בית הלוי חלק ג רצג

ומש"ה מצריך הגמרא שיטעון שאכלה שבעה כדי שיהי' לו ג' שנים קודם המכירה השני'. אמנם אכתי קשה האיך סתמה הגמרא לומר אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו דהניחא אם טוען שאבד השטר אחר זמנו של שטר ושפיר אינו נאמן במיגו דאחר שמיחה בו אינו נאמן שאבד גם במיגו אבל אכתי הרי יכול לטעון שאבד השטר קודם זמנו של שטר השני ויהי' נאמן במיגו דמינך זבינתי' ומוכרח ע"כ דהיש מפרשים ס"ל דתוך שלש לחזקתו אינו נאמן לומר שאבד ואפי' במיגו ואחר שלש הראשונים הא כבר הוא אחר זמנו של שטר השני ולאחר המחאה הא ג"כ לא מהני לי' מיגו ומש"ה מצריך שיטעון שאכלה שבעה שנים

ובדברים אלו אינני מבין דברי הרא"ש שכתב בשם הרמב"ן דגם אם מיחה בפני המערער כל שאין עדים על המחאה נאמן לומר המחזיק קניתי ממך ואבדתי השטר במיגו דהי' מכחיש המחאה, וכ' ע"ז הרא"ש וליתא דלא שייך כאן מיגו דהי' לו להזהר בשטרו כיון שידע שזה מיחה פי' דס"ל דלומר שאבד השטר אחר המחאה לא מהני לי' מיגו ומאי הקשה דלמא כוונת הרמב"ן דנאמן לומר שאבד השטר קודם שמיחה בו ולכאורה מוכרח דס"ל דלומר דאבד השטר תוך ג' שנים להמכירה ג"כ לא מהני מיגו וכדעת הרשב"ם והרי מדברי הרא"ש ריש פרק חזקת הבתים משמע להדי' דס"ל כדעת רוב הפוסקים דבאין עדים למערער נאמן במיגו דלא הי' שלך גם תוך שלש יעו"ש. ולכאורה נראה מוכרח דס"ל להרא"ש דהך מיגו דלא הי' שלך עדיף משארי מיגו וכל מיגו דעלמא לא מהני תוך שלש וזהו רק כגון מיגו דהי' מכחיש המחאה וכדומה דעכ"פ יש להמערער חזקת מרא קמא אבל היכא דאין עדים להמערער שהי' שלו דאין למערער שום חזקה בהקרקע רק ע"י הודאתו של זה מהני מיגו גם תוך ג'. ועוד דהיכי דאין עדים למערער הרי אין המחזיק צריך להשיב לו שום טענה האיך מחזיק בהקרקע וכמבואר ברמב"ם פרק י"ד מהלכות טוען והובא בשו"ע סי' קמ"ו דכל שאין להמערער עדים שהי' שלו גם חזקה שאין עמה טענה מהני ואם המחזיק אומר שלא אמר לי אדם דבר ג"כ מהני דכל זמן שאין המערער מביא עדים א"צ המחזיק להשיב לו טענה באיזו זכות מחזיק בה, ועיי' במרדכי פ' חזקת הבתים אות תקל"ד] דרבינו יקר נסתפק בזה ורשב"ט הכריע דאין להמחזיק לצאת וכהרמב"ם ומש"ה גם כשמודה לו שהי' שלו הוא בכלל מיגו דאי בעי שתיק והוא הפה שאסר הפה שהתיר ומשו"ה ס"ל להרא"ש דיכול לומר דאבד השטר גם תוך ג' בהך מיגו, ועיי' בתוס' ריש ב"מ ד"ה וזה דאפי' להריב"ם דס"ל מיגו להוציא לא אמרינן מ"מ מיגו דאי בעי שתיק אמרינן וכן ס"ל להרא"ש ויצא לי' כן מהך דכתובות שדה זו של אביך היתה דלא ניחא ליה לפרש כמש"כ להרשב"ם דהא דאמר שם ואי דלא אכלה שני חזקה היינו שאין לו עדים שאכלה אבל הוא טוען שאכלה ועיי' ברא"ש ר"פ חזקת הבתים במשנה שהביא הראיה דבאין עדים להמערער נאמן במיגו מהא דאמר ואי דלא אכלה שני חזקה וכו' וי"ל דכוונתו למש"כ. אבל בשארי מיגו וכגון שיכחיש המחאה וכדומה גם הרא"ש מודה דלא מהני תוך ג'

ועיי' בדף ל"ב בעובדא דא"ל מינך זבני והא שטרא א"ל שטרא זייפנא הוא וכ' הרשב"ם וגם שני חזקה לא החזקת [ובודאי נראה מוכרח כן מדהוצרך לעשות שטר מזויף] גחין לחוש לרבה אין שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעלי' הי' לי ואירכס אמינא אנקיט האי בידי ואמר שם רבה מה לו לשקר ופסקינן שם כרבה בארעא הרי דגם תוך שלש נאמן במיגו לומר שאבד השטר, ובשלמא להרא"ש לא קשה דהרי שם הוא ג"כ מיגו דאי בעי שתיק וכמש"כ התוס' בריש ב"מ ד"ה וזה דהך דב"ב דשטרא זייפא הוא מיגו דאי בעי שתיק ומשו"ה מהני גם תוך ג' ואדרבה בזה מיושב היטב דברי הרא"ש שם שכתב והלכתא כרבה בארעא דכיון דאמר שטרא מעליא הוא זכה בקרקע שהוא מחזיק בה ואע"ג דהדר אמר שטרא זייפא הוא דאמרינן מיגו להעמיד בידו ומבואר בדבריו דרק משום דכבר טען טענתו הראשונה והי' זוכה אמרינן מיגו דכשהודה אח"כ שהוא מזויף ה"ל מיגו דאי בעי שתיק, והוצרך הרא"ש כן לשיטתו דבלא"ה לא מהני מיגו לומר אבד השטר תוך ג', אבל להרשב"ם קשה. וצ"ל דהא דכ' ושני חזקה לא החזקת היינו דהמערער טוען דלא אכל עדיין אבל המחזיק אומר שאכל כבר ג' שנים רק שאין לו עדים עליהם וע"כ מכחישם המערער, גם י"ל דהא מבואר בסי' ק"מ סעי' ה' דבנמצא השטר מזויף לא מהני מה דיש עדים על אכילתו דחזקה מכח שטר קאתי והא דכ' ושני חזקה לא החזקת אין הכוונה שלא אכל ג' שנים דאפי' יש לו עדים שאכל אינו חזקה כיון דהשטר מזויף, ומשו"ה המני' רבה במיגו, אבל עדיין קשה מעובדא השני' דמביא שם דתבעו זוזי בשטר מזויף והמני' ג"כ רבה במיגו והרי שטר חוב לעולם הוא כשטר מכירה תוך ג' דבלעדיו לא יוכל לגבות ואפ"ה נאמן לומר שאבד במיגו לרבה ואע"ג דפסקינן בזוזי דלא כרבה הא כ' שם הרשב"ם טעם אחר אמאי לא הוי' מיגו, וצ"ע, ובדוחק יש לומר דהאי סוגי' איירי רק לאשמעינן הפלוגתא דרבה ור"י אם נאמן לגבות בשטר מזויף אם יש לו מיגו לומר עליו שטרא מעליא אם זה חשיבא מיגו ולא איירי כלל בדין הריעותא מה שאבד השטר ואיירי באופן דאינו ריעותא וכגון דידעינן דנפלה דליקה פתאום במקום שמונחים שם שטרותיו וכדומה

היוצא מכל זה באבד השטר תוך ג' להרא"ש לא מהני לי' מיגו דעלמא ורק מיגו דאין עדים למערער דהוא דאי בעי שתיק מהני, ולהרשב"ם היכא דהמחזיק אומר שאכל ג' שנים אע"ג דאין עדים על אכילתו גם להרשב"ם נאמן במיגו דלא הי' שלך כלל. אבל בלא אכלה ג' שנים גם באין עדים למערער לא מהני לי' המיגו ויש להסתפק להרשב"ם היכא דאינו ידוע אם אכלה או לא רק המחזיק בעצמו הודה שלא אכלה אם נאמן במיגו שלא הי' שלך דיש מקום לומר דגם הרשב"ם לא קאמר רק בידוע שלא אכלה דאז מבואר הריעותא שאין לו שטר ומגרע כח המיגו אבל אם יש לו מיגו על עיקר הריעותא דאם הי' אומר שאכלה הי' מהני אפשר כיון דעיקר הריעותא אינו רק מדבריו גם הרשב"ם מודה דמהני מיגו וצ"ע: ב

דף למ"ד ע"ב. ברשב"ם ד"ה זיל מקרקעי שלי לאו בע"ד דידי את ואני מוחזק בה יותר ממך שאתה לא החזקת בה שלש שנים. לכאורה צע"ג מ"ש לא החזקת בה ג' שנים דמשמע דאם החזיק בה ג' שנים הי' המחזיק זוכה בה והרי לעיל בסמוך כ' הרשב"ם דאפילו אם הי' מחזיק בה ג' שנים ל"מ דהוא חזקה שאין עמה טענה שאינו יודע אם המוכר לא קנה אותו וגם אין עדים שדר בה יום א'. וכן תיכף אח"ז כתב הרשב"ם וז"ל אמר רבא דינא א"ל ואפילו החזיק בה ג' שנים ולכאורה הוא סתירה גדולה תכ"ד ממש וצ"ע. והנראה בדעתו דלעיל כ' הרשב"ם וז"ל א"ל מפלניא זבינתה דזבנה מינך כלומר שאמר לי בשעת מכירה שלקחה ממך וס"ל להרשב"ם דאלו אכלה שני חזקה מקרי חזקה שיש עמה טענה דאע"ג דהוא אינו יודע אם אמר המוכר אמת או לא מ"מ מקרי טענתו טענת ברי. ועיי' לקמן דף קל"ה בסוגי' דהאומר זה אחי ושאר האחים אומרים אין אנו יודעים אם הוא אחינו אינו נאמן ואמר שם רבא זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע פטור אביי אמר לעולם חייב ושאני הכא