בית הלוי חלק ג רצה

השבועה הוא רק משום הכפירה לחודא וא"כ יש לומר דגם כוה"כ נלמוד מני' דחייב ומש"ה תירצו שפיר דלרב לכתוב כוה"כ ונדע מני' מודה במקצת, וגם מדברי התוס' נראה ברור דכל קושייתם הוא רק לרב לחודא וכמש"כ מדכתבו התוס' דאין לומר דמאיצטריך קרא בע"א מוכח דכוה"כ פטור ולכאורה קשה טובא דהא במוב"מ כתיב שתי כסף ואם נלמוד מני' גם כוה"כ הא ג"כ לא יהי' חייב רק בשני כסף וא"כ הא איצטריך למכתב ע"א דחייב גם בפרוטה וכדאמר שמואל בשבועות דף מ' דאפילו לא כפר אלא בפרוטה חייב דכתיב לא יקום כו' אבל קם לשבועה ותניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה ולכאורה הוא קושיא גדולה, שוב מצאתי שהקשה כן בתומים סי' פ"ח, אבל לפמש"כ דכל עיקר קושי' התוס' הוא רק לרב דאמר כפירת שתי כסף והרי כתבו התוס' בשבועות שם דלרב דמצריך הכפירה שתי כסף גם בע"א צריך שתי כסף יעו"ש ומש"ה כ' שפיר דנילוף מדאיצטריך ע"א, ועיין בר"ן פרק שבועות הדיינים שהביא לקושי' התוס' מנ"ל דכוה"כ פטור וכ' דמאיצטריך הך דע"א ליכא למילף דהא איצטריך לחייב גם בפרוטה וגם בספר התרומות שער ז' ח"א דחה כן הראי' מע"א וגם מדבריו אין סתירה לעיקר מש"כ דכל הקושי' הוא רק לרב די"ל דהר"ן לא ס"ל מש"כ התוס' בשבועות דלרב צריך בע"א שתי כסף, ובלא"ה נראה כן דהר"ן לא ס"ל כהתוס' דשם דלהתוס' הא אין הלכה כשמואל דהא קיי"ל כפירת טענה שתי כסף והאלפס הא פסק כשמואל דע"א סגי בפרוטה ולא הביא הר"ן כלל לדברי התוס' שחולקים ע"ז

גם י"ל דהרמב"ן ס"ל כמש"כ התוס' בשבועות דף מ' בד"ה והודה בתירוץ הראשון דרבה בר נתן דקאמר דהודה בשעורים פטור אף מדמי שעורים אינו רק לרבנן אבל לר"ג דמחייב שבועה בהודה בשעורים פשיטא דחייב בדמי שעורים דאל"כ לא הי' חייב שבועה דס"ל דזהו א"א לומר דפטור מדמי שעורין והודאתו חשיבא מודה במקצת לחייבו שבועה על החיטים, והרי הא דפטור לרבנן מדמי שעורים אין לנו פסוק על זה ובע"כ מסברא הוא דקפטרי רבנן מדמי שעורים וא"כ לדידהו א"צ קרא לפוטרו משבועה על החיטים ועיין מש"כ לקמן בביאור שיטתם, וא"כ שפיר י"ל דשמואל מוקים חד מיעוטא למעט כוה"כ והא דס"ל בשבועות דהודה בשעורים פטור נאמר דס"ל כרבה בר"נ וידע לי' מסברא דפטור והא דבסוף הסוגי' לקמן אמר דר"ח מוקים חד מיעוטא להודה בשעורים ולא משני דאיצטריך חד מיעוטא לכה"כ גם כן ניחא דהרי בשבועות דף מ"א תני ר"ח כוותי' דרב דכפירת טענה שתי כסף ולדידיה לא צריך מיעוט לכופר הכל וכמש"כ הרמב"ן ומשו"ה מוכרח לומר לדידי' דחד מיעוטא ממעט הודה בשעורים, ולפי"ז יצא לנו חידוש א' וגדול הוא דאע"ג דלקמן בסוף הסוגיא אמר דאבוה דר' אפוטרוקי ס"ל כר"ג דלא בעי ממין הטענה ומש"ה מוקים לקרא למעט העדאת עדים וא"כ הא משמע דר"ג ע"כ לא ס"ל דר"ח דזהו רק לרב אבל לשמואל איצטריך קרא למעט כופר הכל וגם ר"ג מצי סבר כר"ח דעדים מחייבין שבועה, ובמק"א ישבנו בזה שיטת רש"י בכתובות דף י"ח יעו"ש, ועיין בשבועות דף ל"ט ע"ב דרצה הגמרא לומר דטעמא דשמואל דס"ל דטענה עצמה שתי כסף משום דכתיב הוא וכתיב זה וא"כ להס"ד דשם תיקשה לשמואל מנ"ל למעט כופר הכל דנהי דלהיפוך לא קשה דלמא המיעוט אתיא רק לכופר הכל ולא דטענה עצמה שתי כסף דזה אינו דמדאיצטריך מיעוט למעט כוה"כ הא ממילא מוכרח כשמואל דלרב הא לא צריך למעטו וכמש"כ הרמב"ן אבל להיפוך ה"ל להגמרא להקשות דא"כ מנ"ל למעט כוה"כ וי"ל דבאמת היה יכול להקשות כן ולהמסקנא דשמואל ידע ממילא דהא חסרה לי' טענה הא שפיר י"ל דמיעוט השני בא לכוה"כ: ב

עוד כתבו שם התוס' דאין לומר דמדאיצטריך קרא דע"א מחייב שבועה מוכח דכוה"כ פטור דהא איצטריך במקום שאינו תובעו ואינו יודע והעד מעיד שגנב ממנו או שאביו הלוהו. לכאורה צע"ק דהא בב"ב דף קל"ה גבי זה אחי אינו נאמן אמר רבה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע פטור אביי אמר לעולם חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי, הרי דרבה ס"ל דאע"ג דהתובע בעצמו אינו יודע רק דאחר אמר לו שיש לו ביד פלוני וגם אם לפי דברי האחר הוא פסול לעדות זו וכמו הך דזה אחי מ"מ מקרי טענת ברי ואביי דחי דמה שתובע ע"י דברי אחר והוא בעצמו אינו יודע לא מקרי טענת ברי יעויין שם ברשב"ם ואם כן לרבה מה דחו התוספות דהפסוק דעד אחד אתי לטענו בספק על פי העד והרי גם באינו עד כלל רק הוא קרוב וגם לא העיד בפני ב"ד רק אמר להתובע מקרי טענת ברי ואם כוה"כ חייב שבועה הרי גם בכה"ג חייב ולמה הצריכה התורה ע"א לחייבו שבועה, ודוחק גדול לומר דדברי התוס' אזלי כאן לאביי דס"ל דכה"ג לא מקרי ברי ורק אם הוא עד כשר מחייבן שבועה ע"י עדותו דהא התוס' העמידו כאן דבריהם על דברי רבה, והנראה דהרי ודאי דכל היכא דאין ראי' והוכחה לטענתו של התובע יותר משל הנתבע וטענות שניהם שקולים דאין שום מקום ספק לומר דיתחייב הנתבע שבועה דבמה עדיף דברי התובע הבא להוציא מדברי הנתבע המוחזק ולא דמי למודה במקצת דיש להתובע טענה חשיבה וכמש"כ התוס' לקמן דף ד' בד"ה הצד השוה, וכל קושי' התוס' הוא מדחזינן דגם כוה"כ חייב שבועת היסת מטעם דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו ופריך אדרבה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח ומשני אשתמוטי קמשתמיט הרי חזינן דטענת התובע אלים יותר ומש"ה חייבוהו היסת וזהו שהוקשה להתוס' דדילמא משום הך חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו גם מן התורה חייב שבועה וזהו שכתבו דמע"א אין ראי' דאיצטריך היכא דאין התובע יודע דאפי' לרבה דבכה"ג מקרי טענת ברי מ"מ חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו ליכא כיון דהתובע בעצמו אומר שאינו יודע, וזהו שהאריכו התוס' בלשונם וכתבו דאיצטריך במקום שאינו תובעו ואינו יודע וכוונתם למש"כ דגם אם הוא טענת ברי מ"מ הא ליכא תובע ובכה"ג ודאי דכו"ה פטור ורק דהעד כשר מחייבו ע"פ עדותו, ובדברים אלו מדוקדק לשון התוס' שכתבו מנ"ל דכו"ה פטור וקשה דהא לקמן דף ה' מוקמינן מיעוטא להודה בשעורים דפטור וא"כ הא מוכרח דכו"ה פטור ועיי' במהר"ם שיף דכ' דקושי' התוס' הוא דא"כ מנ"ל למעט הודה בשעורים דלמא הא המיעוט למעט כו"ה, אבל לפמש"כ דעיקר הקושי' הוא משום חזקה דאין אדם תובע והרי כתב הלח"מ בפ"א מה' טוען דבהודה בשעורים ליכא חזקה דאין אדם תובע וא"כ קושי' התוס' כפשטה דמהא דפטור בהודה בשעורים ליכא הוכחה דגם כופר הכל פטור

והגם דכוונת התוס' הוא ברור כמש"כ. אמנם אכתי קשה הסוגי' דב"ב דהאיך מדייק רבה מהא דזה אחי אינו נאמן דגם במנה לי בידך והלה אומר אינו יודע לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף והלא לא דמיין כלל דבזה אחי ליכא חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו