בית הלוי חלק ג רפח

לה בנקט מתרויהו לאו משום דינא קאמר ולעולם גם להמסקנא איירי הרישא בכל האופנים ורק דלשון הברייתא קשה פירושו דתני לזה מכרתי ובנקט מחד הא עיקר הסכסוך או שכל א' אומר אני נתתי ונאמנותו של מוכר הוא מי נתן המעות וא"כ ה"ל למינקט דנאמן לומר זה נתן מעות כיון דבזה הוא עיקר הויכוח שביניהם ובע"כ מוכרח דקמ"ל דנאמן שזה נתן מעות ומכר להשני, או דכל הויכוח הוא דשניהם מודים שהנתינה הוא מא' מהם ורק שהשני אמר דהנתינה הי' בע"כ של המוכר והמוכר נתרצה רק לו ועכ"פ הא מוכרח מלשון הברייתא דנאמן לומר למי נתרצה וגם למי שלא נתן וא"כ הא קשה הא דאמר לזה מכרתי מכירה זו מה טיבה כיון שלא נתן דמים וגם משיכה הא לא עשה בה כיון שהמקח ביד המוכר עדיין וכדמוקמינן לי' בנקט מחד נצטרך לאוקים באופן רחוק שאומר שהקנה לו החפץ בקנין סודר ומש"ה הביא רש"י המסקנא דאיירי בנקט מתרויהו ושפיר נקט לזה מכרתי וקנה בהדמים שקבלתי מרצוני לענין מי שפרע, ולעולם לענין דינא מצי איירי בנקט מחד ובאותו אופן שהזכרנו שאומר שהקנה לו בקנין סודר: ה

ב"ב דף כ"ט רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא זבני ההיא אמתא מר אשתמש בה ראשונה שלישית וחמישית ומר אשתמיש בה שני' רביעית וששית מ"ט עבדיתו הכי כי היכא דלא תחזקו אהדדי כו' וכתבו התוס' ואע"ג דתנן השותפין אין להם חזקה פרש"י שלא הי' להם עידי שותפות וקשה לר"י דא"כ זה שהחזיק בשנה ראשונה יכול לומר שהוא שלו כיון דליכא עדים שיש לחבירו חלק בו, ולכאורה יש להבין דהא רש"י לא כתב רק דלא היה להם עידי שותפות אבל מ"מ המוכר עצמו הי' יודע שמכרה לשניהם, והא לקמן דף ל"ו מבואר דעבדים אין להם חזקה לאלתר דגודרות אין להם חזקה אבל יש להם חזקה אחר ג' שנים וא"כ כל זמן שלא עשו חזקה של ג' שנים הרי יכול המוכר להכחיש המכירה לגמרי ולומר לא מכרתי כלל וא"כ הרי הוא כאלו הי' מקחו בידו ונאמן לומר למי מכרה במיגו דלא מכרתי' ויהי' נאמן לומר ג"כ שמכרה לשניהם אבל אלו יחזיק בה א' ג' בנים הרי שוב אין המוכר נאמן כלל דהרי אין מקחו בידו ויהי' נאמן המחזיק לומר אני לבד קניתי, וי"ל בדעת התוס' דס"ל להתוס' דהשתא לבתר דתיקנו היסת שוב אין המוכר נאמן רק כשמקחו בידו ממש דאז נאמן כמו שנאמן הדיין אבל היכא דכבר אין המקח בידו ממש ורק דנאמן מטעם מיגו דלא מכרתיו והרי אם יבא להוציאה מיד המוחזק יצטרך לכל הפחות לישבע לו היסת שלא מכר ושוב אינו עד כלל וכמבואר בקדושין דף מ"ג ע"ב דבתר דתיקנו היסת אין השליח עד כלל והקשו התוס' שפיר והרשב"ם לשיטתו דס"ל לקמן בדף ל"ג ודף קכ"ח דגם היסת אין נשבעין על הקרקע וה"ה על העבדים ושוב נוכל לומר כמש"כ דהמוכר יהי' עד תוך ג' שנים, שוב אמר לי א' מידידיי כי כ"ז כ' בחי' המהרשש"ך ואין בידי לעיין וב"ה שכוונתי לדבריו: סימן לה

קצת הערות בדין עד המסייע אם פוטר משבועה

כתב הרא"ש בפ"א דב"מ דעד המסייע פוטר משבועה מק"ו דהרי כח המוחזק עדיף מכח המוציא וכיון דחזינן דאם ע"א מסייע להמוציא מחייב את המוחזק לישבע כ"ש אם העד מסייע להמוחזק שיהי' מועיל עדותו לענין שבועה, וכבר מפורסם הקושי' דהרי כשמעיד נגד המוחזק הרי ביד הנתבע לישבע ולהכחישו וא"כ אפי' אם עדותו שקר הא אינו מפסיד כלל להנתבע כיון דבידו להכחישו בשבועה וא"כ לא האמינה התורה לע"א רק לחייב הנתבע להכחישו בשבועתו אבל אם מסייע להמוחזק הרי אם מעיד בשקר הא מפסיד הרבה להתובע דבלא עדותו לא הי' הנתבע יכול לישבע על שקר והי' מוכרח לשלם וזה פוטרו בלא שבועה בעדותו וגורם הפסד גמור אם הוא שקר ומנ"ל דבזה האמינתו התורה, ולכאורה נראה דהק"ו של הרא"ש הוא מהיכא דהנתבע טוען אינו יודע וכשמחייבו העד שבועה אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ושפיר ילפינן מני' בק"ו דאם מסייע להמוחזק דמהני עדותו לענין שבועה, אבל להך מ"ד דלא ס"ל הך דמתוך שאינו יכול לישבע משלם ליכא להך ק"ו והרא"ש נקט הק"ו לפי מה דקיי"ל משואיל"מ

והיותר נראה דדברי הרא"ש באו בדרך ממ"נ דהנה בשבועה הבאה על ידי ע"א הרי ודאי נראה ע"פ הסברא גם בלא שום ראי' דע"א המסייע להנתבע פוטרו דהרי הם שני עדים המכחישים וסלק עדותן לגמרי, ועיקר מה שיש להסתפק בזה ולומר דעד המסייע לא יפטור הוא רק משום דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים וכשבא בתחילה ע"א וחייבו שבועה והרי הוא כשנים בזה וכשבא שוב ע"א לסייעו להנתבע אין דבריו של א' במקום שנים רק אם נאמר דעד המסייע פוטר דכל לענין שבועה האמינה התורה לע"א בין לחיוב בין לפטור ממנה א"כ גם השני הרי הוא כשנים, וזהו שכ' הרא"ש דנלמד מק"ו דאם כשמסייע להמוציא נאמן לענין שבועה כ"ש כשמסייע להמוחזק דנאמן דגם המסייע להמוחזק ה"ה כשנים, ואי דנחלק כמו שכתבנו דלא האמינה התורה לענין חיוב רק משום דאין בזה הפסד דביד הנתבע להכחישו ס"ל להרא"ש דא"כ דאינו נאמנות גמורה הרי בלא"ה לא שייך לומר כלל הסברא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כב' כיון דאינו נחמן לגמרי רק מטעם דהבע"ד יכול להכחישו וא"כ הא ודחי דעד המסייע פוטרו דהוא ע"א בהכחשה וא"כ הא ממ"נ מוכרח דעד המסייע פוטר משבועה הבאה ע"י ע"א ממ"נ או מק"ו או מסברא, ואי דאכתי בשבועה הבאה ע"י מודה במקצת מנ"ל דפוטר דילמא באמת לא האמינה התורה לענין חיוב רק משום דבידו להכחישו ושוב ליכא להק"ו שכ' הרא"ש ונהי דבשבועה דע"י ע"א יפטור משום דהוא ע"א בהכחשה מ"מ בשבועה דמודה במקצת מנ"ל דפוטר, זה אינו דא"כ יהי' חלים שבועת מודה במקצת משבועה דע"א והא ודאי דכל השבועות דין אחד להם, ותדע דהא תני ר"ח דהעדאת עדים מחייבו שבועה שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו ומסקנא דגמרא דר"ח יליף עדים במה הצד מפיו וע"א וכיון דבשבועה דע"א בודאי דע"א פוטרו ממ"נ או מק"ו או מסברא א"כ הא גם בשבועה דהעדאת עדים בודאי דעד המסייע פוטר דהא אין להחמיר בו יותר משבועה דע"א וא"כ הא מוכרח ג"כ דגם בשבועה דמודה במקצת ע"א פוטר דאל"כ הרי שוב חיוב שבועה דפיו חמור משבועה דהעדאת עדים ור"ח הא קאמר שאי אפשר שתהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים והוכיח הרא"ש שפיר

עוד כ' הרא"ש דקרא דכתיב לא יקום ע"א לכל עון ולכל חטאת ודרשינן מני' אבל קם לשבועה ומשמע לכל מילי בין לחייבו שבועה ובין לפוטרו, ועיין בב"מ דף ג' בתוס' ד"ה מפני שכתבו דמהא דדרשינן אבל קם לשבועה ליכא למידע דכופר הכל פטור משבועה דדילמא איצטריך קרא להיכא דטענו בספק ע"פ עד והרי עדיפא ה"ל לתרץ דקרא הא איצטריך לעד המסייע דפוטר, ולכאורה נראה דהתוס' אזלי שם בשיטת הסוברים דעד המסייע אינו פוטר דאע"ג דהוא דחוק קצת דבדף ב' כתבו בד"ה ולחזי בפשיטות דעד המסייע פוטר מ"מ הרי אפשר לומר דלא כ' שם רק גבי שבועה דשנים אוחזין דהוא שבועה דרבנן אבל בשבועה