בית הלוי חלק ג רסז

וכיון דיש כשר עמו כשר, ולכאורה נראה ראי' להג"א דהתוס' בדף י"ח הוכיחו מהא דבדף מ"א מוקמינן להמשנה דשנים אוחזין בסכין אחד לשם א' מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה דאיירי בישראל מומר דבלא"ה אמרינן דלצעורי קמכוין והקשו התוס' דלמה לי' שמכוין לשם א' מכל אלו תיפוק לי' דהוא מומר והוכיחו מזה התוס' דבפעם א' לא נעשה מומר ושחיטתו השני' כשרה, והרי מוכרח מדבריהם דס"ל כהרשב"א דלהג"א אם לא הי' מכוין לשם דבר הפוסל לא הי' נפסל משום שחיטת מומר כיון דיש כשר עמו ורק משום דמכוין לדבר הפוסל אסור, וא"כ הרי כתב הש"ך בסי' ב' ס"ק י"ז דהעיקר כהפוסקים דגם בפעם אחד נעשה מומר דשחיטתו השני' פסולה ולפי"ז הרי תשאר קושי' התוס' דלמה לי' דמכוין לא' מכל אלו ובע"כ מוכרח דס"ל כהג"א, אמנם אין זה מוכרח די"ל דהם מפרשים כהרמב"ם דמפרש הך דהשוחט לשם הר אינו עבודה שעובד לההר בזה דא"כ הי' אסור גם בהנאה רק מכוין לרפואה וכדומה לזה מדברי הבאי ואינו רק סרך ע"ז ולא עכו"ם ומש"ה לא אסרו בהנאה ולדידי' הא דמשני בישראל מומר הא ג"כ אין פירושו מומר לעבוד עכו"ם רק הוא מומר לעשות זה האיסור לשחוט לשם הר לרפואה וכדומה ומשו"ה לא אמרינן בי' לצעורי קמכוין דהא עיקר הטעם דאמרי' דלצעורי מכוין משום דלא חשדינן לי' שיעשה האיסור וכיון דכבר נחשד לזה האיסור לא אמרי' בי' לצעורי מכוין, ועכ"פ כיון דאינו מומר לע"ז ממש מקרי בר שחיטה ושחיטתו סתם כשרה ומיושבת קושי' התוס' וי"ל דהני פוסקים מפרשים כן, ועיין בב"י במה שכתב לפרש דברי הרמב"ם שפסק כתי' הראשון דאית לי' שותפות ומדבריו שם מוכח דס"ל דגם להרמב"ם הא דאמר בישראל מומר היינו מומר לעכו"ם ממש ודלא כמש"כ מומר לשחוט לשם הר

ועיין בדף מ' במשנה שנים אוחזין בסכין וכתב רש"י וז"ל זה בראשו וזה בקתו, ולכאורה לא ידענו מאי רצה רש"י בזה והא לפי מה דמסקינן בדף למ"ד דלא בעי שחיטה מפורעת מתוקמא המשנה גם בשני סכינים, והנראה ברור דרש"י ס"ל דגם שחיטה שני' של מומר אסורה ודלא כהתוס', וכיון דבגמ' מוקמינן לה במומר וקשה לרש"י דלמה צריך שמכוין לא' מכל אלו תיפוק לי' דהוא שחיטת מומר ומשו"ה כתב דאיירי שזה אוחז בראשו וזה בקתו ומשו"ה לא מפסלה משום מומר דס"ל כהג"א ולא ניחא לי' לפרש בשני סכיני' דהרי המומר הי' פוסל גם בלא נתכוין לשם הר כיון דאין כשר מסייע לי' במעשיו ועכ"פ מדברי רש"י מוכח כהג"א, וגם דעת הר"ן לפי המבואר בט"ז סימן ד' ס"ק ד' מוכרח דס"ל כהג"א יעו"ש: סימן כב ביאור דעת רש"י ותוס' בדיני חלדה

חולין דף כ' ר"ה אמר מפני שהוא מחליד, פירש"י דלאחר שנתפרק העצם נכנס הסכין תחת העצם לפי שהעצם עומד במקומו ואינו מתפשט לצדדין כדרך כל בית השחיטה, הנה דעת רש"י דכל שהסכין נכנס בעומק תוך החתך וצדדי החתך הם עולים גבוה מן הסכין גם זה נקרא חלדה לרב הונא ומש"ה כתבו התוס' דלפי"ז דאם הסכין רחב גם לר"ה אינו חלדה, ורבא חולק על ר"ה דס"ל דחלדה היינו כחולדה הדרה בעיקרי בתים דמכסי' הכא מגלי' פי' דרק כשהסכין מכוסה נקרא חלדה אבל הכא הרי אין שום דבר עולה על הסכין לכסותו והרי הוא מגולה דרך הסדק, והנה לקמן דף למ"ד איבעי' לן תחת המטלית מהו ונשאר בתיקו וכן פסקינן דאסורה מספק דילמא גם תחת מטלית נקרא חלדה ולר"ה אפי' אם חתך גם המטלית וירד עד לסימנים גם זהו בכלל הספק דהרי המטלית עומד במקומו והיא כמו העצם דבכה"ג מקרי חלדה לר"ה, ולרבא כשר בודאי ורק היכא דהכניס הסכין תחת המטלית ושחט אז הוא דאיבעי לן אבל אם חתך דרך המטלית פשיטא דכשרה לרבא. והנה להלכה ודאי דקיי"ל בהא כר"ה דהרי להלכה קיי"ל דמוליך ומביא כשר וכמו שפסק הרמב"ם בפרק ששי מה' מעה"ק וא"כ אי אפשר לומר כרבא משום דורס וגם הא מסקינן דמליקה חותך שדרה בלא רוב בשר דלכו"ע אינו רק טרפה וא"כ הא דמלק בסכין מטמא בע"כ הוא כר"ה משום חלדה, אמנם עיין ביו"ד סי' כ"ד סעיף ח' החליד את הסכין תחת העור כו' או תחת המטלית הקשור בצוארה כו' שחיטתו פסולה, ומדברים אלו הא מבואר דרק כשהכניס הסכין תחת המטלית אבל אם חתך למעלה דרך המטלית כשרה, וז"ל הרמב"ם בפ"ג מה' שחיטה או שפרס מטלית על הסכין ועל הצואר ושחט תחת המטלית הואיל ואין הסכין גלוי' ה"ז ספק נבלה, ומבואר להדי' דאם שחט דרך המטלית כשרה בודאי וכל זה הוא דלא כשי' רש"י הנ"ל, אמנם זה אינו וי"ל דגם רש"י ס"ל להלכה כהני פוסקים דהתוס' הביאו דרש"י כתב בזבחים דף ס"ח דמקרי חלדה משום דנועץ ראשו של סכין כדי שלא יחתוך רוב הבשר קודם חתיכת הסימנים והוא סותר פירושו שבכאן, והנראה ברור דהא דכ' רש"י בכאן דלר"ה מקרי חלדה מה שהסכין נכנס בעומק כתב זה להס"ד דס"ל כאן דחותך רוב בשר קודם הסימנים וא"כ הא איירי המשנה דמלק בסכין שחותך כדרכו באורך הסכין על כל רוחב הצוואר ובע"כ הא דהוי' חלדה משום דהסכין נכנס בעומק ורבא חולק על זה כיון דמיגלי' לא מקרי חלדה אבל להמסקנא דחותך שדרה בלא רוב בשר הא א"א לחתוך כדרכו באורך הסכין ומוכרח לנעוץ ראשו שלא יחתוך רוב הבשר שפיר הוא חלדה גמורה לכ"ע דהסכין מכוסה בבשר, שוב מצאתי ביש"ש סי' מ"ב שכתב דלהמסקנא נפרש דהך מפני שמחליד דקאמר ר"ה הוא מה שנועץ הסכין תחת הבשר ומש"ה אע"ג דלהלכה בודאי קיי"ל כר"ה דהך דמלק בסכין הטעם הוא משום חלדה כיון דמוליך ומביא כשר מ"מ בעיקר דינו של חלדה יש לנו לפסוק כרבא דבתראי הוא דהיכא דמגלי' לא מקרי חלדה ורק משום דנועץ הסכין הוא חלדה ומש"ה כתב רש"י כן בזבחים כמו שהוא לפי המסקנא, ונוכל ליישב גם המשך הסוגיא לפי"ז דרבא בעצמו הדר בו וס"ל הטעם מפני שהוא מחליד דקאמר רבא אי קשי' לי הא קשי' לי וכי מתה עומד ומולק אלא אימא חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר. וכבר עמד בחידושי הרשב"א על לשון זה אי קשי' לי הא קשי' דלשון זה הוזכר כמה פעמים בגמ' היכא דמעיקרא מקשה קושי' אחת ומשני לה וקאמר אלא אי קשי' הא קשי' אבל הכא לא הוזכר כאן מקודם שום קושי' רק מקודם רצה הגמ' להביא סייעתא ודחי לה ומאי שייך לומר אי קשי' הא קשי' אבל לפי הנ"ל הא נוכל לפרשו כפשוטו דקאי על מה שמקשה תחילה רבא מ"ט לא אמר כר"ה ומשני דחלדה הוא דמכסי' הכא מגלי' וע"כ קאמר רבא אי קשי' לי הא קשי' לי וכי מתה עומד ומולק אלא ע"כ אימא חותך שדרה בלא רוב בשר פי' וא"כ הא הוי' שפיר חלדה ומש"ה פרש"י כן בזבחים, ועכ"פ להלכה י"ל דגם רש"י מודה דלא הוי' חלדה רק כשהסכין מכוסה, והרי דעת הפוסקים הרמב"ם והטור מוכרחין אנחנו לפרש כמש"כ דהרי כולם לא נקטו בכללא דחלדה רק זה האופן דהסכין מכוסה ולא יותר והרי איך שיהי' הפירוש בדברי ר"ה אם כפרש"י משום דהסכין נכנס בעומק ואם כפי' התוס' משום דחותך מלמטה למעלה הרי עכ"פ לר"ה איכא עוד אופן חלדה גם היכא דמגלי' ועכ"פ הי' להפוסקים גם אופן חלדה זו דפוסל כיון דהלכה כר"ה בפי' המשנה, א"ו מוכרח דס"ל כמש"כ דהא דמפרש הגמרא דר"ה ורבא