בית הלוי חלק ג רפז

חציה שלי באיזו אופן איירי דודאי דחוק לומר דאיירי דשניהם נתנו דמי כולה וזה האומר חצי' שלי מודה דחצי הא' נתן בע"כ ורק חציה השני אומר שנתן מדעתו וחבירו נתן ג"כ חציו מדעתו וחצי בע"כ. והאומר כולה שלי אומר שהוא נתן כולה מדעתו וחבירו נתן כולו בע"כ. בודאי דחוק לאוקמא כן שזה מודה על עצמו שנתן חציו בע"כ, ובודאי דיותר נראה לפרש דאיירי דהאומר חציו שלי לא נתן רק דמי חציו וטוען דחבירו שנתן דמי כולה נתן חצי בע"כ דהמוכר נתרצה למכור לשניהם ולפי"ז קשה הא דלקמן דף ח' דייקינן מהך בבא דחצי שלי דמגביה מציאה לחבירו קנאה חבירו ודחי ממאי דבמציאה דלמא במקח וממכר סד"א האי דאמר חצי' שלי להוי' כמשיב אבידה וליפטר משבועה קמ"ל דאערומי קמערים, והרי בחצי השני לא נקט המוכר זוזי רק מחד ונאמן המוכר לשיטת רש"י כשנים אע"ג דאין מקחו בידו וא"כ הא אין לו מיגו דכולה שלי דעל החצי הרי יכחישו המוכר, וצ"ל לפרש"י דאע"ג דהרישא איירי אפי' כשהמוכר לפנינו ויודע דמ"מ אינו נאמן, מ"מ הגמרא דחי דלמא המשנה יתירה אתי לאשמעינן דלא אמרי בו מיגו ואיירי כשהמוכר אינו יודע או אינו לפנינו ועוד דהא בלא"ה יש ספרים דלא גרסי לקמן האי ממאי במציאה דלמא במו"מ וכמבואר בחידושי הריטב"א. ואיירי הסיפא במציאה ועיי' לקמן דף ח' בתוס' ד"ה אלא מסיפא דהם גורסים דלמא במו"מ רק לשיטתם הא ניחא דהם מפרשים גם הרישא דאין המוכר יודע. ועיי' בחו"מ סי' קל"ג שכ' הש"ך שם דאע"ג דמיגו להוציא לא אמרינן מ"מ היכא דנותן מעות ובא להוציא רק גוף החפץ זהו מחלוקת בתוס' אם זה מקרי מיגו להוציא או לא יעו"ש. וכבר התעוררו רבים מהא דכאן במשנה הקשו התוס' דזה האומר חצי' שלי יטול חצי במיגו דכולה שלי ותי' בשם הריב"ם דמיגו להוציא לא אמרינן וא"כ להני פוסקים דבנותן מעות לא מקרי מיגו להוציא תשאר לדידהו קושי' התוס' גבי מקח וממכר דיטול החצי, והגם דאין זה קושי' דבלא"ה כתבו הראשונים עוד תירוצים על קושי' התוס' במשנה וכמו דאיתא בנמוק"י ובמרדכי, ולדברינו הא לפרש"י במו"מ ליכא מיגו כלל דהמוכר הי' מכחישו וכל קושי' התוס' לפרש"י לא שייך רק במציאה ושפיר הוא מיגו להוציא לכ"ע ונאמר דהני פוסקים יסברו כפרש"י בהא: ג

קידושין דף ע"ג נאמן בעל מקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי בד"א בזמן שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן, ופריך ולחזי זוזי ממאן נקט ופרש"י דקאי על אין מקחו בידו דכיון דנקט זוזי מחד בודאי דכיר שפיר וצריך להיות נאמן ומשני ל"צ דנקט מתרווייהו כו', והתוס' הקשו עליו דגם בנקט מחד נהי דדכיר מ"מ למה יהי' עדיף מע"א ועיי' בר"ן שהסביר דעתו דכשם שהאמינו חכמים לחי' וכן האמינו לדיין משום דלפעמים דאי אפשר בלא"ה כמו כן האמינו חכמים לבעל המקח. וסיים עוד הר"ן ומיהו מסתברא דדוקא כשהלוקחים עומדים לפניו אבל הלכו להם אינו נאמן כדאמרי' גבי דיין כשאין בע"ד עומדים לפניו אינו נאמן, ולכאורה צע"ג דהאיך כ' כן לדעת רש"י דהא בריש ב"מ גבי שנים אוחזין דמוקים לה במקח וממכר ופריך ולחזי זוזי ממאן נקט ופרש"י שם דנשאל למוכר דאמרי' בקידושין נאמן בעל המקח ואע"ג דאין מקחו בידו מ"מ בנקט מחד נאמן ומאי פריך נימא דאיירי בשכבר הלכו מלפני המוכר והרי סתמא דמילתא לא הי' המכירה באותו מעמד בפני ב"ד וכבר הלכו מלפני המוכר ובאו לב"ד. שוב מצאתי במקנה שהקשה כן, ועוד יותר קשה דברש"י בב"מ מבואר להיפוך. דז"ל שם נשאל למוכר ממי קיבל הדמים דתני' נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ואע"ג דמסיים שם בד"א בזמן שמקחו בידו הא אוקמינא התם בנקיט זוזי משניהם דכיון דלא עלי' רמיא לאסהודי לא דק כולי האי להיות נזהר משהלכו לפניו הי מדעתו והי בע"כ אבל היכא דלא קיבל דמים אלא מחד מדכר דכיר, הרי מבואר להדי' דבנקט מחד ס"ל דנאמן גם כשהלכו מלפניו וצע"ג. והנראה מוכרח דס"ל להר"ן בדעת רש"י דגם הוא מפרש הא דפריך בב"מ ולחזי זוזי ממאן נקט לא שיהי' המוכר נאמן לגמרי כשני עדים דכיון דכבר הלכו מלפניו הא ליכא לתקנת חכמים כלל ורק דכיון דנקיט מחד הא מדכר דכיר שפיר וא"כ הרי גם בלא התקנה הוא נאמן כע"א לחייב לא' שבועה דאורייתא ולפטור לזה שמעיד כדבריו וכמו שמפרשים התוס', וס"ל דבנקט משניהם דאינו נאמן כשאין מקחו בידו אין עליו גם דין דע"א דכיון דאמרינן דלא דכיר ממילא גם כע"א אינו, וכן מורים דברי חידושי הרשב"א בקידושין וז"ל ל"צ דנקט משניהם ולא ידעינן ולא גרסינן ולא ידע דאפי' אמר נמי דידע ומידכר לא מהימן דכיון דשקיל מתרווייהו אנן סהדי דמתבלבל הוא בכך ולא מדכר שפיר ומשמע להדי' מדבריו דאינו גם כע"א, ורק בנקט מחד דשפיר דכיר משו"ה כל שעומדים לפניו נאמן לגמרי כשנים מפני התקנה וכשהלכו מלפניו אינו נאמן כשנים דליכא התקנה מ"מ הוי כע"א כיון דדכיר, ועיין בחו"מ סימן כ"ג בש"ך ס"ק ז' שהביא דברי הב"ח דס"ל דהא דאמרי' בסמוך דאין הדיין נאמן כשאין בע"ד עומדים לפניו דגם כע"א אינו ודקדק כן מדברי רש"י שכ' הטעם דלא דכיר וא"כ גם כע"א אינו והש"ך חלק עליו יעו"ש, אבל דברי הר"ן לכאורה אינם מתפרשים רק כשיטת הב"ח

אמנם לפי"ז קשה על רש"י מדברי התוספתא שהובא באלפס ריש ב"מ נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי כו' אבל אין המקח יוצא מתחת ידו ה"ה ככל אדם הרי דלא גרע מע"א דעלמא והרי בע"כ גם התוספתא איירי בנקט משניהם דבנקט מחד הא נאמן לגמרי לרש"י גם כשאין המקח יוצא מתחת ידו ומוכח דגם בנקט משניהם מ"מ הרי הוא כע"א, וא"כ שוב מוכרח מדברי רש"י בב"מ דמפרש דקושי' הגמרא שם דנשאל למוכר ויהי' נאמן לגמרי ומוכרח דגם כשהלכו מלפניו ס"ל דנאמן, וא"כ צ"ע דברי הר"ן: ד

הרא"ש בריש ב"מ כתב דלהאלפס ורש"י דמפרשים ולחזי זוזי ממאן נקט אאין מקחו דלדידהו בזמן שמקחו בידו נאמן בנקט מחד גם לומר שהמכירה הי' להשני שלא נתן המעות וזה שנתן המעות הי' בע"כ דמוכר שהשליך לפניו, ויצא לי' זה מדדחקו לפרש הקושי' על הסיפא מכלל דרישא הי' ניחא גם להס"ד דנקט זוזי מחד וגם לומר שנתרצה להשני דהרי סתמא נקט נאמן לומר לזה מכרתי דמשמע דלכל מי שיאמר שמכר לו נאמן, וצ"ע טובא דהרי ז"ל רש"י נאמן בעל המקח לומר אם שנים מעוררים על המקח ולקמן מוקים לה ששניהם נתנו הדמים, הרי מבואר להדיא להיפוך דגם בבא דרישא דמקחו בידו איירי להמסקנא רק בששניהם נתנו אבל אם אחד נתן לא הי' נאמן שמכר להשני, ולכאורה ההכרח לומר בדעת רש"י דלהמסקנא דמוקים להסיפא בנקט משניהם א"כ גם הרישא הא ע"כ איירי בכה"ג וא"כ הא אין לנו ראי' דיהיה נאמן נגד הוכחת נתינת הדמים גם בעוד מקחו בידו וא"כ דברי הרא"ש צ"ע, וצריך לומר דס"ל להרא"ש דהא דכ' רש"י ולקמן מוקמינן