בית הלוי חלק ג רפד

שלי לא היינו יודעין דאינו כמשיב אבידה דלא מבעי לדעת רש"י דנקט מחד נאמן המוכר לגמרי א"כ אם הי' אומר כולה שלי הי' המוכר מכחישו על החצי והי' המוכר נאמן לגמרי אלא אפי' לדעת התוס' דאין המוכר נאמן וחשיב כע"א א"כ אם הי' אומר כו"ש הי' ע"א מכחישו והתנא רוצה להשמיענו דאפילו במקום שאם הי' אומר כו"ש לא הי' לו מכחיש כלל ואפ"ה לא חשיב מיגו ומוכרח למינקט הך דחצי שלי גם במציאה ומש"ה הוכרח למינקט בבא דטלית וכמו שנתבאר, ונוכל להוסיף עוד בזה דבזה גופה דתני בבא דרישא דטלית במציאה ובמו"מ ותני גם בבא דחצי שלי ואח"כ תני בבא דשנים רוכבים ולא תני רק אופן דכו"ש ולא תני אופן דחצי שלי לאשמעינן דבשנים רוכבים ואומר חצי שלי אין הדין דחולקין גבי מציאה וכמש"נ: ג

הראשונים הקשו על רש"י מהא דדף ז' דשנים אדוקים בשטר המלוה אומר ממני נפל והלוה אומר פרעתיו דיחלקו והרי שם איכא ודאי רמאי, והנראה דס"ל דרק בהך דשנים שהפקידו דהמנה השלישי מונח ביד שליש הוא דאמרינן דיהי' מונח וכן בשנים אוחזין דמדמה הגמ' להך דר' יוסי הא ג"כ כל אחד אינו מוחזק לגמרי בחצי שלו דהרי תפיסת חבירו מגרע לתפיסתו דמה"ט צריך שבועה גם לרבנן דסומכוס דחשבינן לכל א' כמוחזק בכולו ומש"ה בארגתי' דינו שיהי' מונח אבל אם אחד מהם מוחזק גמור לא נאמר כלל דנוציא מידו של המוחזק ויהי' מונח ומש"ה בהך דשט"ח הרי החצי שמגיע ללוה ה"ה מוחזק גמור וא"א להוציא ממנו שיהי' מונח וישאר בידו ושוב צריך ליתן גם להמלוה החצי השני, וכן בהך דשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה דלסומכוס חולקין ולא אמרי' שיהי' מונח אע"ג דאיכא ודאי רמאי ולפי"ז ניחא כיון דהחצי שמגיע לבעל השור הרי ישאר בידו ושוב ממילא נותנין גם לבעל הפרה החצי שלו, ולפי"ז יש להסתפק בשנים אוחזין דבארגתי' לרש"י יהי' מונח אפשר דכיון דעד מקום שידו מגעת נוטל בלא חלוקה אפשר דבזה נקרא מוחזק גמור ונוטל גם בארגתי' והגמרא לא מדמי' הך דטלית להך דר' יוסי רק על השאר מה דחולקין ולא במה שאוחז בידו: סימן לג

יבואר קצת דעת הפוסקים בדין מיגו להוציא

ב"ב דף ל"ב ע"ב. והלכתא כרבה בארעא דהיכי דקיימא ארעא תיקום והלכתא כרב יוסף בזוזי דעת הרשב"ם דמשום דמספקא להגמ' הלכה כמאן מש"ה פסק כן, והתוס' הקשו עליו דמשמע דהגמרא פוסק כן בודאי ואם עבד דיינא להיפוך מזה לא עבד וע"כ כתבו בשם ר"י הטעם משום דאמרינן מיגו לאוקים ממונא ולא אמרינן מיגו להוציא וחזינן דס"ל לר"י דאע"ג דקרקע בחזקת בעליו עומדת ויש להמערער חזקת מרא קמא בהשדה מ"מ כיון דעתה דר בה המחזיק מקרי מוחזק ולא מוציא לענין זה דמהני בו מיגו, והנה לדעת הריב"ם שהביאו התוס' לעיל שכ' דעיקר טעמו של רב יוסף הוא משום דלא אמרינן מיגו להוציא דאע"ג דדר בה מ"מ כל שאין לו שטר או חזקת ג' שנים מקרי מוציא, והרי לא מצינו לרבה שיחלוק על רב יוסף בעיקר הסברא דגם בכה"ג מקרי מוציא דהא עיקר טעמו של רבה הוא משום דס"ל דאמרינן מיגו גם להוציא דהא גם בזוזי דהוא בודאי מוציא ס"ל לרבה דנאמן במיגו, ולכאורה נראה לדידי' מוכרח דמפרש כהרשב"ם דהגמ' פסק כן מספק א"כ עיקר הכלל דלא אמרי' מיגו להוציא הוא רק ספיקא דדינא, אמנם גם להריב"ם י"ל דהגמרא הכריע ביניהם דבקרקע כיון שדר בה מקרי עכ"פ קצת מוחזק לענין דמהני בו מיגו אבל בזוזי דהוא מוציא גמור לא מהני והרי זה דומה למש"כ התוס' דהיכא דנקט שטרא אמרי' מיגו להוציא וכ' הראשונים הטעם דהעומד לגבות כגבוי דמי והרי בסוטה דף כ"ה פליגי בה ב"ש וב"ה וב"ה ס"ל דשטר העומד לגבות לאו כגבו דמי וכתבו רבותינו האחרונים דמ"מ קצת הוא כגבוי לענין זה דמהני בו מיגו וכן הוא בקרקע כיון שדר בה הכריע הגמ' דמהני מיגו

והנה יש מקום ספק לדעת הריב"ם [דס"ל דגם בקרקע מקרי מוציא וזהו טעמו של רב יוסף] לפמש"כ התוס' בריש ב"מ ד"ה וזה שהקשו באומר חצי' שלי אמאי לא יהי' נאמן במיגו דהי' אומר כולה שלי והי' נוטל החצי ותי' בשם ריב"ם דמיגו להוציא לא אמרינן דבהך חצי שדנים עליהם הם שניהם מוחזקים ומש"ה חולקים אותה והא דבב"ב דס"ל לרבה דאמרי' מיגו להוציא התם היינו טעמא דאפי' הי' שותק רק שלא הי' מודה דהשטר מזויף הי' נאמן כי החתימה היתה ניכרת להעומדים שם, ביאור דבריהם כיון דכבר טען דשטר מעליא הוא והראה השטר אז במה שהודה שהוא מזויף הוא מיגו דאי בעי שתק ומש"ה ס"ל לרבה דנאמן, ויש להסתפק בהא דפסקינן והלכתא כרבה בארעא אם זהו דוקא רק בכה"ג דאיירי' בה דהוא מיגו דאי בעי שתיק אבל בשארי מיגו דהי' יכול לטעון טענה טובה וככל מיגו דעלמא אפשר דגם להמסקנא לא מהני להריב"ם דס"ל דלעיקר הדין גם בקרקע הוא מוציא ורק לענין מיגו חשבינן לי' מוחזק קצת בה במה שדר בו, ובודאי דלפום רהיטא נראה כן דרק משום דאי בעי שתיק פסקינן כן דהא זהו עיקר טעמו של רבה דהמני' גם בזוזי, וכן משמע להדיא בדברי הרא"ש שהביא בתחילה דברי הריב"ם דטעם דרב יוסף הוא משום דמיגו להוציא לא אמרינן וגם בקרקע אע"ג שדר בו מקרי מוציא כל שאין לו חזקת ג' שנים, וכ' הרא"ש ע"ז דאע"ג דדבריו אמת מ"מ לשון ר"י דקאמר אמאי קסמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא וע"כ כ' דטעם דר"י כמש"כ התוס' בשם ר"י הרי דעל עיקר דברי הריב"ם דגם בקרקע נקרא מוציא כ' דהאמת כדבריו רק חלק עליו דלא זהו טעמו של רב יוסף דלשון הגמרא לא משמע כן, ושוב אח"כ כ' וז"ל והלכתא כרבה בארעא דכיון דאמר שטרא מעליא הוא זכה בקרקע שהוא מחזיק בה ואע"ג דהדר אמר שטרא זייפא הוא אמרינן מיגו להעמיד הקרקע בידו אבל זוזי אע"ג דזכה בתביעתו כשאמר שטרא מעליא מ"מ הוא מחוסר גוביינא הלכך כי אמר שטרא זייפא לא אמרינן מיגו להוציא עכ"ד, הרי כתב ממש להדי' כן דהא דפסק כרבה בשדה משום דכבר טען טענת המיגו והי' זוכה בה מש"ה אח"כ כשהודה נאמן במיגו, וזהו כסברת התוס' דב"מ דהכא הוא מיגו דאי בעי שתיק ומוכח דשארי מיגו שהי' יכול לטעון גם בשדה לא מהני, ועיין בכנה"ג בסי' פ"ב בכללי מיגו שכתב וז"ל להעמיד הקרקע ביד המחזיק בה עכשיו אמרינן מיגו, תוס' ב"ב ד"ה והלכתא והרא"ש והריב"ש, אבל התוס' כתבו בשם הריב"ם דכיון דמיגו להוציא לא אמרינן אע"ג דעתה מחזיק בהשדה לא אמרינן מיגו, ולפום רהיטא דבריו תמוהין מאד וכמו שהשיג עליו התומים בכללי מיגו אות ט' דהריב"ם כתב כן בטעמו של רב יוסף דס"ל דגם בקרקע אינו נאמן אבל להלכה הא פסקה הגמרא והלכתא כרבה בארעא דאמרינן בי' מיגו אבל לפי הנ"ל דברי הכנה"ג נכונים, דכיון דס"ל לריב"ם לעיקר הדין דגם שדר בו מקרי מוציא והא דפסקינן כרבה הוא רק הכא משום דהוא מיגו דאי בעי שתיק אבל שארי מיגו לא מהני ואדרבה להיפוך קשה לי על הכנה"ג במה שכתב דהרא"ש ס"ל כהתוס' דמהני מיגו והרי אדרבה הרא"ש כ' דדברי הריב"ם אמת הרי