בית הלוי חלק ג רצא

כשאומר לקחתי כולה צריך להיות נאמן על חציו במיגו ואי דאם הי' אומר לקחתי חציו מהמוכר הרי לא הי' נוטל רק רביע כיון דחבירו אומר כולה שלי ועדותו של המוכר לא יועיל לו ליטול חציו דע"א אינו קם לממון, אמנם הרי הי' יכול לומר לקחנו בשותפות מן המוכר וחזרתי ולקחתי ממך החצי שלך ונמצא דטוען כולה שלי ומגיע לו חצי וגם יש לו עד המסייע על החצי והי' נוטלה בלא שבועה ומשו"ה גם עתה נוטל בלא שבועה משום מיגו. אמנם אם שניהם היו טוענים כן דשנינו יחד קנינו מהמוכר רק כל א' אומר אני קניתי ממך הרי שוב לא הי' המוכר עד המסייע כלל דהוא אינו יודע רק ששניהם קנו ממנו והסכסוך שביניהם הוא מי קנה ממי ומזה אין המוכר יודע כלום, וא"כ כשבאים לב"ד לטעון הרי בע"כ אחד מהם טוען ראשון בפני ב"ד דאין שומעין דברים של שניהם כאחד רק א' מסדר טענותיו תחילה ואח"כ השני והטוען ראשון ואומר כולה שלי דקניתי כולה מן המוכר שפיר חייב שבועה אפי' אם המוכר מסייעו בחצי ויאמר דלשניהם מכרתי דמטעם עד המסייע אינו פוטר כיון דהוא מכחישו ומטעם מיגו ליכא דאם הי' טוען קנינו בין שנינו וחזרתי וקניתי ממך ירא שגם חבירו יטעון כן ונמצא דלא ירויח בזה כלום כיון דהשתא ליכא עד המסייע וע"כ אין לו מיגו, אבל אחר שטוען הראשון קניתי כולה מהמוכר ושוב אינו חוזר וטוען וא"כ השני יש לו מיגו דהי' יכול לומר קניתי החצי ממך וא"כ ניחא דהגמרא פריך ולחזי זוזי ממאן נקט דלא מצי לתרץ דהמוכר אומר דלשניהם מכר דא"כ השני לא הי' צריך שבועה משום מיגו וגם המשנה נקטה דוקא עדים דהיינו שנים דבע"א המעיד ששניהם הגביהו או קנו הרי הראשון עדיין צריך שבועה והמשנה הא נקטה דשניהם חולקים בלא שבועה. ומשו"ה בעינן שני עדים דוקא. אמנם עיקר הדבר אינו נראה דהרי בכלים הידועים שהם של פלוני אינו נאמן לומר לקחתי ממך (כל שגם חבירו תופס בם) ורק באינו ידוע נאמן במיגו דלא הי' שלך מעולם וא"כ כאן דאומר דלא היו שלך מעולם ודינו שישבע על החצי דליכא עד מסייעו והאיך נאמר דנאמינו דהחצי לא הי' של חבירו במיגו דלקחתי ממך כיון דלקחתי ממך אינה טענה רק במיגו דלא הי' שלך ועיי' בקידושין דף ע"ג בתוס' ובמקנה שם

וע"כ נראה דמדלא משני דאיירי שהמוכר לשניהם נתרצה דגם בע"א כה"ג פוטר משבועת התקנה זו ומה דנקט במשנה לשון רבים עדים הוא משום דהמשנה הא איירי בשני טוענים שייך למתני בהו עדים דגם אם ע"א מעיד שיש לזה בו חצי וכן השני הרי כל א' יש לו עד על החצי

ואי איכא שני כיתי עדים זוג א' אומרים כא' דכולה שלו והשני' כהשני ג"כ קשה אמאי תני חולקין בלא שבועה והרי כתב הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ט"ו דשתי כיתי עדים המכחישים אמרינן סלק עדותן ואי חייב ש"ד או שומרין או היסת נשבע יעו"ש. והנה לדעת הנמוק"י בב"ב בחזקת הבתים שכ' דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ומש"ה כתב דעדות שמעידים על הקרקע לא מהני עדותן רק אם זה אינו דר בשדה דבלא"ה הא ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה. ולדבריו ניחא דהרי בשנים אוחזין כל א' הוא מוחזק בהחצי וכשבאים עדים המעידים שכולה שלו על החצי שהוא מוחזק לא מהני עדותן מן התורה דה"ל עדות שאאילה"ז ורק על החצי השני שחבירו מוחזק מהני עדותן ומש"ה מהני עדותן שיטול כולו בלא שבועה דלפטור משבועה הא לא בעינן עשאילה"ז דמאי הזמה שייך על חיוב ופטור משבועה, אבל כשיש גם להשני עדים דכלו שלו שפיר חולקין בלא שבועה ולא שייך לומר אוקי תרי להדי תרי כיון דכל כת לא מהני עדותה רק על החצי דבחצי הא' הוא כאשר עשה וממילא מועיל בזה החצי עדות כת שני', ורק יתבאר בזה דהרי כל א' נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין והכא יהי' להיפוך דבמקום שידו של זה מגעת יטול חבירו, אמנם הרי רוב הראשונים חולקים על הנמוק"י בזה דבממון לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה: סימן לו

במחזיק בשדה שאין לו שטר מכירה ויש לו מיגו דלא הי' שלך מעולם

בחו"מ סי' ק"מ סעי' א', ואם אין שם עדים לראובן שהי' שלו א"צ שמעון חזקה אלא נשבע ועומד בשלו אע"פ שלא החזיק בו, לכאורה דבר זה הוא פשוט בלא שום מחלוקת דנאמן לומר לקחתי ממך במיגו שלא הי' שלך מעולם והוא משנה ריש פרק ב' דכתובות שדה זו של אביך היתה ולקחתי ממנו שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, והרי שם איירי בלא אכלה שני חזקה וכמבואר בגמ' שם, ודעת התוס' דאיירי שם גם שזה הבן תובעו ואפילו רש"י דפי' שם דאיירי באינו תובעו מ"מ לא כתב כן רק דמש"ה גם ר' יהושע דלית לי' מיגו מודה בה אבל לר"ג דאית לי' מיגו אפילו כשתובעו מהני גם לרש"י יעו"ש, וכל זה נראה פשוט וברור

אמנם אחר העיון מצינו בה מחלוקת גדולה וצ"ע שלא הובא כן במחברים, דבב"ב דף למ"ד ההוא דא"ל לחברי' מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבינתיה דא"ל דזבנה מינך א"ל את לאו קמודית דהאי ארעא דידי הוא ואת לא זבנית מנאי זיל לאו בע"ד דידי את אמר רבא דינא קא"ל, וכתב שם הרשב"ם ואת מנאי לא זבנית דאפילו היתה אתה טוען מינך זבינתה הרי אין לך לא שטר ולא חזקה, ובודאי דברי הרשב"ם קשים טובא דהרי בהך עובדא לא היה לזה המערער עדים שהי' שלו וכמו שכתב הרשב"ם בעצמו להדי' דמדאמר ואת לאו קמודית דהאי ארעא דידי היא מוכרח דלא הי' למערער עדים רק ע"פ הודאתו לחודא והאיך כתב דגם אם הי' טוען מינך זבנא לא הי' נאמן מדאין לו שטר או חזקה והרי לכאורה דבריו הם נגד המשנה דכתובות ועיין לעיל בדף כ"ט ע"ב בעובדא דא"ל מינך זבנתי' ואכלתי' שני חזקה וא"ל אנא בשכוני גוואי הואי וא"ל רב נחמן זיל ברור אכילתך, וכתב שם הרשב"ם דלא מתוקם אלא כשהי' להמערער עדות דשלו הי' אבל בלא עדות גם רב נחמן מודה דהמחזיק נאמן בלא ראי' שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי בעי אמר שלי הי' מעולם וא"כ הא לכאורה דבריו סותרים זה את זה, והנראה לומר בדעתו כאן דכתב דכל שלא אכלה ג' שנים אינו נאמן לומר מינך זבינתי' ולא מהני לי' מיגו דלא הי' שלך משום דאיכא ריעותא דאין לו השטר דתוך ג' זהירי בשטרא וכל שאומר שאבד השטר תוך ג' לא מהני לי' מיגו דה"ה כמיגו במקום עדים, ובזה יהי' מדוקדק לשון הרשב"ם שהאריך בדבריו וכתב דאפי' אמרת מינך זבינתי' הרי אין לך לא שטר ולא חזקה ולמה הזכיר שטר בדבריו דפשיטא דאיירי באין לו שטר וכל הסכסוך שביניהם הוא עי"ז שאין לו שטר רק כוונתו כמש"כ דלא מהני לי' המיגו דלא הי' שלך משום הך ריעותא דאין לו שטר, אבל לעיל בעובדא דשכוני גוואי דהמחזיק מכחישו שלא הי' בשכוני גוואי ולפי דבריו החזיק בהבית ג' שנים כדין חזקה רק שאין לו עדים על זה שפיר כתב הרשב"ם דבליכא