בית הלוי חלק ג רנט

דלר"א מוכרח לומר טעם דמיגו דוקא ולר' יוחנן מוכרח טעם דחזקה דוקא, אמנם להאלפס אי אפשר לומר כן דהאלפס הא הביא רק טעם דחזקה לחודא דס"ל לעיקר להלכה כהאי טעמא והרי פוסק דמוכ"ע כתובתה מנה כרבנן ובכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה פוסק דאין לה כלום וא"כ הא אי אפשר פירושן של החזקה כמו שכתבנו וגם זה ניחא דלהאלפס הא י"ל דס"ל דמוכ"ע מצוי יותר מאנוסה וא"כ הא י"ל דהחזקה הוא חזקת כשרות דבנות ישראל שאינם מזנות ברצון וכמש"כ הרמב"ן והר"ן וכל השקלי' וטרי' דידן הוא רק להרא"ש דמוכח דס"ל דאונס מצוי יותר ממוכ"ע ולדידי' ליכא למימר דהחזקה הוא חזקת כשרות דאכתי ניחוש דילמא אנוסה היא ולדידי' שפיר י"ל כמש"כ דטעם דחזקה הוא אליבא דר"א ולר"י הטעם משום מיגו דהרא"ש בסוגי' דפ"פ הרי הביא לשני התירוצים יעו"ש

והנה כל זה הוא לרבה דאמר ביבמות אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת דס"ל דגם מקודם יש לה חזקה על להבא, אבל הרי כתב הש"ך ביו"ד סימן נ' דאביי ורבא שם חולקים על עיקר הך סברא וס"ל דבכה"ג לא מקרי חזקה ועל כן העלה הש"ך שם להלכה בספק טרפה הנולד מחיים לאיסור ולדבריו גם הכא לא שייך חזקה כיון דהספק הוא על המעשה שקודם האירוסין דאז לא הי' לה כתובה כלל, ובודאי דחוק לומר דהך תירוץ דחזקה ס"ל כרבא ולא כהלכה, ועוד דא"כ צריך עיון קצת דהרי רבא ס"ל בדף י"א קודם דהדר בו דמוכ"ע שלא הכיר בה לרבנן דמדמה לה לבעולה אין לה כלום וא"כ בע"כ מוקים המשנה דמוכ"ע אני כר"מ דכתובתה מאתים וכר' יוחנן וא"כ הא ליכא למימר טעם דר"ג משום מיגו ורבא הא ס"ל בב"ב דף קל"ד דמנה לי בידך והלה אומר אינו יודע פטור דלא אמרינן ברי עדיף ועיין שם בב"ב על הגליון שנדפס דבתוס' הגירסא שם רבה ולא רבא וא"כ אמאי נאמנת לר"ג דליכא לא טעמא דמיגו ולא טעם דחזקה, אמנם אין מזה סתירה לדברינו דהרי כל מה שכתבנו הוא ליישב דעת הרא"ש והרי הפר"ח ביו"ד סי' כ"ב הביא תשובת הרא"ש דדעתו להקל בספק טרפה הנולד מחיים הרי דס"ל דלא כמש"כ הש"ך וגם להמסקנא ס"ל כרבה דבכה"ג מקרי חזקה וא"כ להרא"ש לשיטתו נוכל לומר כמש"כ, ועיין בחולין פ"א שכתב דנשבר הגף ספק מחיים דאסורה והסביר הש"ך דעתו דס"ל דשארי אמוראי חולקים ובכה"ג לא חשיבא חזקה ומש"ה הוצרך הר"ן לומר כאן דהחזקה הוא חזקת כשרות וס"ל דמוכ"ע מצוי יותר מאנוסה אבל להרא"ש לשיטתו נוכל לומר כמש"כ, ועכ"פ הא ניחא לכו"ע: סימן יח עוד שם בכתובות דף נ"ב

עד כאן לא קאמר ר"ג דנאמנת אלא משום דאיכא מיגו אי נמי עד כאן לא קאמר ר"ג אלא משום אחזקה כו'. הנה כל הראשונים תפסו דהני שני תירוצים פליגי אהדדי ותי' הא' לא ס"ל טעם דחזקה וכל טעמו דר"ג הוא רק משום דאיכא מיגו בהדי ברי דידה ובמשארסתני נאנסתי יש לה מיגו דמוכ"ע דלא פסלה נפשה מכהונה ובאומרת מוכ"ע אני מעיקרא יש לה מיגו דמוכ"ע אני תחתיך דהי' תובעת מאתים ועכשיו גם לפי דברי' אין לה אלא מנה ואם אמרה מוכ"ע אני תחתיך באמת אינה נאמנת והא דחשבינן לי' מיגו באמרה מוכ"ע אני מעיקרא אינו מיגו גמורה רק מיגו דהיתה טוענת טענה מעלייתא ובהדי ברי ושמא מהני גם מיגו כזו [וכן כתבו הראשונים] ובתי' השני ס"ל דטעמו דר"ג משום דאיכא חזקה המסייע לברי דידה ומשו"ה גם באומרת מוכ"ע אני תחתיך נאמנת לר"ג, ועיי' באה"ע סי' ס"ח בב"ש ס"ק כ"ב, ולכאורה יש להבין מה דחקם להראשונים לפרש דהני תרי לישנא פליגי ונצטרך לדחוק דהך מיגו אינו מיגו גמורה. וכן בתי' השני בטעם דחזקה הא ג"כ נצרך לדחוק דהא המשנה איירי באמרה מוכ"ע אני מעיקרא וכדאיתא להדי' בגמרא לקמן ומאי שייך בכה"ג חזקה כיון דאין הספק על הזמן רק הספק הוא איזה מעשה נתחדש בה אם דריסת איש או הכאה בעץ. וכבר דברו הראשונים להסביר החזקה בזה. ומדוע לא נפרש דלא פליגא כלל והך א"נ משום חזקה אינו תי' אחר רק הכל תי' אחד דמשני דלר"ג נאמנת או משום מיגו או משום חזקה, ומש"ה באמרה מוכ"ע אני תחתיך נאמנת משום חזקה דהא גם אם לא נאמין לה שהיא מוכ"ע כיון שנאמנת דהמעשה נתחדש בה אחר אירוסין הרי יש לה מאתים גם אם נאנסה תחתיו וכל הנאמנות שלה היא במה שאמרה תחתיו ולזה הא איכא חזקה גמורה, ובאמרה מוכ"ע אני מעיקרא דליכא חזקה נאמנת משום מיגו דהיתה אומרת תחתיו והוא מיגו גמורה ככל מיגו שבהש"ס. והברור דלשון וסדר של הגמרא דחקם דלפי"ז ה"ל להגמרא למינקט מקודם טעם דחזקה ואח"כ לטעם דמיגו כיון דכל עיקר מה דיש לה מיגו הוא משום דנאמנת היכא דאיכא חזקה, וגם לשון הגמרא דקאמר אי נמי עד כאן לא קאמר ר"ג אלא משום דאיכא חזקה דהני תיבות עד כאן לא קאמר ר"ג מיותרים וה"ל לומר אי נמי משום דאיכא חזקה כיון דהוא נמשך אל הקודם, ומזה מוכרח דהוא תרי לישנא ופליגי אהדדי ותי' דמיגו אינו תלוי כלל בהסברא דחזקה רק מיגו דטענה מעלייתא, ותי' השני לא ס"ל טעם דמיגו

והנה האלפס הביא רק לטעם דחזקה, והנראה בטעמו דהא לר"י דמוקים בדף י"ג להמשנה כר"מ דמוכ"ע כתובתה מאתים ובאמרה מוכ"ע מעיקרא תובעת מאתים הא ליכא מיגו ולדידי' הא ע"כ הטעם משום חזקה וכמש"כ התוס' כאן, וגם לרבא דס"ל בדף י"א דלרבנן בנמצאת מוכ"ע ולא הכיר בה הוא מקח טעות הא לדידי' ג"כ ע"כ המשנה כר"מ וע"כ הטעם משום חזקה ואע"ג דלבסוף הדר בו רבא וס"ל דלרבנן בלא הכיר בה כתובתה מנה ומצי אתי' המשנה כרבנן ומשום מיגו מ"מ הרי לא בשביל זה הדר בו רבא ועכ"פ מס"ד דרבא הא חזינן דס"ל בעיקר הסברא כר"י דברי ושמא וחזקה מסייע לברי מוציאין ממון וכיון דלר' יוחנן ורבא מוכרח נהי דלשארי אמוראי החולקים עליהם נוכל לפרש הטעם משום מיגו מ"מ הא אין לנו ראי' והכרח דחולקים עליהם על עיקר דין זה דבחזקה המסייע לברי מוציאין ממון, וגם בחידושי הרשב"א ריש פ"ב וכן הוא בחידושי הרא"ה כתבו דאיכא נוסחא דלא גרסי כלל לתי' הראשון דמשום מיגו וגורסים רק לתי' הב' דחזקה ועיין במל"מ פרק י"א מה' אישות שהוכיח להדיא דדעת הרמב"ן ג"כ לפסוק כטעם דחזקה, שוב מצאתי לראב"ן דף קכ"ח שכתב ג"כ רק לטעם דחזקה וכהרי"ף, גם בדברי בעל המאור ריש פ' האשה שנתארמלה מוכח ג"כ דס"ל להלכה כטעם דחזקה יעו"ש, ולדבריהם גם באומרת מוכ"ע אני תחתיך נאמנת, אמנם מדברי הרא"ש כאן שלא הביא כלל לטעם דחזקה והשמיט לדברי הרי"ף הנראה דמספקא לי' לדינא כמאן מהני תרי לישנא, ועיין עוד בסוגי' דפ"פ ברא"ש שהביא לשני הטעמים ובודאי משמע דס"ל דהוא ספיקא דדינא, ועיין ג"כ בב"ש סי' ס"ח ס"ק כ"ב שכ' דהרמב"ם וטור וש"ג הביאו לטעם דמיגו וכ' דטעמם דחששו גם לטעם זה ושלא להוציא ממון היכא דאמרה מוכ"ע אני תחתיך, הן אמת מש"כ בשם הרמב"ם וטור לא נמצא כן בדבריהם להדי' רק יצא לי' זה מהא דכתבו גבי היא אומרת