בית הלוי חלק ג רעו

כל ל"ת שבתורה לא עשה מעשה אין לוקין עלי' חוץ מנשבע ומימר ומקלל כו' ואמר לי' ר"י לא תתני ומימר משום דבדבורו עשה מעשה ואמאי שתקי דלמא משו"ה חשב ריה"ג תמורה להיכא דאין נתפסת בתמורה דליכא מעשה ומוכח דזהו פשוט דהיכא דליכא מעשה והי' הוא ותמורתו קודש ליכא גם הלאו דלא ימיר, וכן משמע הלשון בגמ' ריש תמורה דדרש ואם המר ימר לרבות את האשה ופריך הא לא רבי' קרא ה"א כי עבדה תמורה לא לקיא ואמר ר"י כו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומשני מה"ד ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור אבל הכא כיון דעונש שאינה שוה בכל הוא דתנן אין הציבור והשותפין עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ"ל, והרי הפסוק דהמר ימר אינו ל"ת כלל ובפסוק זה לא נזכר רק דהתמורה נתקדשה ג"כ וגם זה קרי לי' הגמרא עונשין ועיקר הכוונה בהתירוץ הוא דהי' ס"ד דבאשה לא תתפוס התמורה וכמו בציבור ולמה אמר לא לקי ומוכרח דכל היכא דאינו תופס אינו לוקה ג"כ וז"ל רש"י שם לא לקי דאם המירה תמורתה אינו תמורה הרי להדי' כן, וכל זה הוא דלא כמו שכתב הרמב"ם בפרק א' מה' תמורה שותף שהמיר בקרבן שותפים לוקה אלא שאין התמורה קדוש הרי דס"ל דאינם תלוים זה בזה, ובודאי דקשה לדידי' לשון הגמ' דהאיך הי' ס"ד דאשה אינו לוקה והרי הלאו דלא יחליפנו הוא שוה בכל גם בשותפים ורק דהפסוק דוהי' הוא ותמורתו קודש לחודא הוא דאינו שוה בכל, ואפשר דהרמב"ם לא היה גורס הך דלא לקי רק תי' של הגמרא דבאשה הי' ס"ד דאין הבהמה נתפסה משום דאינו בשותפין וישוב לדעת הרמב"ם יבואר בסמוך: סימן כז ביאור דעת הרמב"ם בה' תמורה

תמורה דף י"ג הציבור והשותפין אין עושין תמורה שנאמר לא יחליפנו כו', פי' דהפסוק נאמר בלשון יחיד, הנה כאן מבואר להדי' דגם הלאו לא נאמר בשותפין, ולכאורה קשה מכאן טובא על הרמב"ם ריש ה' תמורה שכתב דמש"ה לוקים על תמורה ואינו לאו הניתק לעשה משום דהלאו אינו שוה להעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו אע"פ שמוזהרין שלא ימירו כו' ואחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן ציבור הואיל ויש לו בהשותפות ה"ז לוקה ואין התמורה קודש, הרי דמחלק דהלאו קאי גם על שותפין רק העשה דוהי' הוא ותמורתו קודש אינו בשותפין, וכן הוא דעת רש"י לעיל דף ד' ע"ב יעו"ש. הן אמת דגם כאן בלשון רש"י במשנה נראה שדחק כשיטתו שכתב וז"ל, והלא מעשר בכלל הקדשים דעבדי תמורה דכתיב בהו ואם המר ימיר למה יצאה מעשר דכתיב בדידיה ואם המר ימיר הרי דהיסב כל השקלי' וטרי' רק על העשה. ובודאי דצ"ע דהרי בלשון המשנה מבואר להדי' דקאי גם על הלאו, וגם בעיקר הדבר לא ידענו שום מקום לחלק ביניהם דבין לרבי דנפיק ליה למעט שותפין מדכתיב בלשון יחיד הא גם הלאו נאמר בל' יחיד לא יחליפנו, וכן מבואר להדי' בלשון רש"י במס' זבחים דף ו' יעו"ש. ובין לר"ש דדרש לי' מדיצאת מעשר מכלל כל הקדשים למילף מני' מה מעשר אינו בשותפין והלא במעשר כתיב גם הלאו ומוכח דגם הוא אינו בשותפין וצ"ע

והנראה דהנה בדברי הרמב"ם מבואר דאע"ג דהממיר בקרבן של אחרים אינו רק כשיאמר בעל הקרבן כל הרוצה להמיר ימיר בו כדאיתא לעיל דף ט' מ"מ שותף שהמיר בקרבן שיש לו חלק בו לוקה גם שלא אמר שותפו כל הרוצה להמיר ימיר, דהרמב"ם הרי כ' סתמא דלוקה ומשמע בכל גווני, ועוד דהרי כ' וכן מי שהמיר בקרבן ציבור הואיל ויש לו חלק בו לוקה והרי רחוק מאד לאוקמא דאיירי דכל הציבור נתנו רשות להמיר בו. ועוד דבנתינת רשות הרי גם בקרבן של אחרים לגמרי ממיר בו ומדנתן הרמב"ם טעם הואיל ויש לו חלק בו ודאי מוכח דאיירי בלא רשות שותפו, דס"ל דכל שיש לו חלק בהקרבן יכול בעצמו להמיר בו. וא"כ הא ניחא שפיר דלא אימעוט מלא יחליפנו דנאמר בלשון יחיד דגם הוא יחיד מקרי ויכול להמיר בעצמו בלא חבירו כלל, ולא ממעטינן מני' רק בהמת חולין של שותפין דאין ביד א' מהם להקדישו בתמורה כיון דגם בתחילת הקדש אין אחד מן השותפין יכול להקדיש חלקו בקדושת הגוף ואינו רק קדושת דמים ומשו"ה גם אם נתן לו חבירו רשות להמיר בו או שהמירו שניהם יחד ממעטינן להו מהאי קרא דבלשון יחיד נאמר דאין שנים ממירים, אבל בקרבן של שותפין דאחד לבדו יכול להמיר בו והרי הוא יחיד אין למעטו מהאי קרא והא דבכה"ג ליכא העשה ג"כ ניחא דהרי תנן דאין ממירין לו איברין בשלמים ולא שלמים באיברים ונפקא לן מדכתיב בהמה בבהמה וצריך להמיר בקרבן שלם וא"כ שותף הגם שיש לו חלק בהקרבן מ"מ כיון דאין כולו שלו הרי לא קרינן בי' בהמה בבהמה והרי הך קרא כתיב גבי העשה ואם המר ימיר בהמה בבהמה ומשו"ה אין השותף יכול להתפיס בעצמו כיון דאין כולו שלו ורק בצירוף חבירו עמו ושוב אימעוט מדכתיב לא יחליפנו בלשון יחיד אבל לגבי הלאו דלא כתיב בו בהמה בבהמה שפיר עובר עליו היחיד ומקרי שפיר יחידי, וכן בבהמת חולין של שותפין דהיחיד אי אפשר להתפיסו בתמורה בלא חבירו גם בלא מיעוטא דבהמה בבהמה דגם בהקדש גמור אינו יכול להקדישו קדושת הגוף ושפיר אימעוט מקרא דלא יחליפנו ונכון הוא, וכל זה ניחא לפי מה דממעט שותפין מהא דהפרשה נאמר בלשון יחיד, אבל לר"ש דממעט שותפין מלימוד דמעשר, וכן הא דאין ממירין איברים בשלמים ושלמים באיברים הא מבואר במס' חולין דף כ"ט דלר"ש ילפינן לנו מהא דמעשר דאינו באיברים ולדידיה לא ידענו שום מקום לחלק בין הלאו להעשה, ואפשר דבאמת לר"ש גם הלאו אינו בקרבן של שותפים וכמש"נ

ואם כנים אנחנו בזה ידוקדק היטב לשון רש"י לעיל דף ב' דאמרי' ואם המר ימיר לרבות האשה דס"ד דלא הושוו נשים לכל עונשים רק בעונש השוה בכל אבל תמורה כיון דאינו שוה בכל דאין הציבור ושותפין עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ"ל וכ' שם רש"י וז"ל ואין ציבור עושין תמורה כדאמרי' בסוף פרקין וקא מפיק לי' ממעשר, דלכאורה יש להבין דהרי רק ר"ש יליף לה ממעשר אבל הסתם משנה הא יליף לה מלא יחליפנו ומי הכניסו לרש"י לזה להביא דוקא דרשה דר"ש ולפי"ז ניחא דמדסיים הגמרא אשה נמי לא לקיא הא מוכח דאזל הך סוגי' לפי הסברא דבציבור גם הלאו ליכא, ומשו"ה הביא רש"י לדרשה דר"ש דלדידי' גם הלאו ליכא בשותפין

והנה יסודו של הרמב"ם הנראה דיצא לו זה מהסוגיא בדף ד' דאמרינן דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו והא דלוקה משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ועיין ברש"י שהביא עוד לשון אחר משום דהוי' לאו השוה בכל. ועיי' ברמב"ם שכתב לשני הטעמים ומוכח דשני הלשונות הי' בנוסחא שלו, וביאר הרמב"ם דהלאו השוה בכל והעשה אינו שוה דשותפין אין עושין תמורה משו"ה לא מנתקי ללאו והנה מסוגי' זו יצא לי' להרמב"ם מה שכתב דגם בשותפין איכא לאו דלא יחליפנו וא"כ הא פשיטא דנוקין ג"כ אם המירו דבמה נחלק שותפין לענין מלקות ורק דאין התמורה קדשה אלא בקרבן יחיד: