכא העזה רק מ"מ פטור משום דליכא הודאה

והנה נ"מ טובא בזה לדינא בהודה בחמשים וקצת מהני חמשים א"ל הילך דלתי' הב' של התוס' דבהילך ליכא העזה כמו בכל מודה במקצת הרי פטור מן השבועה במיגו דלא הי' מודה רק באותו מקצת שאומר הילך והא דכל מודה במקצת אין לו מיגו שלא הי' מודה רק פרוטה ואומר עליו הילך לדידהו הרי ע"כ מוכרח לומר כמש"כ השיטה מקובצת דאמרינן דלמא אין לו ההוא פרוטה אבל באומר על קצת מההודאה הילך הרי יש לו מיגו שפיר דלא הי' מודה בהשאר אבל להתוס' דכאן ליכא מיגו דאם לא הי' מודה בהיותר הרי הי' ככו"הכ וחייב שבועה משום הודאת המקצת שאינו אומר עלי' הילך. ובזה נתבאר היטב דברי הראב"ד בפרק רביעי מהלכות טוען שכתב הרמב"ם מנה לי בידך על משכון זה והנה אומר שלא לוה רק חמשים אם הי' המשכון שוה רק חמשים או פחות הרי זה נשבע ככל מודה במקצת וכתב הראב"ד ואם שוה חמשים או פחות למה נשבע הרי הוא הילך ועיי' בלח"מ שנתקשה בדברי הראב"ד דבשוה פחות מנ' הרי איכא חיוב שבועה ע"י ההודאה היותר מכדי שיווי המשכון דלא הוי' הילך וע"כ מחק תיבות או פחות מדברי הראב"ד ועיי' במגדל עוז שהעתיק דברי הראב"ד כמו שהוא בפנים ויש שם גם תיבת או פחות] והברור' דהראב"ד ס"ל כתי' השני של התוס' בב"ק דגם בהילך ליכא העזה ומשו"ה גם באיכא הודאה יותר מכדי שיווי המשכון ליכא שבועה במיגו דלא הי' מודה רק כפי שיווי של המשכון וזה ברור. ועיי' בחו"מ סי' ע"ב סעי' י"ז שכתבו הטור והמחבר אם המלוה אומר סלע הלוהו והלוה אומר שקל כו' אם הי' המשכון שוה דינר נוטל המלוה הדינר מן המשכון ופורע הלוה עוד דינר שהודה ונשבע על השקל השני וע"ש בסמ"ע ס"ק נ"א ובש"ך שם שכתבו בפשיטות דהוא שבועה דאורייתא ושוב נתקשה הסמ"ע דמאי קמ"ל פשיטא ודחק טובא בזה יעו"ש ולדברינו הרבה קמ"ל להוציא מדעת הראב"ד דס"ל דבכה"ג פטור משבועה במיגו דהילך ולהראב"ד ליכא בכה"ג רק שבועת היסת ככל כוה"כ וא"כ הטור ושו"ע אם כוונתם דחייב שבועה דאורייתא טובא קמ"ל, ועכ"פ מדברי הראב"ד מוכרח דס"ל כתי' השני של התוס' בב"ק, וגם מדברי הטור והשו"ע שכתבו דנשבע אין הכרח גמור דס"ל כתוס' דב"מ די"ל דכוונתם הוא דנשבע היסת ואי דקשה מאי קמ"ל נדחוק כמו שכתב הסמ"ע בזה, וגם י"ל דאזלי' כאן בשיטת הפוסקים דמשכון לא מקרי הילך כלל וכמו שפסק בשו"ע סי' פ"ז סעי' א' והא דבסי' ע"ב סעי' כ"ז כתב המחבר דמשכון מקרי הילך עיי' בביאורי הגר"א שם דמיישב דאין בזה סתירה דשם מיירי שנותן לו בחובו והמלוה מרוצה ג"כ לקבלו בחובו יעו"ש

והנה יעויין בב"מ דף ק' דזה אומר עבד גדול וזה אומר עבד קטן ישבע ופריך אמאי ישבע מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ועוד הילך הוא ועוד אין נשבעין על העבדים ומשני כשטענו עבד בכסותו פי' דכיון דמודה בכסות קטן שפיר מחויב שבועה וממילא נשבע גם על העבד בגילגול, ולתי' השני של התוס' דבהילך ליכא העזה הרי יש לו מיגו שלא הי' מודה לו כלל בכסות רק בעבד הקטן לחודא בלא כסות ולא הי' כאן חיוב שבועה דהודאת קרקע אינו מחייב שבועה ומוכרח לומר דאם לא הי' מודה רק בעבד הרי הי' הילך ושוב איכא העזה כמו כופר הכל ומשו"ה לא חשיב מיגו דאינו יכול להעיז, וצ"ל לדידהו דאם הי' מודה רק בעבד הרי הוא טענו חטים והודה לו בשעורים ולמאן דפטר בהודה בשעורים ס"ל דאיכא העזה כמו כופר הכל דאע"ג דבהילך ס"ל דליכא העזה זה רק משום דעכ"פ הודה לו במקצת טענתו במה שתובעו ומשלם לו המקצת מה שתובעו אבל אם הי' מודה לו בעבד קטן הרי הי' פטור לגמרי לדעת רוב הפוסקים דפטור אף מדמי שעורים ואינו נותן לו כלל גם מקצת שפיר הוי' העזה למאן דסבר בהודה בשעורים פטור משבועה, ואפילו לדעת הרמב"ם בפרק כ' מה' מכירה דמשמע מדבריו דחייב ליתן לו עבד הקטן וכמו שהוכיח בביאור הגר"א בסי' פ"ח סעי' י"ז וכן משמע מדברי השו"ע בסי' רכ"ג סעי' ד' מ"מ לא דמי להילך דמודה וגם נותן לו קצת מתביעתו אבל במודה בקטן כיון דבמה שתובעו אינו מודה ונותן לו כלום חשיבא העזה ומשו"ה ליכא מיגו, ולפי"ז הרי יש מקום עוד לומר דזהו רק להני דס"ל דבהילך ליכא העזה מוכרח מהך דב"מ דבהודה בשעורים איכא העזה אבל להתוספות דסבירא ליה דבהילך איכא העזה הא יש מקום לומר להיפוך דבהודה בשעורים ליכא העזה גם להך מ"ד דפוטר והא דפטור י"ל דהוא רק מגזה"כ וכמו דממעטינן לי' מקרא דכי הוא זה בב"מ דף ה' אבל לענין ההעזה י"ל דהוא ככל מודה במקצת דליכא העזה, ולפי זה יתעורר עוד ספק בדינא היכא דתבעו חיטים והודה לו בשעורים וגם בקצת מהחיטים