בית הלוי חלק ג רעה

ולהפוסקים שהביא הכל בו י"ל דס"ל כיון דלעולם דרך התנה להיות נשחט תחילה וכמו שכתב רש"י בדף ל"ב ומשו"ה כיון דלכתחילה יהדר לשחוט הושט שוב ליכא למיחש שלא ישחוט גם רוב של אחד דדרך שחיטתו יהיה נשחט כל הקנה ממילא: ד

במס' סנהדרין דף קי"ב איבעי' לן בהמת עיר הנדחת אי מהני לה שחיטה להוציאה מידי נבלה או לא, והנה לא מצאתי דין זה ברמב"ם שיכתוב דהוא ספק נבלה ומוכרח דס"ל להלכה דמהני לה שחיטה וממילא ידעינן מדסתם הדברים דלא יצאת מכלל כל הבהמות דאל"כ ה"ל להביא דהוא ספק וצריך טעם למה והנראה דאע"ג דהכא לא נפשטה מ"מ פשט לה הרמב"ם מסוגי' דסוף חולין דף ק"מ דמוקמינן להא דכתיב גבי מצורע שני צפרים טהורות דבא למעוטי צפרי עיר הנדחת ופריך למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה אלא לשחיטה, ואי לא מהני לה שחיטה הא פשיטא דפסולה דגבי מצורע הא כתיב ושחט הצפור האחת דבעי שיהי' שחיטה והרי בקידושין דף נ"ז איתא דשחטה ונמצאת טרפה דשרי בהנאה לר"ש דס"ל שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה והא גם רבנן לא פליגא עליו רק בנמצאת טרפה דס"ל דאינה ראוי' ג"כ שמה שחיטה אבל בנבלה הא לכו"ע אינו שחיטה וכדאיתא במס' חולין דף פ"א גבי אותו ואת בנו ובב"ק דף ע"ז גבי כופל דבנתנבלה כו"ע מודים, ומוכרח מהך סוגי' דס"ל דשל עהנ"ד מהני לה שחיטה להוציאה מידי נבלה, ומש"ה פסק הרמב"ם כן

הרמב"ן בחומש פרשה מצורע כתב דדרור אינו מעכב בצפורי מצורע והא דתנן שחטה ונמצאת שאינה דרור יקח זוג לשני' הוא משום דשני מינים ודאי פסול ובודאי דלכאורה קשה מהא דבחולין דף ק"מ רצה הגמ' בתחילה לומר דטהורות בא למעט טמאות ומדייק מני' דצפור גם טמאה בכלל מדאיצטריך למעט טמאה ולכאורה קשה דהרי טמא לא מהני לי' שחיטה ואינו שחיטה כלל ובפסוק הא כתיב ושחט ובע"כ צ"ל דאיצטריך הפסוק לפוסלו גם לשילוח דהי' ס"ד דיכול ליקח עוף אחד טמא לשילוח אבל השחיטה הא מוכרח להיות טהור א"כ הא מוכח דכשר גם שני מינים, ודוחק גדול לומר דס"ל להרמב"ן כמו שרצו התוס' במס' נדה דף נ' על הא דאמר שם תרנגולא דאגמא אסור תרנגולתא דאגמא מותר ששניהם מין אחד והזכר אסור והנקבה טהורה ומשכחת לה א' טהור וא' טמא ושניהם מין א' ואיצטריך קרא למעט בכה"ג וע"ש ברש"י דמדבריו מוכח להדי' דס"ל כן שהם מין אחד, אבל למסקנת התוס' דהם שני מינים דלא מסתבר דטמא וטהור יהיו מין אחד לדידהו מוכרח מחולין דלא כהרמב"ן דגם שני מינים כשרים, אמנם גם להתוס' אין מזה ראי' להלכה דהא ודאי דליכא שום קרא לפסול בשני מינים וטעמו של הרמב"ן דפוסל בע"כ צריך לומר דהוא מהא דאמר ביומא דף ס"ב מיעוט צפרים שנים מה ת"ל שתי שיהיו שניהם שוין ומנין שאע"פ שאינם שוות כשרות ת"ל צפור צפור ריבה וס"ל לרמב"ן כיון דאי לאו קרא היינו פוסלים כל שאינם שוים גם במין א' ורק קרא דצפור מרבה להכשיר והרי אין לנו ריבוי להכשיר רק באינם שוים אבל בשני מינים נשאר דפסול כיון דליכא רובא להכשיר וממילא פסול וא"כ להס"ד דקרא דטהורות בא למעט טמאות באמת היינו יודעים מזה דגם בשני מינים כשרים מדאיצטריך למעט טמא אבל לפי המסקנא דמוקים טהורות לדרשה אחרינא שוב ליכא קרא להכשיר וממילא פסולים מקרא דשתי' ועדיין צ"ע דהא מבואר ביומא דאע"ג דכתיב שתי' לא היינו יודעין עיכובא ורק מדכתיב תהיינה משמע עיכובא וכיון דמריבוי' דצפרים צפרים ידעינן להכשיר גם באינם שוים א"כ הא מוכרח דתהיינה לא קאי על הך שתי א"כ מנ"ל למיפסל בו שני מינים כיון דתהיינה לא קאי על זה וצ"ע וגם דהא הרמב"ן הביא דבירושלמי איכא פלוגתא בצפור אי גם טמאה בכלל ולדידי' דרש טהורות למעט טמאות וכדאיתא בתו"כ הובא גם בר"ש פי"ד דמס' נגעים משנה ה' ולהני תנאי הא מוכרח דשני מינים כשר: ה

בחולין דף ב' פריך הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד ומסיק דאיכא הכל לכתחילה ואיכא דיעבד ורק הכא ע"כ לכתחילה דיעבד תרתי דיעבד למה, עיין בריש תמורה דפריך הכל ממירים לכתחילה והדר תני לא שאדם רשאי להחמיר ומשני אמר ר"י הכל מתפיסין בתמורה והקשו שם התוס' דמאי מקשה והרי בחולין אמרינן דאיכא הכל דהוא דיעבד, וע"כ פירשו דקושי' הגמ' שם הוא כמו כאן בחולין דאי דיעבד תרתי דיעבד למה, ומזה הקשו התוס' שם על מה שכ' רש"י בחולין דגבי תמורה לא קשה תרתי דיעבד למה משום דאתי לאשמעינן דסופג ארבעים, ולא זכיתי להבין דבריהם דדברי רש"י אתיין כפשטן דזה ודאי דלשון דהכל שוחטין אם פירושו הוא דקאי על מעשה השחיטה ודאי דאין שום מקום לפרשו רק לכתחילה ולא דיעבד וכן הכל ממירים אם יתפרש על מעשה התמורה עצמה דהיינו על עצם אמירת זה תמורת זה בודאי דהוא לכתחילה דוקא ומשו"ה מקשה שפיר ומתרץ ר"י שם דה"ק הכל מתפיסין בתמורה דקאי על דינו של תמורה אחר שכבר המיר בו דכל מי שהמיר נתפסת הבהמה בתמורה ושפיר נתפרש דיעבד שכל מי שעבר והמיר נתפסת כיון דבמשנה לא נזכר דין אמירת התמורה רק דין תפיסתה, וכן הא דאמר כאן דלמא הכל שוחטין הוא דיעבד ג"כ פירושו כן דלא קאי על עצם מעשה השחיטה דאז ודאי דהוא רק לכתחילה רק מקשה דנפרש דהכל בתורת שחיטה פי' דכל מי ששחט ניתרת הבהמה על ידי שחיטתו ושפיר נוכל לומר דהוא דיעבד וזהו ממש כמו שמתרץ ר"י בתמורה וזהו דדחי דא"כ כ תרתי דיעבד למה לי והוקשה לו לרש"י דאמאי לא פריך כן בתמורה על תירוצו של ר"י דתרתי למה לי ותי' רש"י דשם איצטריך למתני לא שאדם רשאי להמיר משום וסופג ארבעים לאשמעינן דלוקה אע"ג שאין בו מעשה וכל הדברים האלו כמעט מפורשים הם בלשון רש"י כאן בד"ה וכל הכל ודברי התוס' בקושייתם צ"ע דהא דאמר כאן דיכול להיות הכל דיעבד הכוונה דנפרש כמו דמשני רב יהודה שם

ומה שהקשו התוס' עוד כאן על פרש"י דמשום וסופג ארבעים לא הי' צריך למתני שאם המיר מומר רק הכל ממירים וסופג את הארבעים, והנראה לישב זה לרש"י דהמשנה הוצרכה לומר שאם המיר מומר וסופג הארבעים לאשמעינן דזהו עיקר הטעם דלוקה דהרי בתמורה שם פריך דהוי' לאו שאין בו מעשה ומשני דאתי' כר' יהודה דס"ל לשאב"מ לוקין עליו ור' יוחנן אמר שם לא תתנו מימר דבדיבורו אתעביד מעשה וא"כ לר"י הרי הוצרך למתני דאם המיר מומר ומשו"ה הוא סופג ארבעים ובלא"ה הי' ס"ד דס"ל דגם בלשאב"מ לוקין עליו, וגם לתי' הראשון דאתי' כר' יהודה ניחא ג"כ לאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאל"כ אמאי לקי וא"כ אם לאו דהמיר מומר לא הי' לוקה עליו ובלא"ה לא הי' לוקה וגם לרבא דאמר דלא מהני ומ"מ לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא מ"מ י"ל דמודה דכל היכא דאין התמורה נתפסת בקדושה וכמו צבור ושותפין דאין עושין תמורה אינם לוקין ג"כ דכל פרטי תמורה תלוין זה בזה וכל היכא דתופסת תמורה לוקה ג"כ והני דאימעט מתמורה שאין נתפסת ה"ה דאין בהם מלקות, וראי' לזה מהא דתני קמי' דר' יוחנן