בית הלוי חלק ג רפה

דס"ל ג"כ דגם בקרקע מקרי כה"ג מוציא ולא מוחזק והא דפסקינן כרבה הסביר משום דכבר זכה בטענתו הראשונה ומוכח דשארי מיגו לא מהני גם בשדה וצ"ע

והנה הרמב"ן בחידושיו לב"ב דעתו דאמרינן מיגו להוציא והביא ראי' מהא דב"מ דף ק"י גבי משכנתא דהמלוה אומר דצריך לאכול הפירות חמש שנים ולוה אומר שלש דקאמר רב יהודה דמלוה נאמן כיון דכבר אכלה ג' שנים במיגו דלקוחה היא, ולכאורה ההכרח לומר להפוסקים דלא אמרינן דקרקע שאני וכדמסיק הכא והלכתא כרבה בארעא דכיון דדר בה אע"ג דודאי לא החזיק בה מ"מ דינו כמוחזק לזה, ונצטרך לומר לדידהו דאפילו אם המחזיק אינו טוען על גוף הקרקע שהוא שלו וכהך עובדא דרבה רק אפילו אם מודה שגוף השדה הוא של המערער וכל טענתו הוא רק על הפירות של עוד שני שנים מ"מ ג"כ מהני בו דמ"מ תופס הוא בה אע"ג דלעיקר הדין הבעלים הראשונים נקראים מוחזקים אם מוחלקים על זמן השכירות וכמבואר בב"מ דף ק"ב קרקע בחזקת בעלי' וע"ש בדף ק"ג בתוס' ד"ה פרדיסי מ"מ מהני בו מיגו כיון דעכ"פ תופס הוא בה, אבל להרא"ש שכתב הטעם דפסקינן כרבה בקרקע משום דכבר טען בב"ד והי' זוכה באותה טענה ולא הי' מחוסר גוביינא כו' הא בלא"ה ס"ל דגם בקרקע מקרי מוציא ולא אמרינן בו מיגו הא קשה טובא, והנראה דהא דכ' הרא"ש דכיון דאמר שטרא מעליא זכה בקרקע שהוא מחזיק בה אין עיקר כוונתו משום שכבר טען טענתו הראשונה דאין זה עיקר הטעם ורק משום דבהך עובדא מעשה שהי' כך הי' שכבר טען דיש לו שטר מעליא דאם לא הי' טוען כן מקודם רק בהתחלה הי' אומר מזויף בודאי דלא הי' נחשב למיגו שיהי' משקר ולומר על מזויף שהוא טוב דלא חציף לומר על מזויף טוב הוא ורק דהאי גברא כיון שכבר אמר עליו שהוא שטר מעליא יש לו מיגו שלא הי' מודה שהי' מזויף ומש"ה הוכרח הרא"ש לכתוב הלשון דכיון דאמר שטר מעליא אבל עיקר כוונת הרא"ש בחילוקו בין קרקע למטלטלים דבקרקע כיון שהוא מחזיק בה אע"ג דבמה דטוען עתה הוא להוציא מ"מ הרי בטענת המיגו [שהיא טענה הראשונה] הי' מוחזק דאם הי' נשאר בטענתו הראשונה כיון שיש לו שטר וגם דר בו מש"ה גם עתה שהוא להוציא מהני אבל בזוזי הא גם בטענת המיגו הי' רק מוציא מש"ה לא מהני, וניחא הך דב"מ דהרי שם אם הי' טוען לקוחה הי' הוא מוחזק דיש לו חזקת ג' שנים ורק ע"י שהודה שירד לפירות בתורת משכנתא נעשה מוציא מש"ה מהני בו מיגו כיון דעל עיקר הדבר שיהי' נחשב מוציא יש לו מיגו, וקצת דוגמא לחילוק זה מצינו בשו"ע סי' ע"א דבמקום נאמנות אין הלוה נאמן גם במיגו ודוקא שיש עדים על הנאמנות אבל אם רק הוא הודה על הנאמנות כיון דעל עיקר הנאמנות יש לו מיגו מהני, וכמו כן הוא בהך דלהוציא דמשום חזקת ממון לא אמרינן מיגו להוציא ממון מיד הבעלים וזהו רק כשחזקת ממון הוא ברור אבל אם יש לו מיגו על עיקר החזקת ממון דבטענת המיגו הי' הוא המוחזק שפיר אמרינן מיגו הגם דעתה הוא המוציא והרי בפ"ב דכתובות תנן באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתי ממנו דנאמן במיגו ולדעת התוס' איירי שם גם כשהבן תובעו והרי שם איירי בלא אכלה שני חזקה כמבואר שם בגמ' והרי לדעת הרא"ש וריב"ם גם שדר בקרקע מ"מ מקרי מוציא כל שאין לו חזקה הרי דאמרינן מיגו להוציא דכיון דבטענת המגו שהי' אומר לא הי' של אביך מעולם הי' הוא המוחזק כיון שאין למערער עדים שהיתה של אביו מש"ה מהני גם עתה דהוא להוציא, והגם כי אין מזה ראי' לזה דשאני התם דאין להמערער שום חזקת מרא קמא אם לא ע"פ הודאתו וא"כ הוא הפה שאסר דאי הוי' שתיק הא ג"כ לא היו מוציאין מיד זה שמחזיק בה מ"מ גם בלא ראי' י"ל כן בדעת הרא"ש דמחלק כן

אמנם בדעת הריב"ם אי אפשר לומר כן דהרי בריש ב"מ כתבו התוס' בשם הריב"ם דמש"ה האומר חצי' שלי אינו נאמן במיגו דהי' אומר כולה שלי משום דהוא מיגו להוציא דהשתא שניהם מוחזקין בזה החצי והרי אם הי' טוען כולה שלי הי' הוא המוחזק בכל החצי ומוכרח דס"ל דאפי' אם בטענות המיגו הי' הוא המוחזק מ"מ כיון דעתה הוא מוציא לא מהני מיגו, ולדידי' הא קשה מהך דב"מ דף ק"י דמלוה אומר חמש כו', וצ"ל דהריב"ם לא ס"ל כהרא"ש בזה דמצריך שיהי' מוחזק בטענת המיגו רק כמש"כ לעיל דכיון שהוא דר בו נקרא מוחזק דאמרינן מיגו, גם נתברר בזה דלא כמש"כ לעיל דלהריב"ם פסקינן הלכה כרבה בקרקע גם במיגו דצריך למטען טענה ולא רק במיגו דאי בעי שתיק דהרי בב"מ אינו מיגו דאי בעי שתיק דהרי הי' צריך לטעון לקוחה היא בידי ואפ"ה נאמן בשדה וס"ל לרב יהודה שם כהמסקנא דגמרא הכא

ומהדברים הנ"ל יתבאר דמה שהביא במרדכי ריש ב"מ בשם ר"ת דמש"ה אינו נאמן לומר חצי' שלי במיגו דכולה שלי משום דמיגו מממון לממון לא אמרי' ועיין בנמוק"י שהביא שם עוד תירוצים ולפום רהיטא הי' נראה דהם חולקים על עיקר הכלל דמיגו להוציא לא אמרינן מדהוכרחו לומר תי' אחרים על קושי' התוס' ולפי הנ"ל י"ל דהיכא דגם בטענת המיגו הי' ג"כ מוציא גם הם מודים דלא אמרינן מיגו להוציא רק ס"ל כהרא"ש דאם בהמיגו היה מוחזק אז אמרינן מיגו גם להוציא ומש"ה הוכרחו לתרץ באופנים אחרים

הנה לפי הסברא הנ"ל יש עוד מקום לומר דגם רבה מודה דלהוציא לא אמרינן מיגו היכא דבטענתו שטוען עתה וגם בטענת המיגו הי' מוציא, והא דהמני' רבה במיגו גם בזוזי הוא דהרי התוס' כתבו דהיכא דיש לו שטר אמרינן מיגו להוציא והסברא לזה כתבו הראשונים דשטר העומד לגבות הוא כגבוי לענין זה דמהני ממיגו ומשו"ה ס"ל לרבה דגם עתה דהוא מוציא גמור דהא הודה דהוא מזויף ולא שייך לומר בו שהוא כגבוי מ"מ כיון דבטענת המיגו הרי הי' לו שטר דהי' חשוב כגבוי מש"ה מהני גם עתה דהוא מוציא, והגמרא פסק בזה דלא כרבה בזוזי ורק בקרקע דבטענת המיגו הי' גבוי גמור אז הוא דאמרי' אף להוציא אבל היכא דבטענת המיגו הי' לו רק שטר לא מהני להוציא, ובזה יתישב קושי' התוס' בב"מ דן קי"ו גבי מכיר כליו וספריו ביד אחר שהקשו דגם בלא יצא לו שם גניבה יהי' נאמן לומר גנובים במיגו דהשאלתים לך וכתבו בשם מהר"ר דוד דמיגו להוציא לא אמרינן ומיהו למ"ד בחזקת הבתים דאמרינן מיגו להוציא קשה, ולפי"ז הא י"ל דהיכא דבכל הטענות הוא מוציא גמור גם רבה מודה דלא אמרינן מיגו להוציא ולפמ"ש התוס' בריש ב"מ דגם רבה לא ס"ל מיגו להוציא רק במיגו דאי בעי שתיק ג"כ מתורץ קושי' התוס': הקשו התוס' בריש ב"מ באומר חצי' שלי יטול חצי בשבועה במיגו דהי' אומר כולה שלי ותירצו דמיגו להוציא לא אמרינן ועיין בדבריהם שכ' דהכא גם רבה מודה דלא אמרינן מיגו להוציא, והנמוק"י כתב לתרץ דאם נאמינו על כל החצי א"כ יותר נוח לו לומר חצי שלי ויהי' נאמן בכל טענתו מלומר כולה שלי ולא יאמינו לו בכל דבריו ומש"ה ליכא מיגו, ובדברים אלו יש מקום ליישב קצת דבב"ב דף קנ"ד ע"א קאמר בגמרא וכן אמר רבה ראי' בעדים וכ' שם בתוס' ד"ה וכן וז"ל תימא כו' ולוקמא בקיום שטרות וכולהו