בית הלוי חלק ג שב

משאיל"מ ומוכרח לומר כתי' הראשון הנ"ל דכיון דעיקר החיוב הוא שבועה שייך לומר גוררת שבועה: ב

הנה ר"פ אמר דהעדאת עדים אתי' מגלגול שבועה דע"א מה לגלגול שכן שבועה גוררת שבועה ומשני פיו יוכיח מה לפיו שאינו בהכחשה ע"א יוכיח מה לע"א שכן על מה שמעיד הוא נשבע פיו יוכיח כן הוא גירסת רש"י וא"כ להמסקנא הלימוד הוא מפיו ושבועת ע"א והדר בו ממה שהתחיל ר"פ לומר דהלימוד הוא מגלגול דע"א ובודאי דצ"ע למה שבק ר"פ גלגול דע"א שרצה לומר בתחילה ואח"כ כשבא לומר דהלימוד הוא בהצד השוה שבק גלגול ונקט עיקר שבועה, ועיין עוד בחידושי הריטב"א דהקשה דלגירסת רש"י ה"ל לומר אלא כיון דחזר מתי' הראשון וע"כ הסכימו הראשונים להנוסחא ישנה שנמצא בספרים דגורס מה לע"א שכן שבועה גוררת שבועה דהמה הצד הוא מפיו וגלגול דע"א, ועיין בשיטה מקובצת שהביא לדברי הר"י מיגש שכתב דלהכי קאמר ר"פ הך מה הצד בפיו וגלגול ולא קאמר פיו ועיקר שבועה דע"א דכיון דבע"א על מה שמעיד הוא נשבע לא שייך ללמוד מני' העדאת עדים גם ע"י מה הצד כיון דאינו מסוג אחד דבעדים השבועה על מה שאינם מעידים, ולרש"י הא ע"כ לא ס"ל סברא זו וס"ל דגם מעיקר שבועה דע"א נוכל ללמוד ע"י מה הצד דפיו, ועכ"פ לדעת רש"י הרי נוכל ללמוד חיוב שבועה בהעדאת עדים משני אופנים או ע"י לימוד מה הצד מפיו וגלגול או מפיו ועיקר שבועה דע"א, ונ"מ לדינא דאם הלימוד מגלגול א"כ לא יהיה בשבועה דהעדאת עדים הכלל דאינו יכול לשבע משלם לדעת רוב הפוסקים דבגלגול לא אמרינן משאיל"מ, ואם הלימוד יהי' מעיקר שבועה גם בעדים נאמר משאיל"מ, והנה ר"ח דאמר שלא תהא הודאת פיו גדולה מעדים הא אמר מפורש שאין שום חומר בפיו מבעדים וא"כ אם נאמר דהלימוד של מה הצד הוא מגילגול יהיה ההכרח לומר דר"ח ס"ל דגם בפיו לא אמרינן משאיל"מ, ומשו"ה בתחילה דאמר ר"פ דהלימוד הוא מחדא והי' מוכרח לומר דהלימוד הוא מגילגול והיינו מוכרח לדחוק דר"ח הוא דלא כהלכה דהא קיי"ל דאמרינן משאיל"מ, אבל אחר דאמר הלימוד במה הצד שבק לי' הך דגילגול ונקט טפי עיקר שבועה כי היכא דלא נצטרך לאוקמא הא דר"ח דלא כהלכה, וניחא ג"כ הא דלא אמר אלא כיון דעל עיקר הדין של חיוב שבועה ע"י עדים הא נשאר דנוכל ללומדו מגילגול ורק דברי ר"ח בעצמן שאמר שלא תהא פיו גדולה כו' ניחא יותר לומר הלימוד מעיקר שבועה כי היכא דלא נצטרך לומר דאיהו לא סבר הך דמשאיל"מ, ולהנוסחא הישינה שתפסו הראשונים להעיקר דהלימוד הוא רק מגלגול שבועה דוקא ההכרח לומר או דס"ל כהפוסקים דגם בגלגול אמרינן משאיל"מ או ס"ל כדברי הראשונים בב"ק דף ג' דקאמר שם רב דאבנו וסכינו משורו למדנו והיינו במה הצד משור ובור והקשו התוס' דא"כ האיך חייב בכלים והובא שם בשיטה מקובצת דבמה הצד לא אמרינן דיו כמלמד אחד רק אם הקולא הוא בשני המלמדים יעו"ש ועיין ג"כ בריש ב"ק ברא"ש שכתב כעין זה] ושפיר אמר ר"ח שלא תהא פיו גדולה מעדים, ועכ"פ מיושב היטב נוסחת רש"י

ובדברים הללו יש מקום לישב הא דבדף ה' בעובדא דההוא רעיא דאתו סהדי דאכל תרתי וקאמר ר' זירא אם איתא לדר' חייא משתבע אשארא ופריך והא גזלן הוא ומשני לשכנגדו קאמינא השתא נמי דליתא לדר' חייא נחייבי מדר"נ כו' וכתבו התוס' דאע"ג דאמר דאם איתא מ"מ הא ודאי דהלכה כר"ח דהא ר"ח למדה מק"ו ואין חולק עליו רק אבוה דר' אפוטריקי דדרש מקרא דפטור ודרשא דידי' אתי' רק כמ"ד טענו חיטים והודה בשעורים חייב ואנן הא קיי"ל דהודה בשעורים פטור והביאו התוס' דהגמרא אמרה אם איתא ומ"מ הלכה כן, אמנם מה דמסיים בגמרא השתא נמי דליתא לדר"ח קשה טובא דמשמע דאין הלכה כן ועיין ברא"ש מה שכתב לתרץ זה, ולפי הנ"ל יש לומר לפי המבואר באות שאח"ז דיש מקום לומר דעיקר הדבר מה דקיי"ל דבחשוד שכנגדו נשבע ונוטל הוא רק משום דע"פ דין הי' צריך להיות בחשוד מתוך שאינו יכול לשבע משלם ורבנן תיקנוה לטובת החשוד שישבע שכנגדו, וא"כ הרי זה תלוי בשני הלימודים דאם נאמר דהלימוד מפיו ועיקר שבועה א"כ בהעדאת עדים אמרינן משאיל"מ וממילא בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל אבל אם נאמר כהר"י מיגש דמעיקר שבועה דע"א לא שייך למילף גם במה הצד דאינם מסוג אחד ובע"כ נלמד רק מגלגול שבועה וא"כ בשבועה שע"י עדים לא אמרינן משאיל"מ וא"כ בחשוד לא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל, ור"ח הא ודאי דס"ל דהלימוד הוא מעיקר שבועה מדאמר שלא תהא הודאת פיו ובזה הוא דמסתפק ר' זירא אם הלכה כר' חייא או לא ומשו"ה קאמר אם איתא דאפשר נאמר דמעיקר שבועה דע"א אין ללמוד אבל בעיקר הדבר דהעדאת עדים מחייבין שבועה לא נסתפק כלל כיון דליכא קרא למעט רק הספק אם אמרינן בעדים משאיל"מ וכנ"ל: ג

בדף ה' בתוס' ד"ה שכנגדו הקשו אמאי לא אמרינן בחשוד מתוך שאינו יכול לישבע משלם ויטול שכנגדו בלא שבועה ותירצו דא"כ כל אדם יביאו לידי שבועה ויטול כל אשר לו עוד תירצו דהרי החשוד רוצה לישבע רק ב"ד אין מניחין אותו. והנה לתי' השני הי' התקנה לחובתו של החשוד דמן הדין הי' צריך להיות פטור לגמרי, ולתי' הראשון ע"פ דין צריך החשוד לשלם רק תיקנו שישבע שכנגדו לטובת החשוד ועיי' בב"מ דף צ"ח דתפסו התוס' לעיקר בפשיטות כתירוץ הראשון וכן הוא בתוס' שבועות דף מ"ז וכן כתב הרא"ש בפרק כל הנשבעין יעוי"ש, ועיי' בכתובות דף פ' הקשו התוס' על המשנה דכל הנשבעין דחשבה נשבעין ונוטלין אמאי לא חשבה עוד כמה דנשבעין ונוטלין ותירצו דלא חשבה רק הני דהי' ס"ד דלא יהיו נוטלין כלל גם בשבועה וכן כתבו בכתובות דף פ"ז. והרי חשוד חשבה שם המשנה. ולכאורה מוכרח דס"ל כתי' השני דבחשוד לא שייך משאיל"מ וע"פ דין הי' פטור אמנם עיי' בר"ן בפרק כל הנשבעין שכתב ג"כ דהמשנה לא חשבה רק מה דהי' ס"ד דלא יהיו נוטלין כלל, ושוב הקשה דהרי המשנה חשבה חשוד ותירץ דתני לי' משום דר' יוסי דלא ס"ל זה הכלל דמשאיל"מ וא"כ י"ל דגם דעת התוס' דכתובות כן

והנה האו"ת הקשה בסי' צ"ב מהא דשבועות דף ל"ב דאמר אביי הכל מודים בחשוד ומקשה אי לימא דחשוד לוה ולימא לי' מי יימר דמשתבעת פי' ושוב אינו רק גורם לממון ולתי' הראשון של התוס' דבחשוד ע"פ דין תורה הי' נוטל בלא שבועה מאי פריך דלמא ס"ל לאביי כר"פ דאמר בדף ל"א דגם משחק בקוביא חייב בשבועת העדות דאע"ג דמדרבנן פסול כיון דמן התורה חזי חייב וכ"ש בחשוד אע"ג דמדרבנן צריך שכנגדו לשבע כיון דמה"ת הי' נוטל בלא שבועה שפיר חייב ואינו גורם לממון, וזה יש לישב דהא אביי אמר סתם הכל מודים בחשוד ובודאי קאי על כל החשודים דחשבה המשנה וקאי גם על משחק בקוביא וסוחרי שביעית ושפיר מקשה דאפילו לר"פ דמחייב