בית הלוי חלק ג רעב

זו בזו בהתחלתן ושייך בהו הכלל דיתר כנטול דמי לכל השיטות דלרש"י הוא כנטול לגמרי והרי הוא כניטל המרה ולהרמב"ן והעומדים בשיטתו דה"ה כניטל ממקומו והרי הוא כניקב דודאי טרפה ומש"ה מצריך שיהיה כ"א ברוחב אצבע דאז לא מקרי יותרת וכמו גבי דקין אבל בפחות טרפה, אבל בסעיף ז' דשני המרות מפורדין זה מזה ואינם נוגעים כלל וכמו שכתב בשו"ע אחד הנה ואחד הנה ומשום סברא דניקב וכשיטת הרמב"ן הא לא שייך כלל כיון דמרוחקין זה מזה ואין לאוסרו רק משום סברא דניטל וכשיטת רש"י דכניטל לגמרי דמי ומש"ה מכשיר כשסימפון אחד שופך הליחה לשניהם וכפי שנתבאר לעיל דאין לאסור בניטל רק אם נאמר דהליחה העיקר ולא הכיס ומש"ה סגי אם הליחה היא אחת בהתחלתה אע"ג דהכיסים הם שנים אבל אם אין סימפון א' שופך לשניהם אוסר דהוא כניטל ופוסק בזה דלא כהג"א רק דגם אם הליחה עיקר ג"כ שייך בו יתר כנטול אבל בסעי' ו' דהכיסים דבוקים יחד ויש לחוש בו אם נאמר דהכיס עיקר וה"ה כניקב להרמב"ן מש"ה לא מהני רק אחד כרוחב אצבע: ה

והנה היכא דנאבד ולא הספיק לבדוק יש בזה חילוקי דינים, אם ראה שהיו שניהם מדובקים רק לא בדק אם יש בהם רוחב אצבע כ"א הנה לרש"י דס"ל יתר כנטול לגמרי ולא כניקב לכאורה יש מקום להתיר מכח ספק ספיקא דילמא הי' כרוחב אצבע וגם אם לא הי' דלמא ניטל כשר, דהרי אם הליחה עיקר הא מהני מה דבהתחלה רק סימפון אחד שופך לשתיהם ואם הכיס עיקר הא שפיר י"ל דילמא ניטל כשר, ועיין בשפ"ד ס"ק דלא משמע כן, ולהרמב"ן דיתר כניקב הוא ספק טרפה דילמא לא הי' רוחב אצבע וה"ה כניקב דמבואר במשנה להדי' דטרפה, אמנם גם להרמב"ן אין האיסור ברור ויש להסתפק בזה דעיקר הכלל דבאה ההלכה למשה מסיני דיתר כנטול דמי דילמא לא נאמר רק באבר דהטרפות תלוי בו בעצמו בעצם אבל דבר דאין הטרפות תלוי בעצמו וכמו בניקבה כיס המרה אם נאמר דהליחה עיקר ובטרפות דניקב הוא משום דלבסוף ישפך הליחה ממנו י"ל דלא אמרי' בו כלל דגם ביתר טרפה דהרי עכ"פ לא ישפך הליחה כיון דהוא סתום, ותדע דהרי בניקב טרפש הכבד מבואר בסי' מ"א דטרפה ומבואר בפר"ח דאם נמצאו שני טרפשים כשרה כיון דאין הטריפות מצד עצמו, וכן מוכח מהא דמבואר שם גבי טרפש דמהני לי' סתימה דלאחר זמן כיון דהטרפות שלו הוא דסוף להנטל הכבד וא"כ גם במרה אם האיסור משום הליחה מהני לי' סתימה לאחר שניקב וא"כ גם ביתר כיס הגם דכל יתר דינו כנקוב מ"מ הרי הוא סתום ולא גריעי מניקב ממש ונסתם דכשר, ואם נאמר כן הא גם להרמב"ן אינו רק ספק טרפה דלמא הכיס עיקר וכיון דיש להסתפק דילמא הי' רוחב אצבע הא איכא ס"ס, ועוד דאם נאמר דהטרפות מצד הליחה הא סגי בסימפון שופך לשתיהם

ובהך דסעיף ז' דהם מרוחקים זה מזה ולא בדקו אם סימפון א' שופך לשתיהם להרמב"ן הרי בלא"ה כשר בפשיטות ולרש"י יש ספק איסור דלמא ניטל כשר ובלא בדק איכא ס"ס

ובעיקר החקירה בטרפות המרה אם העיקר הכיס או הליחה לכאורה קשה מהא דדף מ"ג דקאמר ח' טרפות בניקב וא"ת ט' הם ניקבה המרה ר"י בר"י היא ואם כל החסרון הוא משום בסופו להנטל הליחה ולא מצד עצם הכיס א"כ הא לא שייך למחשבי' בהדי ניקבה כלל וצ"ע

ובלא נמצא המרה דדינו לטעום הכבד ונאבד הכבד בלא בדיקה כ' הכנה"ג דכשרה משום ס"ס דילמא ניטל כשרה ודילמא הי' בו טעם מר ובפרט לפמש"כ הש"ך בס"ק ד' בטעם דשרי לכתחילה לטעום דלא שכיח שינטל המרה לגמרי וקרוב הדבר שיטעום טעם מר בכבד הא ודאי דיש להתירו משום ס"ס, אמנם הכו"פ כ' שלא מצא גם בא' מאלף שיהי' בו טעם מר וכ' הפמ"ג דלפי"ז אין להתיר בנאבד, ובאמת דאין מזה השגה על הש"ך דעיקר הדבר שלא יהי' מרה הוא לא שכיח כלל ומה דלפעמים לא נמצא הוא משום איזו סיבה שאינו ידוע להשואל או שנשלך עם הבני מעיים או שהאשה ריסקה אותו בידי' וכדומה ומש"ה לא יהי' טעם מר בכבד והש"ך כ' דמש"ה שרי לטעום ולא חיישינן שמא טרפה היא דאם באמת לא הי' לה מרה עתה יהי' ע"פ רוב טעם מר בכבד דחסרה לגמרי ולא יהי' נבלע בכבד לא שכיח כלל ועיין בלשון הש"ך מבואר כמעט להדי' כן וא"כ הא פשיטא דיש להתיר בנאבד משום ספק ספיקא

התוס' כתבו דניטל המרה טרפה ומ"מ איצטריך למתני ניטל הכבד דאפשר להיות ניטל הכבד והמרה נשארה בגידי הכבד והסימפונות ולכאורה הי' מקום לישב עיקר הקושי' דהמשנה קמ"ל דניטל הכבד טרפה מצד עצמו לבד הטרפות דמשום מרה ונ"מ היכא דנמצאו שני כבדים ובהם מרה אחת דטרפה ואם לא הי' רק משום מרה הי' כשרה, ולכאורה נראה דהתוס' אזלי כאן בשיטת הרשב"א הובא בב"י סי' מ"א דיתר כנטול היינו דהיתר הוא כנטול ממקומו וה"ל ניקב ולדידי' שני כבדים כשר אבל לפרש"י לקמן דף נ"ח גבי חמשה רגלים שכתב דטרפה דהוא כניטל רגל השני וה"ל בעלת ג' רגלי' ולדידי' הא מבואר ברא"ש דשני כבדים טרפה א"כ הא שפיר איצטריך לאשמעינן דניטל הכבד טרפה מצד הכבד, וא"כ צע"ק דבב"י סי' מ"א הביא מש"כ הגמ' בשם רש"י ורי"ף דאין לו מרה כשרה והרי כל עיקר יסודם של המתירים בניטל המרה הוא רק משום דתני במשנה ניטל הכבד ולרש"י הא אין מזה ראי' וצ"ע: סימן כו איזו הערות בענין נבלה ושחיטה

ב"מ דף כ' בתוס' ד"ה איסורא, וא"ת טפי אנו מחמירין בממון מבאיסורא דאין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסורא אזלינן בתר רובא ואפי' היכא דאיכא חזקת איסור נגד הרוב ולא חיישינן שמא במקום נקב שחט, והנה בדברי התוס' הללו הא מבואר להדי' דס"ל דנקיבת הושט הוא נבלה מדכתבו דאיכא חזקת איסור בספיקא דידי' ובספק טרפה הא ליכא חזקת איסור כלל, והנה יעויין בחולין דף מ"ב דקאמר רב כהנא דגם אם בעלמא לא אזלינן בתר רובא מ"מ ניחא הא דלא חיישינן שמא במקום נקב שחט דהיכא דלא אפשר שאני וא"כ יש להבין מאי הקשו התוס' כאן, וצ"ל דס"ל להתוס' דרק גבי איסור יש לחלק בין אפשר ולא אפשר די"ל דהיכא דלא אפשר לא החמירה התורה בו לאוסרו ובאפשר אסור בלא בדיקה מן התורה אבל בממון דלא שייך בו קולא וחומרא דכל מה דהוא חומר לזה, הוא קולא לכשנגדו ובממון מקרי הכל לא אפשר וכיון דבאיסורא אזלינן בתר רובא עכ"פ היכא דלא אפשר א"כ גבי ממון הי' לנו לילך בכל דוכתא במקום רובא ומוכח דלהוציא ממון חמור יותר מאיסורא והוכיחו התוס' שפיר, אמנם עיקר דברי התוס' ולשונם יש להבין דלמה תפסו למינקט דלא חיישינן שמא במקום נקב שחט דזהו לא אפשר ומיעוט רחוק והלא להלכה קיי"ל דאין צריך לבדוק הושט כלל ואפי' שלא במקום חתך אע"ג דאפשר לבודקו וה"ל להתוס' למינקט סתמא ולא חיישינן לנקיבת הושט כלל והי