בית הלוי חלק ג רנח

דהא באשת כהן ליכא למימר ספק לאו תחתיו נבעלה ואת"ל תחתיו נבעלה דלמא מוכ"ע דמוכ"ע הא לא נבעלה כלל ובאמת דזה יש לדחות די"ל דהרי כלל כל המביא להסתפק באשה זו הוא מה דנמצאת עכשיו שאינה בתולה ועל זאת המעשה י"ל דס"ס ספק לאו תחתיו אבדה בתולי' ואת"ל דתחתיו נעשה המעשה שאבדה הבתולים דלמא ע"י מוכ"ע. וראי' ברורה לזה די"ל כן הוא מדברי האלפס שכתב וז"ל האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו וה"מ באשת כהן דליכא אלא חד ספיקא ספק תחתיו ספק לאו תחתיו ולא מצית אמרת את"ל תחתיו דלמא מוכ"ע דמוכ"ע פתחה סתום אי נמי באשת ישראל וקיבל בה אבי' קידושין פחות מג' שנים עכ"ל, הרי דאמר להדי' דיכולין לומר את"ל תחתיו דלמא מוכ"ע, ואדרבה בזה מיושב היטב מה דדקדקו המפרשים על לשון האלפס למה כתב קושייתו רק על אשת כהן ולא נקטה לבסוף להקשות גם על אשת ישראל וכמו שהקשו התוס' על שניהם ובזה ניחא דבאשת ישראל הא ודאי דאינו מתהפך דאי אפשר לומר אם תמצא לומר ברצון דלמא מוכת עץ היא, דמוכ"ע ברצון בודאי דלא יהיה לעולם ואינו נכנס בגדר ספק כלל ומש"ה הקשה רק על אשת כהן דהוא מתהפך. אמנם מדברי התוס' שהקשו גם על אשת ישראל מוכח כהפ"י אמנם גם ראיה מדברי הרי"ף דבעי דוקא שיהיה מתהפך ג"כ אינו דיש לישב קושי' המפרשים באופן אחר דגם הוא ס"ל כמש"כ הר"ן דמוכ"ע לא שכיח רק ס"ל דגם בלא שכיח ג"כ מקרי ס"ס וכמש"כ התוס' גבי אונס. דס"ל דספק שאינו מצוי לא אמרינן הוא רק בספק השני אבל להתחיל ממנו ולעשותו ספק הראשון לא אמרינן שאינו מצוי וכמו שהסברנו לעיל החילוק בזה ומשו"ה באשת כהן דנתחיל בספק אינו תחתיו והוא ספק השקול ואח"כ בספק השני נאמר דלמא מוכ"ע אבל באשת ישראל דע"כ מוכרח להתחיל בספק דמוכ"ע לא אמרינן ליה ולעולם דלא בעינן מתהפך בכל ס"ס: ג

בדף ע' הקשו התוס' דגם בקיבל אבי' קידושין פחות מג' נוקמא אחזקת היתר ולומר דנאנסה ותי' דלא שכיח וכדאיתא בירושלמי דאונס יש לה קול ורצון רובא רק אינו רוב גמור ומשו"ה במקום ס"ס אמרינן שמא אנוסה היא, אמנם בירושלמי ריש המס' מבואר דגם במקום ס"ס לא אמרי' שמא באונס משום האי טעמא דיש לה קול הובא במל"מ בפרק י"ח מה' איסורי ביאה ובע"כ דהירושלמי חולק על ש"ס דידן וס"ל דהוא רוב גמור, וגם לס"ס לא מצרפינן לי' ולכאורה קשה קצת לעשות פלוגתא במציאות, ולכאורה הי' נראה דתלוי בפלוגתא אחריתא, דהא עיקר הדבר דיש לה קול בע"כ המעשה בעצמו אין לו קול יותר מזנות שברצון דכל מאנס הוא במקום שאין רואה ובשדה שאין עוד איש אחר זולתו, וצ"ל דאח"כ היא בעצמה קובלת עליו על הנבלה שעשה לה ויתפרסם הדבר, וא"כ י"ל דזה שייך אם הי' אנוסה מתחילה ועד סוף אבל אם הי' תחילה באונס וסופה ברצון הא לא שייך לומר דאח"כ תצעק עליו כיון דלבסוף נתרצית, והרי בדף נ"א קאמר אבוה דשמואל דסופה ברצון אסורה ורבא אמר דשרי' דיצר אלבשה ומסיק שם דתני' כוותי' דרבא, וצ"ל דס"ל להתוס' דאע"ג דלבסוף נתרצית היינו דבסוף ביאה הגביר עלי' התאוה אבל מ"מ אח"כ מתחרטת גם על זה שנתרצית אם הי' ההתחלה באונס וקובלת עלי' וזה הוא רוב שאינו גמור דהרבה שאינם צועקים כיון דלבסוף נתרצית, והירושלמי ס"ל כאבוה דשמואל דלבסוף ברצון אסורה לבעלה ישראל ואין להתירה רק שמא אנוסה הי' מהתחלה ועד סוף ובכה"ג הוי' מיעוטא דמיעוטא שלא יהי' לה קול ומש"ה לא מהני גם במקום ס"ס, ובסברא זו יש מקום ליישב הא דבאומרת מוכ"ע אני נאמנת לר"ג משום חזקה המסייע לברי וכ' הר"ן דהיינו חזקת כשרות והקשינו לעיל אכתי דילמא אנוסה היא וצ"ל דמוכ"ע שכיח יותר מאנוסה וקשה מהא דבדף ע' לענין איסורא מצרפין אונס לס"ס ומוכ"ע כ' הר"ן דלא מצרפין משום דלא שכיח ולפי"ז ניחא שפיר דמשום חזקת כשרות מוקמינן לה דודאי לא נתרצית גם לבסוף דהכשירה לא תתרצה לעולם ואין לחקור רק דלמא אנוסה גמורה היתה ובכה"ג הוא מיעוטא דמיעוטא שלא יהיה לה קול ומוכ"ע שכיח יותר ממנו ומשו"ה לא חיישינן לה ונאמנת לענין כתובה, אבל בדף ט' דאיירינן לענין לאוסרה על בעלה ישראל שפיר מצרפינן ספק אונס לס"ס פי' דילמא תחילתה הי' באונס וסופה ברצון דג"כ מותרת לבעלה ודכה"ג שכיח יותר שלא יהי' לה קול מן מוכ"ע ואע"ג דמוכ"ע לא מצרפין לס"ס מ"מ אונס כזה מצרפינן, ודוק כי הוא תי' נכון ומחודש: ד ולכאורה היה נראה דבאומרת מוכ"ע אני מעיקרא הגם דלא שייך בה חזקת הגוף כיון דבע"כ נעשה בה איזו מעשה קודם שנתארסה מ"מ שפיר קאמר דנאמנת משום חזקה דיש לה חזקת הדין דלא נשתנה בה דין כתובתה דמקודם הי' דינה דאם תנשא תהי' כתובתה מאתים והרי עתה בודאי ניסת ויש להעמידה על דינה הראשון, והוא דומה ממש שאם נגע דבר אחד בככר ואינו ידוע אם שרץ או צפרדע דאמרינן העמד על חזקתו הראשון וטהור הי' אע"ג דבודאי אתעביד בו מעשה הנגיעה וכמו כן הכא אע"ג דודאי אתעביד בה מעשה והספק על המעשה אם הוכתה בעץ שאינו משנה דינה או ע"י איש המשנה דינה שפיר יש לה חזקה, ואע"ג דקודם אירוסין אין לה שום כתובה ועיקר דין כתובה בא לה בעת האירוסין ואז כבר הי' הספק מ"מ גם בכה"ג מקרי שפיר חזקה וכדאיתא ביבמות דף ל"ב גבי צרת ערוה שזרק הבעל גט להערוה ספק קרוב לה דקאמר רבה שם אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת והוכיחו התוס' ובחולין דף מ"ג דאע"ג דהספק נולד כשהי' הבעל עדיין חי ואז היתה אסורה לשוק מ"מ חשיבא חזקה דיש לה חזקה דכשימות הבעל תהי' מותרת לשוק בלא חליצה, וכמו כן הרי כשנולדה הי' לה חזקה דכשתנשא יהי' לה כתובה מאתים ועכשיו הא בודאי ניסת מקרי חזקה, אמנם כל זה ניחא רק לר' יוחנן דמוקים להמשנה כר"מ דמוכ"ע כתובתה מאתים וא"כ אם היא מוכ"ע לא נשתנה דינה כלל וגם ס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה א"כ הרי חלו הקידושין והנשואין ועתה בודאי נשואה היא לו שפיר יש לה חזקה, אבל לר' אלעזר דמוקים להמשנה כרבנן דמוכ"ע אין לה אלא מנה ודינה לענין כתובה כבעולה הא לא שייך חזקה זו כלל, וגם דס"ל כנסה בחזקת בתולה הוי' מקח טעות לגמרי וע"פ דין תורה אין כאן קידושין כלל א"כ הרי הוא ספק על שעת האירוסין אם נתארסה כלל וכמו בנתקדשה ונמצאו בה מומין ועיין לקמן דף ע"ג א"כ הא ודאי לא שייך לומר דמקודם הי' חזקה לכשתארס כיון דהספק על האירוסין אם חלו מדאורייתא כלל רק גם זה ניחא דנאמר דהך תירוצא דחזקה באמת אינו רק לר' יוחנן ולר"א בע"כ נאמר כתי' הראשון משום מיגו, ואדרבה בזה עוד מיושב מה שהקשו המפרשים דלמה אמרו הגמרא לתירוץ דמיגו כלל כיון דזה התירוץ לא מתורץ לר' יוחנן וכמש"כ התוס' דלר"י ליכא מיגו והי' לו להגמרא רק תי' דחזקה לחודא דיהי' ניחא לכו"ע ועיין בפני יהושע מה שכתב על זה ולפי"ז ניחא