בית הלוי חלק ג רצב

עדים שהי' שלו מקודם נאמן זה שהחזיק בה כדין במיגו ושוב ליכא ריעותא מה שאין לו שטר דטפי מג' שנים לא מזדהר בשטרא, והך דכתובות דתנן דנאמן משום הפה שאסר הפה שהתיר ותנן שם ואם יש עדים שהי' של אביו אינו נאמן ומוקמינן שם בגמרא דף י"ז דאיירי באכלה שני שנים בחיי האב ושנה א' בפני הבן ואין מחזיקין בנכסי קטן מפרש לה הרשב"ם דאיירי דהמחזיק טוען דכבר אכלה ג' שנים בחיי האב רק שאין לו עדים רק על האכילה שבפני הבן ומש"ה מהני לי' מיגו כיון דלדבריו כבר החזיק בה, ולפי"ז צריך לדחוק קצת בלשון הגמ' דכתובות שם דקאמר ואי דלא אכלה שני חזקה פשיטא דאין הפי' דבודאי לא אכלה שני חזקה רק פירושו דאין לו עדים על שני חזקה ושפיר קאמר פשיטא דשני הדינים בין הרישא דאין עדים שהיא של אביו ובין הסיפא דביש עדים אינו נאמן פשוטים הם, גם משכחת לה דליכא חזקה ומ"מ ליכא ריעותא מה דאין לו השטר וכגון במיחה המערער תוך ג' שלא בפני המחזיק דמבואר בדף ל"ט דהוי' מחאה וכ' הרשב"ם דאע"ג דהמחזיק לא ידע מהמחאה מ"מ הוא מחאה דהמערער עשה את שעליו ומיחה וכ"כ התוס' שם ע"ב בד"ה מחאה בפני שנים ובכה"ג גם הרשב"ם מודה דמהני לי' מיגו דהא ליכא ריעותא כיון דלא ידע וי"ל דעל כה"ג אמר הגמרא ואי דלא אכלה שני חזקה וכל זה דחוק קצת. אבל הכא בהך עובדא דאיירי דבודאי לא אכלה שני חזקה וכמו שכתב הרשב"ם מדלא נקט ואכלתי' שני חזקה מש"ה כ' דגם אם הי' אומר מינך זבינתי' לא הי' נאמן במיגו דלא הי' שלך מדאין לו שטר, והגם דהוא סברא חדשה ולא מצינו להראשונים שיאמרו כן מפורש מ"מ בדעת הרשב"ם נראים הדברים מוכרחים, ועיין בב"מ דף ק"י מלוה אומר חמש ולוה אמר שלש אמר לי' אייתי שטרא א"ל שטרא אירכס לי אמר רב יהודה מלוה נאמן מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי ואמרי' שם דרב זביד ורב עוירא לא ס"ל הא דר"י מ"ט האי שטרא כיון דלגוביינא קאי מזהר זהיר בי' ומכבש הוא דכבשי' לשטרא, וכתב שם רש"י דבשלמא שטר זביני אמרו רבנן עד תלת שנין מצי לאזדהורי אבל שטר משכנתא דלגוביינא קאי מזהר זהיר בי' כו' הרי דס"ל דאע"ג דיש לו מיגו דלקוחה אינו נאמן כיון שיש לו ריעותא שאין לו השטר, ולדידהו הא פשיטא דגם בשטר מכר תוך ג' שנים דלא מהני לי' מיגו באומר אבד השטר, ואפי' לר' יהודה דהמני' שם במיגו זהו רק שם כיון דכבר אכלה ג' שנים וס"ל דדמי לשטר זביני דלא הי' לו להזהר בשטרו כיון דיודע בעצמו שיהי' נאמן במיגו דלקוחה היא בידו, אבל תוך ג' שנים מנין לו שלא ימצא המערער עדים שהי' שלו ומש"ה אע"ג דעכשיו לא מצא עדים ס"ל להרשב"ם דאינו נאמן

ובזה יבואר ג"כ דקדוק לשון הרשב"ם שכתב דאע"ג דבכל לוקח שהחזיק ג' שנים אם הביא עדים שדר בו המוכר יום א' סגי מ"מ הכא בהאי עובדא אפילו אם באו עדים שדר בו המוכר יום א' אינו מועיל מאחר שזה הלוקח ממנו לא החזיק בו ג' שנים וגם הראשון אין לו שטר מכירה מהבעלים דסיום דבריו שהראשון אין לו שטר מכירה מהבעלים הם מיותרים לגמרי דפשיטא הוא דזהו שגרם כל הסכסוכים שביניהם ועיקר חידושו של הרשב"ם דכל שהלוקח לא החזיק ג' שנים לא מהני דירת המוכר יום א', רק דלפי"ז באו בדקדוק רב דהתוס' בד"ה לאו קמודית כתבו דהרשב"א חולק על הרשב"ם בזה וס"ל דאפי' לא אכלה זה ג' שנים אם היו עדים שדר בה המוכר יום אחד סגי דהא טוענין ללוקח כל מה שהמוכר הי' יכול לטעון והמוכר הרי הי' נאמן לומר מינך זבינתי' במיגו דלא הי' שלך מעולם כיון דאין להמערער עדים והרשב"ם משום דס"ל כמש"כ דבתוך ג' גם מיגו לא מהני משום הך ריעותא דאין לו השטר מכירה וא"כ לא הי' המוכר נאמן כלל ומש"ה כ' דגם בהביא עדים שדר בה המוכר יום א' לא מהני ודקדק וכ' הטעם משום דזה לא החזיק בה ג' שנים וגם הראשון אין לו שטר כו' דמש"ה לא שייך סברת הרשב"א דטוענין ללוקח דגם הראשון לא הי' נאמן במיגו כיון דאין לו שטר

ועוד יותר יש מקום לומר דגם מדברי הרשב"א שכתב דבידוע דדר בו המוכר טוענין ללוקח מה שהי' המוכר יכול לטעון זבינתה מינך במיגו דלא הי' שלך אין ראי' דחולק על עיקר סברתו של הרשב"ם דתוך ג' אינו נאמן גם במיגו והא דכתב דטוענין ללוקח כוונתו דשמא יש להמוכר שטר מכירה מהמערער, ואע"ג דאין טוענין ללוקח רק מה שהמוכר הי' יכול לטעון בלא שום ראי' אבל זה אין טוענין דילמא יש להמוכר שטר או עדים וכמש"כ התוס' לקמן דף נ"ב בד"ה ומודה יעו"ש, מ"מ זה אינו רק היכא דעצם הטענה של המוכר לא הי' מועיל בלא ראי' וכגון אם יש למערער עדים שהי' שלו ושמעון מחזיק בה בטענתו שקנה מראובן דכל שלא אכלה שמעון שני חזקה לא מהני אע"ג דדר בה ראובן חד יומא דלא טענינן לי' דילמא יש להמוכר שטר מכירה מהמערער, אבל היכא דליכא עדים למערער שהי' שלו רק המחזיק מודה לו א"כ הרי המוכר נאמן זבינתה מינך במיגו והוא בעצם טענה טובה וא"צ שטר או ראי' דבטענה זו עצמה זוכה בלא שום ראי' ורק מצד אחר לא מהני דמה דאין לו שטר הוא ריעותא ומגרע כח המיגו וא"כ שפיר יש לטעון ללוקח דילמא אין כאן הריעותא דהא אין צריך השטר לראי' לזכות על ידו רק לסלק הריעותא ואם הי' מסולק הריעותא באופן אחר וכגון שהי' ידוע לנו שנפלה דליקה פתאום בביתו שהיו מונחין כל שטרותיו וכדומה הרי שוב היה נאמן במיגו, וכיון דהמוכר אינו לפנינו טענינן שפיר ללוקח דלמא אין כאן הריעותא המגרע כחו של המיגו ויש לו שטר בידו או סיבה אחרת המסלק הריעותא ושפיר כ' הרשב"א דטוענין ללוקח מה שהמוכר הי' יכול לטעון קניתי ממך במיגו דלא הי' שלך דטענה זו שפיר טוענין ללוקח וכמש"כ, וגם אם נאמר דלא כמש"כ רק הרשב"א ס"ל כרוב הפוסקים דגם תוך ג' מהני מיגו מ"מ בדעת הרשב"ם בודאי נראה מוכרח דס"ל כן

וכן נראה מוכרח מהא דאיתא בדף למ"ד בעובדא דאמר מפלני' זבינתא ואכלתי' שני חזקה וא"ל הא נקיטנא שטרא דאנא זבני' מני' הא ארבעה שנין וא"ל שני חזקה טובא קאמינא ומסיק וה"מ דאכלה שבע שנין דיש ג' שנים קודם זמן של השטר מכירה של המערער אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו, וכתב שם הרשב"ם דיש מפרשים דא"צ להביא עדים רק על אכילת ג' שנים האחרונים וא"צ להביא עדים על כל השבעה, פי' דשוב נאמן לומר דאכלה שבעה במיגו דמינך זבנא, ובודאי דלכאורה קשה טובא עליהם דא"כ למה מצריך הגמרא שיהי' אכילה של שבעה שנים והרי גם אם יאכל רק שש או חמש שנים ג"כ מהני דכיון שיש לו מיגו דמינך זבני נאמן לומר דקנה אותה מיד הראשון עכ"פ יום אחד קודם הזמן של שטר המכירה, ומוכרח דס"ל להני מפרשים דכיון דהמכירה השני' הי' מחאה למכירה שלו תוך ג' שני חזקה שלו שוב אינו נאמן אח"כ במיגו וכדעת הרא"ש בדף מ' שכתב דהא דאמרינן מחאה בפני שנים הטעם משום דבלא שנים יכול המחזיק להכחיש המחאה אבל היכא דמודה המחזיק שמיחה בינו לבין עצמו שוב לא מהני לי' החזקה ואע"ג דיש לו מיגו שהי' מכחיש המחאה דהי' לו להיות נזהר בשטרו, דס"ל להרא"ש דאחר שמוחה בו אין להאמינו גם במיגו וחלק על הרמב"ן שכתב דנאמן במיגו דהי' מכחיש להמחאה.