בית הלוי חלק ג רפו

כר"נ מיהו אי אשכחן בשום מקום דרבה אית לי' מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אתי שפיר, ונאמר דהגמ' ס"ל דהך סברא של הנמוק"י תלוי בהך פלוגתא דמודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו דהתוס' כתבו בכתובות דף י"ט דטעם דמ"ד דא"צ לקיימו דלא חשיב לי' מיגו דמזויף דירא שיבאו עדים ויקיימו אותו ויוחזק שקרן וא"כ הא מאן דס"ל דצריך לקיימו ס"ל דחשיב מיגו דכיון דאם יקיימו אותו הרי לא נאמין לו מה שאומר פרוע ואין מאמינים לו לומר פרוע רק עד שיקויים השטר ועד שיקיימו הרי יש לו מיגו דמזויף והא דאם אח"כ יקיימו אותו והוא יטעון מזויף הרי יהי' מוחזק בודאי שקרן בטענתו משא"כ עתה שאומר פרוע הרי לא יוחזק שקרן לעולם זה אינו מגרע סברת המיגו דלא איכפת לי' אם יהיה מוחזק בנאמן או לא וחשיב מיגו, וס"ל להגמרא: דלהך מ"ד דלא איכפת לי' שמא יוחזק בודאי שקרן וחשיב מיגו כ"ש בהך דכולה שלי דחשיב מיגו דהא לא יוחזק שקרן כלל רק שב"ד לא יאמינו לו כל טענותיו ולא איכפת לי' בזה וחשיב מיגו ולדידי' צריך לומר הטעם משום דמיגו להוציא לא אמרינן וא"כ רבה דס"ל בב"ב דף ל"ב דאמרי' מיגו להוציא ולדידי' מוכרח כתי' הנמוק"י וא"כ מוכרח דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וניחא קושית התוס': סימן לד

יבאר דעת הראשונים בנאמנות המוכר למי מכר

ב"מ דף ב' ע"ב, מקח וממכר ולחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט מתרוייהו. הנה לפי הס"ד דאיירי בנקט מחדא נחלקו בה השיטות ונבארם הנה, לדעת ר"ת שהובא בתוס' איירי שהויכוח שבין שניהם שכל אחד אומר אני הוא שנתתי המעות וע"ז מקשה דיהי' המוכר עד המסייע דמקחו בידו לאחד מהם ויפטרו מן השבועה וחבירו יתחייב שבועה דאורייתא, ולשיטה זו צ"ל הא דאמר בגמרא לעיל וצריכא דאי תני מקח וממכר משום דמורי ואמר חבראי קיהיב דמי ואנא דמי קיהיבנא הוא רק לפי המסקנא דאיירי בנקט מתרווייהו, ובשם ר"י כתבו התוס' לפרש דנשאל להם מי נתן מעות דבזה אינם חלוקים דמודים שא' נתן והשני אומר דמ"מ נתרצה לו המוכר ומכרם לו בהקפה וע"ז פריך דנשאל להם וזה שלא נתן מעות לא יהי' נאמן. ולכאורה קשה מנ"ל להמקשה דאיירי בכה"ג שאין הכחשה. בנתינת המעות. והנראה דמשמע לי' דאיירי בכה"ג שאין הכחשה בהנתינה הוא מהך וצריכא דאמרי' ואנא במי קיהיבנא ואתי' הך וצריכא גם בהס"ד ומשו"ה פריך ונצרך לפרש דהא דאמר חבראי דמי קיהיב ואנא דמי קיהיבנא פי' רוצה אני ליתן וכמו שפרש"י

אמנם בשיטת רש"י יש להבין דלפרש כפשוטו דלהס"ד הויכוח שביניהם שכל א' אומר אני הוא שנתתי. זוזי א"כ לכאורה למה הקשה דנשאל למוכר דזה הרי יכולין לתרץ שאין המוכר בפנינו טפי ה"ל להקשות על עיקר הדין דאמאי יחלוקו דהרי הוא כאומר אני ארגתי'. דאחד מהם ודאי רמאי וצריך להיות הדין דיהי' מונח עד שיבא אלי' לפרש"י עצמו ובהכרח לומר דבזה מפרש רש"י כהר"י דגם להס"ד אין הויכוח בהנתינה כלל והוכחה ברורה לזה דלעיל דאמרינן דבמו"מ מורי ואמר ואנא דמי קיהיבנא וכ' רש"י דמים אני רוצה ליתן והרי להמסקנא דאיירי בנק מתרוייהו כבר נתן המעות ובע"כ דרש"י מפרש דקאי להס"ד דאיירי בנקט מחד רק השני אומר שרוצה ליתן זוזי וכל זה מוכרח, וא"כ הרי תיקשה דבשלמא הר"י מפרש דנשאל להם מי נתן דמים ונפירושו ניחא שפיר דס"ל להגמרא דאין מקום כלל להאמין לזה שאומר שנתרצה לו אע"פ שחבירו נתן דמים ולא הוא. אבל רש"י מפרש דנשאל למוכר וקושי' הגמרא הוא מכח סוגי' דקידושין דבנקט מחד נאמן המוכר גם באין מקחו בידו, וטעמו של רש"י בזה הוא דלשון הגמ' דחקו דאמר וליחזי זוזי ממאן נקט דהרי קשה דלמה הזכיר הגמרא להמוכר וה"ל לומר וליחזי זוזי מאן יהיב [ועיין ברא"ש שכ' דלהר"י הי' מצי הגמ' לומר כן] ולהכי פרש"י דנשאל למוכר, ועכ"פ הא מוכח מפרש"י דבלא הגדת המוכר הי' נאמן לומר שלו נתרצה המוכר וחבירו נתן המעות בע"כ של המוכר, ופריך דנשאל למוכר וא"כ קשה מאי קאמר ולחזי זוזי ממאן נקט כיון דנתינת המעות אינו הוכחה כלל וה"ל להגמ' להקשות דנשאל למי נתרצה המוכר כיון דבהנתינה אין בהם ויכוח כלל וגם מהנתינה אין ראי' כלל ולמה הזכיר הגמרא בקושי' זוזי ממאן נקט, ולכאורה צ"ל דרק היכא דאינו ידוע לנו מי נתן רק על פי עצמם ובידו הי' לכפור לומר שהוא נתן המעות מש"ה גם כשמודה שחבירו נתן נאמן לומר שהנתינה היה בע"כ של המוכר ושנתרצה רק לו, אבל אם ידוע לנו מהמוכר מי שנתן שוב אין זה נאמן כלל לומר שנתרצה לו, ואע"ג דהמוכר בעצמו נאמן לומר שנתרצה למי שלא נתן המעות וכמש"כ הרא"ש דלדעת רש"י נאמן גם בכה"ג בנקט מחד זהו רק משום דלהמוכר האמינו חכמים מצד התקנה וכמו שהסביר הרשב"א והר"ן בקידושין שם, אבל הבע"ד בעצמו אינו נאמן כל שידוע לנו מפי המוכר מי הנותן, וניחא הלשון דאמרה הגמרא ממאן נקט דגם שלא אמר המוכר למי נתרצה כיון שאמר מי לתן שוב אין השני נאמן בעצמו

ושיטת התוס' דפריך ונחזי זוזי ממאן נקט דהמוכר יהי' עד המסייע וזהו שיטת ר"ת כדאיתא ברא"ש כאן ובתוס' קידושין דר"ת כ' בקידושין דהא דפריך שם ונחזי זוזי ממאן נקט הוא ארישא דבמקחו בידו דס"ל דאע"ג דמקחו בידו ויש להמוכר מיגו לומר לא מכרתי כלל מ"מ אינו נאמן לומר שמכר להשני שלא נתן, וא"כ הכא דפריך ונחזי זוזי ממאן נקט וס"ד דאיירי בנקט מחד הא ע"כ איירי דהם מחולקים בהנתינה כל א' אומר אני נתתי דאם בא' מודה שחבירו נתן א"צ לשאול למוכר דגם מיגו מהני בזה וממילא מוכרח דגם באני ארגתי' חולקים והא דאמרי' לעיל וצריהא כו' דמורי ואמר חבראי דמי קיהיב בע"כ הוא רק להמסקנא וזהו דהתוס' בד"ה אי תני מציאה נקטו הני שני דברים בדיבור א' וכ' דהך וצריכא הוא רק להמסקנא וגם הוסיפו לכתוב דגם בארגתי' יחלקו דזה תלוי בזה וכמו שכתבנו

ומשני דאיירי בנקט מתרווייהו ולא ידע כן', ולכאורה יש לעיין אמאי לא משני בקוצר דהמוכר לא ידע ולעולם בנקט מחד ולשיטת רש"י דכיון דכל עיקר הקושי' הוא דבנקט מחד נאמן המוכר גם באין מקחו בידו והרי הטעם דנאמן כ' רש"י בקידושין משום דמדכר דכיר מש"ה דחוק לומר דאיירי בשכח ולא ידע ומש"ה משני יותר דאיירי בנקט מתרויהו ואז לא דכיר וגם אם אומר דדכיר אינו נאמן, אבל להתוס' הרי הי' יכול לתרץ בפשיטות דלא ידע המוכר ולא איצטריך לאוקים בנקט משניהם וצ"ל דבאמת הי' יכול לתרץ כן רק הא בלא"ה מוכרח לאוקמא בנקט משניהם דבנקט מחד ושניהם מודים מי הנותן הרי אין השני נאמן כלל גם במיגו ובאומר כל א' אני, הנותן א"כ הא בבא דמציאה מיותר דלתני רק מו"מ דהא ליכא הוראת היתר: ב

לא צריכא דנקט זוזי מתרווייהו מחד מדעתו ומחד בע"כ, והנה יש לעיין בסיפא דזה אומר כולה שלי וזה אומר