בית הלוי חלק ג רצד

דכמנה לאחר בידך דמי הרי דס"ל לרבא דאע"ג דהתובע בעצמו אינו יודע מ"מ מקרי טענתו טענת ברי במה שזה אומר לו שאח הוא ומדמה לי' למנה לי בידך ואביי ס"ל כיון דהוא בעצמו אינו יודע רק על פי דיבורו של זה לא מקרי תביעתו טענת ברי וס"ל להרשב"ם דכיון דזה טוען שהמוכר אמר לו דזבנא מני' דלרבא מקרי טענת ברי והוא דומה לאומר קמי דידי זבנא מינך ואם היה מחזיק בה ג' שנים הי' מקרי חזקה שיש עמה טענה. וע"כ בעובדא זו דהי' קמי דרבא ורבא חייבי' הוצרך הרשב"ם לפרש דהמעשה הי' שלא החזיק בה ג' שנים והא דכ' הרשב"ם לעיל וכן מש"כ אחר זה כתב לדינא וכאביי דדחי שם דמה שטוען ע"י אחר לא מקרי טענת ברי, ועיי' בר"ן פ' שבועות הדיינים שכתב בשם הרמב"ן דבתובע ע"י אחר לא מקרי ברי לחייב שכנגדו שבועה והביא ראיה מדברי אביי דלקמן הרי להדי' דס"ל דהלכה בזה כאביי בעיקר הסברא דכה"ג לא מקרי ברי ומשו"ה כתב הרשב"ם דגם אם הי' מחזיק בה לא הי' מהני. ועיין לקמן דף ל"ה דישראל הבא מחמת עכו"ם אין לו חזקה ואמר רבא ואם אמר ישראל לדידי אמר לי עכו"ם דמינך זבין מהימן ופריך מי איכא מידי דאלו עכו"ם אמר לא מהימן ואלו אמר ישראל משמי' דעכו"ם מהימן אלא אמר רבא אם אמר ישראל קמי דידי זבין העכו"ם מינך מהימן הרי דלא הקשה הגמרא על רבא רק בישראל האומר מפי עכו"ם משום מי איכא מידי דהעכו"ם בעצמו אינו נאמן והאומר מפיו יהי' נאמן. ומשמע מלשון הגמרא דבמוכר ישראל והלוקח טוען שהמוכר אמר לו שקנאה ממנו הי' ניחא לי' שיאמר רבא שיהי' מועיל החזקה שהחזיק בה הלוקח וזהו כמש"כ

ובזה נבין היטב דקדוק לשון הרשב"ם לקמן דף מ"א בעובדא דדר בקשתא ארבע שנין ואמר מפלניא זבינתה דזבין מינך והצריכו ר"ח להביא עדים שדר בו המוכר יום אחד ואם הי' אומר קמי דידי זבנה מינך הי' נאמן ואיתא שם אמר רבא כוותי' דר"ח מסתברא פי' דצריך ראיה שדר המוכר יום א' יעו"ש ולדעת הרשב"ם הא לרבא לשיטתו הי' סגי שיאמר דהמוכר אמר לו דקנאה מני' כיון דזה כבר אכל שני חזקה. וצ"ל להרשב"ם דשם איירי שלא טען שהמוכר אמר לי' דקנאה מזה, וז"ל הרשב"ם שם דזבנא מינך בחזקת שהייתי סבור שקנאה מינך לקחתי ממנו הרי דקדק לפרש שהוא בעצמו הי' סבור כן ולא פי' כמו דאיתא כאן דהמוכר אמר לי' ובודאי דלכאורה דבריו שם אינם מובנים ונראים כמיותרים לגמרי דלאיזו כוונה כתב כן. ועיי' בש"ך סי' קמ"ו ס"ק יו"ד ולדבריו הוצרך הרשב"ם לפרש כן דלא נפרש דאמר לו סתם מפלניא זבינתא דזבנא מינך רק איירי שפירש דבריו דהוא אינו יודע בודאי דפלוני קנאה מני', רק עיקר דברי הש"ך צריכין ביאור יעוי"ש. ולפמש"כ ניחא דדחקו להרשב"ם מה דאמר רבא כוותי' דר"ח מסתברא דלרבא הוכרח לפרש דהמעשה הי' שלא אמר לו המוכר, אבל להלכה קיי"ל כאביי גם באמר לו המוכר וגם אכלה זה שני חזקה לא מהני: סימן לז

יבאר דברי התוס' בסוגיא דמ"מ אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע

ב"מ דף ג' ע"א בתוס' ד"ה מפני מה, הקשו מנ"ל דכופר הכל פטור. עיין לקמן סוף הסוגיא דף ה' דמסיק תרי מיעוטא כתיבא כתיב הוא וכתיב זה ומוקמינן חד למודה במקצת ואידך או למעט העדאת עדים או למעט טענו חיטים והודה בשעורים דפטור וא"כ הא מזה מוכרח דכוה"כ פטור דאם כוה"כ חייב הא אין מקום למעט העדאת עדים או הודה בשעורים, ועיין בשיטה מקובצת שהקשה כן ודחק בזה שוב מצאתי במרדכי מס' ב"ק פרק הגוזל שהביא קושיא זו מנ"ל דכוה"כ פטור וה"ר משה משאנץ תי' דידעינן מדפטור טענו חיטין והודה לו בשעורים כ"ש כופר הכל, וההכרח לומר דקושית התוס' הוא להיפוך דמנ"ל למעט כוה"כ ובע"כ צריך מיעוט א' למעט כוה"כ וא"כ מנ"ל למעט הני דלקמן, ועל זה תירצו דהך קרא דבא למודה במקצת משמעו ג"כ למעט כוה"כ דרק במודה חייב ואייתור מיעוט השני למעט הני דלקמן וכ"כ המהר"ם שי"ף, ובזה מיושב הא דכ' התוס' ואין לומר מטעם חזקה דאינו מעיז כו' דלפי פשטות דברי התוס' צ"ע דהא תיקשה דהאיך אמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע ואינו נאמן במיגו דכוה"כ חזקה אין אדם מעיז ואם נאמר דהא דכוה"כ פטור ידעינן רק מהא דאינו מעיז ובלא סברא דאינו מעיז הי' גם כוה"כ חייב וא"כ הא אינו מובן כלל המשך דברי רבה בקושייתו וכן הקשה בשיטה מקובצת ולפי הנ"ל ניחא דכוה"כ בודאי פטור דהא כתיבא תרי מיעוטא ובע"כ אימעוט מני' כוה"כ ומקשה רבה שפיר ורק קושית התוס' הוא דכיון דצריך חד מיעוט לכוה"כ מנ"ל למעט הני דלקמן וע"ז כתבו דא"ל דלהאמת ידעינן כוה"כ מסברא דאינו מעיז כו', ועיין בחידושי ריטב"א ובשיטה מקובצת בשם הרמב"ן שכתבו לתרץ דכיון דכתבה התורה דמודה במקצת חייב מוכח דכוה"כ פטור דאל"כ ה"ל להכתוב לכתוב כוה"כ חייב וממילא היינו יודעין דגם מודה במקצת חייב דאין לומר דיהי' פטור מטעם מיגו כיון דגם כוה"כ חייב ומדקא דקדקה התורה לכתוב מודה במקצת חייב מוכרח דכוה"כ פטור, והנה תי' זה תלוי בפלוגתא דרב ושמואל בשבועות דף ל"ט דלרב דאמר כפירת טענה שתי כסף שפיר י"ל כתירוצם דאם הי' כתיב כוה"כ היינו יודעין מיני' גם מודה במקצת אבל לשמואל דאמר דטענה עצמה שתי כסף ואפי' לא כפר אלא בפרוטה ונפק לי' מקרא דכי יתן איש כסף או כלים דהתחלת הנתינה הוא שתי כסף והדר כתיב כי הוא זה דמהנך שתי כסף הודה במקצת ולדידי' הרי אם הי' כתיב רק כוה"כ ובו הי' כתיב שתי כסף ואם נלמוד מזה לחייב גם במודה במקצת מ"מ לא היינו מחייבין רק כשיכפור שתי כסף כמו כוה"כ דהשבועה באה על כפירת שתי כסף ומהסברא לא היינו אומרים דהמקצת שהודה יצטרף ג"כ לחשבון שתי כסף וא"כ לשמואל הא אין תירוצם מספיק וצ"ע, ואע"ג דכתבנו דעיקר קושית התוס' אינו על כוה"כ דזה ודאי פטור רק עיקר הקושי' דא"כ דחד מיעוטא אתי למעט כוה"כ א"כ מנ"ל למעט הודה בשעורים או הך דר"ח והרי בהשני דינים בהודה בשעורים וכן בהך דר"ח מצינו כמה תנאים ואמוראים החולקים וס"ל דחייבין מ"מ תיקשה עדיין לשמואל דהא ס"ל בהדי' בשבועות דף מ' דהודה בשעורים פטור יעו"ש ומנ"ל דכיון דלדידי' איצטריך חד מיעוט לכוה"כ, והנראה דכל עיקר קושייתם הוא רק לרב לחודא דעיקר מה שהקשו דילמא ג"כ כוה"כ חייב הוא משום דע"כ הסברא החיצונה עיקר השבועה הוא משום הכפירה וההודאה אינו מועלת כלל להשבועה והתורה נקטה מוב"מ לרבותא דגם זה חייב, וכל זה הוא לרב אבל לשמואל דס"ל דגם לא כפר אלא בפרוטה חייב דגם ההודאה יצטרף לחשבון השתי כסף הנצרך לשבועה הרי דגם ההודאה מועיל לשבועה ס"ל להרמב"ן דאין ללמוד לחייב כוה"כ מהודאה די"ל דכן הוא גזה"כ דההודאה גורם לשבועה ורק לרב י"ל דההודאה אין לה שום שייכות להשבועה וכל