בית הלוי חלק ג רעא

שני סברות או דעיקר הטריפות תלוי בהכיס והליחה אינו לא מעלה ולא מוריד וכמו שנראה מדברי אוה"מ שהובא בפר"ח דאם הכיס קיים רק נתרוקן ואין בו ליחה כשר ולפי"ז שפיר י"ל כמש"כ דמהא דתני ניקב אין ראי' לאסור בניטל ואדרבה קצת משמע מדלא תני במשנה גם ניטל דניטל כשר, אמנם יש לומר דעיקר הטריפות תלוי בהליחה והכיס אינו לא מעלה ולא מוריד והא דניקב הכיס טריפה אינו מצד עצמו של הכיס רק משום דהרי יצא כל הליחה דרק הנקב ותשאר בלא מרה ולפי"ז הא ודאי מדתני ניקב דכ"ש ניטל כיון דעיקר טריפות דניקב הוא משום דאח"כ יהי' ניטל, ולא איצטריך למתני כלל ניטל דניקב חדא מילתא הוא עם ניטל, וא"כ מובן היטב דברי בה"ג דביש בתוך הכבד טעם מר וחזינן דהליחה נבלעה בהכבד כשירה ממ"נ דאם נאמר דהטריפות מצד הכיס א"כ לא מהני מה דנכנס הליחה תוך הכבד וכקושייתו של הפר"ח, דהכיס חסר מ"מ הרי אין לנו סמך לאסור בניטל כלל, וכל מה דיש לאסור בניטל הוא רק אם נאמר דתלוי בהליחה ולא בכיס ומש"ה כיון דחזינן דנכנסה הליחה תוך הכבד ולא הלכה לאיבוד בחסרון הכיס שפיר כשרה, והוא סברא נכונה וברורה, ובזה יתבאר דמה דטועם טעם מר על הכבד מבחוץ לא מהני כלל דעיקר ההיתר הוא מה דחזינן דנבלע בכבד ויש מקום לליחה להתקיים כמו בתוך כיס וע"כ לא מהני רק כמו שמבואר בשו"ע דיקרענו שתי וערב אם יש בתוכו טעם מר, וכ"כ החב"ש דהטומתין על הכבד טועים הם, ובפרט לכמש"כ הכו"פ לתרץ קושי' הפר"ח הנ"ל דקים להו להגאונים דאחר שנבלע כל הליחה בכבד נדבק גם הכיס לכבד עד שלא יוודע מקומו איו, ולדבריו לא מבעי דלא מהני הטעימה על הכבד ואדרבה עוד הוא חסרון דהרי איכא הוכחה שנקרע הכיס דאם הי' נדבק שלם להכבד לא הי' לו לטעום דהא הכיס מפסיק בין הליחה ואיכא הוכחה שניקב או ניטל הכיס: ב

הפר"ח כתב בשם אוהל מועד דאם נמצא הכיס ריקן בלא ליחה כשרה, ולפי הנתבאר למעלה אין מקום להכשירו רק אם טעם מר בתוך הכבד אבל בלא זה טרפה מספק שמא העיקר הליחה ולא הכיס דהרי זהו עיקר יסוד וטעמו של בה"ג דמכשיר בנמצא טעם מר ובלא נמצא אוסר הבה"ג, ועוד יותר נראה דהיא טרפה ודאי ולא מספק דהכו"פ הוכיח דהעיקר הוא הליחה מדהקשו רבנן לר' יוסי בר"י מקרא דישפוך לארץ מרירתו ואם הכיס עיקר דלמא לא נקב הכיס כלל רק החזיר הליחה לכבד דרך הסימפון ונקב הסימפון שבתוך הכבד ונטל דרך שם הליחה, ואם נאמר דהכיס עיקר הרי ההכרח לומר דקים להו לרבנן דאם ינטל כל הליחה בודאי לא יתקיים הכיס כי יתייבש ויתפרך, ועכ"פ זה ודאי מוכרח דבלא ליחה כלל טרפה לר"י בר"י יהי' מאיזה טעם שיהי' מדהקשו לו רבנן מהאי קרא, וצ"ל דהא דכ' אוה"מ דכשר לא איירי שנתרוקן לגמרי רק נתמעט הרבה יותר מהרגילו וקמ"ל דלא חיישינן בו שמא ניקב ועבור זה נתמעט אבל מ"מ לא איירי רק ביש בו עדיין ליחה קצת או שטועם טעם מר בכבד: ג

בהג"א פרק אלו טריפות כתב בשם ראב"י דבא מעשה לידו שלא הי' מרה וטעם טעם מר בכבד והכשיר ולולא שקשה לי להכנס במחלוקת הי' נראה לי להכשיר גם בליכא טעם מר כלל, וכד אשתכח תרתי' מרירתא כשרה ואין לאסור משום יתר כנטול דמי דהא אפילו אין שום מרה כשרה ועיין בב"י סי' מ"ב העתיק דברים הללו ומלשון הב"י משמע דגם הא דכ' הראב"י להכשיר בשני מרות לא אמרם רק להלכה ולא למעשה משום דס"ל להלכה דגם באין לו כלל כשר אבל למעשה הא לא רצה להתיר באין לו מרה וכמו כן הוא בשנים, אמנם הב"ח הבין בכוונת הראב"י דבתרתי מכשיר גם למעשה, שוב ראיתי בחיבור א' הביא דברי הפרדס לרש"י סי' רי"ז וז"ל אם נמצאו שני מרות כשרה דאמרינן יתר כנטול דמי ונטלה המרה לא הי' טרפה כו' ניטלה המרה טועם בכבד אם מכיר כשרה ואי לא טרפה הרי דאוסר בליכא כלל ומכשיר בשנים וזהו כהב"ח ובודאי דאינו מובן לכאורה דהא אין להכשיר בתרתי אם לא נכשיר בחסרה לגמרי, והנראה בדעתו דס"ל דיתר כנטול דמי לא שייך רק באבר מיוחד כמו חמשה רגלים או שני כבדים וכדומה וכמו כן במרה אם נאמר דהעיקר תלוי בכיס דבאיכא ב' ה"ה כנטל ונמצא חסר הכיס, אבל אם הליחה עיקר והרי הליחה אינו גוש אחד מיוחד רק דבר לח מקובץ ס"ל לראב"י דלא שייך יתר כנטול וכמו דבכיס א' נמצא בבהמה אחת הרבה ליחה ובאחרת מעט דלא הוקבע שיעור לליחה כמה יהי' וגם בשני מרות לגמרי ס"ל לראב"י דיש להכשירה, ובזה מבוארים דברי ראב"י דבטעם טעם מר הכשיר, וגם בלא טעם דעתו להלכה להכשיר דס"ל להלכה דעיקר הוא הכיס וא"כ ניטל כשר וכמו שנתבאר למעלה, ומ"מ לא רצה להורות כן למעשה כיון דיש אוסרים דס"ל דהליחה עיקר, אבל בשני מרות הכשיר בפשיטות ממ"נ דאם הליחה עיקר הא לא שייך כלל יתר כנטול ואם הכיס עיקר ושייך יתר כנטול מ"מ הרי לפי"ז ניטל כשר, וזהו שכ' המרדכי דאין לאסור משום יתר כנטול דגם אם אין שום מרה כשר פי' דאם נאמר בו יתר כנטול ע"כ הכיס עיקר וא"כ ניטל כשר והוא ביאור נכון בדברי הג"א, וכל זה אזל רק בשיטת רש"י דיתר כנטול לגמרי דמי אבל לפי' הרמב"ן דיתר כנטול ממקומו דמי והוא כניקב א"כ אם נאמר דהכיס עיקר יש להטריף בשנים דה"ה בניקב רק הראב"י הא ס"ל להדי' כפרש"י שכ' דאין לאסור בשתים דגם ניטל כשר וזהו כפרש"י, גם נוכל ליישב דברי הג"א הא דמכשיר בשנים דאיירי בשנים מפורדות לגמרי בשני מקומות ואינם נוגעות זו בזו דלדעת הרמב"ן והעומדים בשיטתו דמפרשים דיתר כנטול דמי היינו כניטל ממקומו ולא כנטול לגמרי ולדידהו הא בלא"ה כשרה ורק לשיטת רש"י דכניטל לגמרי יש להחמיר בו וע"כ כיון דלעיקר הדין ס"ל לראב"י דגם ניטל לגמרי כשר מש"ה ב"ב התיר בפשיטות הלכה למעשה כיון דמצורף לזה דעת הרמב"ן אבל בניטל לא רצה להתיר למעשה אמנם א"כ ה"ל להג"א והפרדס לפרש ולא לסתום הדברים וע"כ דרך הראשון נראה יותר: ד

ביו"ד סי' מ"ב סעיף ו' כתב היו שני מרות גמורות רק דבמקום דיבוקן כרוחב אצבע הם אחת כשרה, ומוכרח מזה דבפחות מרוחב אצבע טרפה, וכן כתבו כל האחרונים, ודין זה נלמד מהא דבסי' מ"ז גבי יתרת דקין דאם נתערבין בכאצבע כשרה דחשיבא אחד, ובסעיף ז' כתב היו שני מרות אחת הנה ואחת הנה וסימפון אחד שופך מרה לשניהם וכשזוקף אחד חוזרת הליחה לסימפון למקום ששופך לשניהם וכשהן שוכבות אין שופכות יש להכשירה בבהמת ישראל, ולכאורה הוא סתירה גדולה למש"כ בסעיף ו' דבעי דוקא רוחב אצבע כא' הא פחות מאצבע לא מהני וכאן הכשירה גם בסימפון אחד, וכבר עמד על סתירה זו בתב"ש יעו"ש, ולא ראיתי ביאור וישוב נכון לזה, והנראה ברור דבסעיף ו' איירי כשהן דבוקות