בית הלוי חלק ג רסו

ששחטו כשרים דיעבד ואיירי הברייתא בלא עומד ע"ג ובלא בדיקת סכין וכולם יש להם הכשר בדיעבד ע"י איזו תיקון והתיקון לא הוזכר בברייתא ובכותי התיקון בכזית בשר ובמומר ע"י שיבדוק אח"כ סכין ושפיר מוכיח הרמב"ם דגם מומר לעריות צריך בדיקת סכין וא"כ גם לרבא יש לפרש כן: ד

הרמב"ם פסק דמי שאין יודעין בו אם הוא מומחה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו ואם ליתא קמן למבדקי כשר, עוד כ' הרמב"ם דגם יודע ה' שחיטה לא ישחוט בינו לבין עצמו עד שיהי' רגיל וזריז ואם שחט כשרה והקשה הב"י אמאי באינו ידוע אם הוא מומחה מצריך בדיקה גם אחר שחיטה ובאינו מוחזק לא מצריך בדיקה דיעבד ותי' דהרמב"ם מפרש הא דאמרי' לעילופי לא חיישינן הוא דכיון שיודע ה' שחיטה ויודע שהעילוף פוסל להשחיטה אלו נתעלף לא הי' שותק והי' אומר לנו, והנה הרמ"א כ' וז"ל מי שדרכו להתעלף ושחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן מאחר שיודע ה' שחיטה וכ' ע"ז הש"ך דגם בשתק ולא אמר כלום כשרה דאלו נתעלף לא הי' שותק, ובודאי דדברי הש"ך צ"ע שהבין כן בדעת הרמ"א והרי הרמ"א כתב להדי' ואמר ברי לי ומוכרח להדי' דס"ל דבשתיקה אסורה ולא סמכינן להתירה על סברא זו שהי' אומר לנו, ותדע דהרי דינו של הרמ"א אינו תלוי כלל בדעת הרמב"ם הנ"ל וכ"ע מודים בדיני הרמ"א דכיון דאמר ברי לי הרי ע"א נאמן באיסורין וכמו דכל ע"א נאמן לומר על בהמה דשחוטה היא ואע"ג דהוא בעצמו אינו אומן לשחיטה וכמו כן נאמן להעיד על עצמו שלא נתעלף, ומי גרע זה הרגיל להתעלף מחשו"ק דמועדים לקלקל ורוב מעשיהם מקולקלים כדאיתא בחולין דף פ"ו ואפ"ה אם ע"א עומד ע"ג וראה אותן שחיטתן כשרה, וכמו כן נאמן הכא להעיד על עצמו וכמו דחזינן לרבינא שחושש לסתם אנשים שלא יתעלפו ואפ"ה אם שחט ואמר ברי שלא נתעלפתי נאמן וכמו כן הוא לדידן ברגיל להתעלף ומה שנרשם בשו"ע על דברי הרמ"א ב"י לדעת הרמב"ם צ"ע דודאי כ"ע מודים בזה, אבל בשותק דנסמוך מדשתק מסתמא לא נתעלף זהו רק לדעת הרמב"ם לחודא ולפי מה שפירש הב"י דבריו ובזה לא פסק הרמ"א כן, חדא דהרי גם להראשונים שכתבו דגם בסתם בני אדם צריך לשואלו גם אחר שחיטה שמא נתעלף הא ודאי לא ס"ל סברא זו, וחשש רמ"א לדעתם להחמיר גם דיעבד ברגיל להתעלף, ועוד דגם להרמב"ם אין הדבר מוכרח די"ל דרק בסתם אדם דחשש עילוף הוא רק חששא בעלמא דהא בליתא קמן למבדקי כשר לכ"ע בזה י"ל דסמכינן גם על שתיקתו אבל ברגיל להתעלף דהוא ספק גמור דאורייתא אפשר גם להרמב"ם לא סמכינן על הוכחה דשתיקה, והרי כמו דחזינן לרבינא דס"ל דחיישינן לעילוף וגם בדיעבד אסור אם לא אמר ברי לי ולא סמכינן על שתיקתו וכמו כן ודאי לדידן ברגיל להתעלף לא עדיף מסתם בני אדם לרבינא, ועוד דהרי הב"י בתחילה כתב פירוש אחר בדברי הרמב"ם ומש"ה החמיר בו הרמ"א ולא הכשירו רק באמר ברי לי, ודברי הש"ך צע"ג, גם י"ל דהרמב"ם ג"כ לא ס"ל סברא זו דהי' אומר לנו ומש"ה כ' דאין מוסרין לו לכתחילה והא דבשחט א"צ לשואלו הוא משום דבגמ' אמרי' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ולעילופי לא חיישינן, ויש מן הגאונים שדקדקו מלשון לא חיישינן דאין לחוש לו כלל וגם לכתחילה מוסרין לו ועדיף מרוב מומחין הם, ומפרש הרמב"ם דהא דלא חיישינן לי' כלל הוא רק אחר השחיטה דא"צ לשואלו אבל לכתחילה אין נותנים לו, והסברא לזה דהעילף הוא חולי וחולשה שנתחדש להשוחט בעת ראותו המכה של הבהמה וס"ל להרמב"ם דיש להעמידו להשוחט על חזקתו שלא נתחדש בו העילוף וכיון דאיכא חזקה זו המסייע לרובא דאינם מתעלפים לא חיישינן לי' כלל אבל קודם שחיטה לא סמכינן על חזקה זו דלא שייך לומר חזקה שלא יתעלף דחזקה לא שייך על העתיד, וכמו שכתבו התוס' בקידושין דלשמא קידשה אבי' לא חיישינן דמוקמינן לה אחזקת פנוי' ולשמא יקדשנה אבי' חיישינן יעו"ש, ועכ"פ דברי הש"ך צ"ע

הנה רבה ב"ע מפרש להמשנה דהכל שוחטין בטמא במוקדשין דלכתחילה לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי כשרה, והרמב"ם בפ"א מה' פסולי המוקדשין כ' דטמא לא ישחוט ואם שחט כשר הזבח וכבר מפורסם הקושי' אמאי לא כתב הרמב"ם דצריך שיאמר ברי לי שלא נגעתי ועיין בנו"ב חלק יו"ד סי' ד' מש"כ על זה, ולכאורה נראה מכאן ראי' לדברי הב"י דהרמב"ם מדייק הא דמסיק לעילופי לא חיישינן היינו דאחר שחיטה א"צ לשואלו כלל דסמכינן על זה כיון דיודע ה' שחיטה בודאי אם נתעלף הי' אומר לנו, ובזה נדחו ג"כ דברי רבה בהא דמצריך לשואלו דהא כו"ע יודעין דנגיעת טמא בבשר פוסל בקדשים ומש"ה לא כתבו הרמב"ם, והא דלא קאמר בגמ' זה הטעם דמש"ה לא אמרי שארי אמוראי כרבה בר עולא הוא משום דאכתי תקשה ללישנא בתרא דרבינא דס"ל דחיישינן לעילוף וצריך שיאמר ברי לי אע"ג דרוב מומחין הם ויודע שהעילוף פוסל הרי דרבינא לא ס"ל הך סברא וא"כ תקשה אמאי לא אמר כרבה בר עולא ומש"ה אמרה הגמ' תי' אחר, אבל לאינך אמוראי דלא חיישי לעילוף משום הך סברא ממילא פליגא ג"כ ארבה בר עולא וס"ל דטמא במוקדשין א"צ שאלה כלל משום הך סברא: ה

חולין דף י"ב כי פליגא באשפה שבבית מר סבר אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית ומ"ס אין אדם עשוי כו' והנה הרמב"ם פסק דבאשפה שבבית וכן בשוק בלא אשפה אסור ואינו מותר רק בנמצא בבית וזהו כר' יהודה, וכבר הקשו עליו מדוע לא פסק כר"ח דהרי בב"מ דף כ"ד עבדו עובדא כוותי' ועיין ברא"ש ובר"ן, והנראה בדעתו, דהרי רבינא דבתראי הוא וס"ל דלא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ואיהו ע"כ ס"ל דתנאי פליגי בזה ור' יהודה ס"ל דלא אמרינן רוב מומחין וכן כתבו התוס' לעיל דף ג' בד"ה ואם שחט יעו"ש ולדידי' ר' יהודה אוסר גם בנמצא בבית ולדידי' ע"כ הפירוש בברייתא כפשטי' דאמר רבי נראין דברי ר"ח במצאן בבית היינו בית ממש דלר"י אסור, ודברי ר"י באשפה קאי גם על אשפה שבבית דאיירי בי' וגם מוכח מדברי רבי דבשוק בלא אשפה אסור דהרי רק בבית נראין דברי ר"ח ולרבינא מוכרח דרבי ס"ל דאדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית או בשוק ומשו"ה פוסק הרמב"ם כן דאע"ג דבעיקר דברי רבינא דלא ס"ל רוב מומחין הם פסקינן דלא כרבינא זהו משום דכולהו אמוראי חולקים עליו לעיל דף ג' אבל בפירושה של הברייתא דהני תנאי פליגא אם אמרינן רוב מומחין הם או לא הא לא מצינו מי שחולק להדי' על רבינא והכא אינו רק דיחוי דהגמ' דחי דיכולין אנו לומר דכו"ע ס"ל רוב מומחין ואין לנו לדחות בזה דברי רבינא כיון דהגמרא לא אמרה רק דרך דיחוי, ובפרט דלרבינא אתי' הך ברייתא כפשטי' ומשו"ה פוסק הרמב"ם בזה כרבינא, והוא תי' נכון

ביו"ד סימן ב' סעיף י"א היו ישראל ופסול אוחזין בסכין ושוחטין פסולה, והוא דברי הרשב"א בתוה"ב, והש"ך בס"ק למ"ד הביא דעת הג"א וכמה מהפוסקים דכשר דכיון דכל פסולו של הפסול הוא משום דאינו בר שחיטה