בית הלוי חלק ג רנב

שניהם והיא לא תדייק מ"מ יכול הדבר להתברר דחברך חברא אית ליה גם ממקום רחוק יגיע הדברים לכאן, וא"כ הרי שוב לא אפשר לומר דהטעם דהאשה נאמנת בזה הוא משום מיגו שלא היה מספרת ממות הבן כלל דהרי היתה יראה שיתוודע אח"כ לב"ד שמת הבן כיון דזה מקרי עביד לגלוי' ואז תאסר ע"פ דין שיתוודע ממות שניהם ולא ידעו מי מת קודם. וגם דהרי יחשדוה שרצתה להנשא באיסור יבמה לשוק במה שהסתירה מיתת בנה וע"כ מקדמת היא לומר דבנה מת ג"כ אחריו וגם אם אח"כ יתוודע לב"ד גם בלעדה מיתת הבן הרי כל זמן שלא יתברר להם מי מת קודם הרי תהי' מותרת ע"י עדותה זאת ואין כאן מיגו, וכיון דסברא זו דעביד לגלוי' מהני דבשביל זה מאמינים להעד ק"ו ב"ב של ק"ו דסברא זו מגרע להמיגו שלה. ומוכרח ע"כ דהיא נאמנת מצד עצמה בלא שום מיגו וזהו שהקשה הרא"ש דאמאי לא פשט לה מהא דהיא נאמנת ק"ו דע"א נאמן, אלא ודאי מוכח דזה לא מקרי עביד לגלוי' דבלא חקירה לא יוודע והאשה הא לא דייקה וחשיבא שפיר מיגו אצלה ומשו"ה לא פשוט ממנה לע"א, דבע"א ליכא מיגו דשמא מכוין לקלקל וירא שמא היא תדייק ויוודע לה ולא תרצה להנשא אבל אצלה הא חשוב שפיר מיגו דבלעדה לא יוודע, והרי בעל האבעי' הניח ליסוד דאין סברא להאמין ע"א רק ע"י סברא דעביד לאגלוי' ואם סברא זו לא מגרע להמיגו שלה ואינו יראה שמא יתברר ק"ו שאין להאמין לע"א עבור זה ושפיר כ' הרא"ש דהי' פשיטא לבעל האבעי' דאינו נאמן, ודברי הרא"ש מבוארים כמין חומר

ולפי זה הא מוכרח דהרא"ש חולק על רש"י גם אם שמעו מקודם מיתת שניהם רק לא ידעו מי קודם וגם זה היא פשוט לבעל האבעי' דאינו נאמן ואדרבה זה חמור יותר דבשמעו מקודם הרי אתחזקה בספק איסור דאורייתא בלא דברי העד משא"כ בלא שמעו מקודם הרי היתה עומדת בחזקת היתר לגמרי וכל הספק נתחדש רק ע"י דברי העד שאומר דגם הבן מת אח"כ ואם בזה אינו נאמן ק"ו בשמעו מקודם דאינו נאמן

ולפי זה צריך לומר עוד דהא רב ששת פשט דע"א נאמן ביבמה מהא דתנן אמרו לה מת בעלה ואח"כ, בנה וניסת הרי דס"ל להדי' דגם בזה נאמן ע"א, וההכרח לומר דהרא"ש לא כתב דבריו רק על בעל האבעי' דהניח ליסוד דאם נאמנותו של ע"א הוא משום דיוקא דידה בודאי אינו נאמן דהיא לא דייקא דסניא לי' ואין שום סברא לבעל האבעי' לומר שיהי' נאמן רק מטעם דעביד לגלוי' ולדידי' מוכרח דבעלה ואח"כ בנה פשיטא דאינו נאמן דהא מדברי עצמו מוכרח דזה לא מקרי עביד לגלו' מדלא פשט לעצמו מהא דהאשה נאמנת אבל רב ששת דפשט דגם בזה נאמן חולק על עיקר הכלל של בעל האבעי' וס"ל דגם אם הטעם משום דיוקא דידה ג"כ נאמן דמשום דסניא לי' אינה מנחת מלדייק, וגם בדבר דאינו עביד לגלוי' נאמן, וזה מוכרח ולפי זה יש מקום להסתפק בדברי רב אחא דפשט ג"כ דנאמן מהא דתנן אין האשה נאמנת לומר מת יבמי הא ע"א נאמן ויש להסתפק האיך ס"ל לרב אחא אם ס"ל לגמרי כרב ששת דגם להטעם דהיא דייקא נאמן גם בלא עביד לגלוי' וגם בבעלה ואח"כ בנה, או ס"ל כבעל האבעי' דאם משום דיוקא דידה ודאי דאינו נאמן ורק במת יבמך נאמן משום דעביד לגלוי'. היוצא מדברים הללו דאליבא דרב ששת ודאי דגם הרא"ש ס"ל דגם בזה נאמן, ולא נחלק על רש"י רק אליבא דבעל האבעי', והרא"ש אזיל לשיטתו שכתב שם בסוף דבריו בפשיטותא דרב ששת, דחה הגמרא בטוב ופסק להלכה כבעל האבעי' דהוא ספיקא דדינא ומשו"ה כתב דבזה פשיטא דאינו נאמן

והנה לכאורה יש להקשות דאחרי דכל יסוד הוכחה של הרא"ש מהא דלא פשט לי' מהא דהיא בעצמה נאמנת והוכיח מזה דזה לא מקרי עביד לגלוי וא"כ יש לה מיגו ואין ראי' לע"א דליכא מיגו ומזה הוכיח הרא"ש דהי' פשוט לבעל האבעי' דאינו נאמן ואמאי לא נאמר להיפוך דזה הי' פשוט לבעל האבעי' דנאמן דאע"ג דנאמר דעיקר נאמנותו של העד הוא משום דיוקא דידה וביבמה לא דייקא מ"מ נאמן ע"א משום מיגו דלא הי' אומר על הבן כלל ולא סבירא לן סברתו של הרא"ש דבעד ליכא מיגו דמכוין לקלקלה דהרי אין זה סברא מוכרחת בלא ראי' רק הרא"ש והתוס' הוכיחו סברא זו מהא דלא פשט לי' מהא דהיא נאמנת אבל להרא"ש דס"ל דבאמת לא נסתפק בזה בעל האבעי' הרי נוכל לומר להיפוך דזה חשוב מיגו, גם זה אינו דהא חזינן דרב ששת פשט מהא דאמרו לה מת בעלה ואח"כ בנה והוכיח מזה דגם במת יבמך ומאי ראי' היא דילמא שאני שם דאיכא מיגו ובמת יבמך הא ליכא מיגו ומוכרח מדברי ר"ש דבבעלה ואח"כ בנה ליכא מיגו להעד וסברת התוס' והרא"ש דשמא מכוין לקלקלה הא מוכרחין מדברי רב ששת ובודאי דאין מקום לומר דבעל האבעי' ורב ששת יחלקו בסברא זו אם בכה"ג מקרי מיגו לגבי העד או לא דהוא סברא בעלמא והאיך יחלקו בסברא ובודאי דגם בעל האבעי' מודה דאין זה מיגו והוכיח הרא"ש שפיר, ולפי"ז יש מקום לומר דלפי מה שכתב בעל המאור לשיטתו דרב ששת משמע לי' דהמשנה דאמרו לה בעלך ואח"כ בנה איירי בשכבר שמעו על שניהם שמתו דומי' דרישא דמתניתין דבנה ואח"כ בעלה דאיירי כשהעד מוציאה מחזקתה יעו"ש בדבריו ולדידי' הא פשט רב ששת דהא ליכא מיגו ושוב י"ל לדידי' להיפוך מדברי הרא"ש דבלא שמעו מקודם ממיתת שניהם הי' פשיטא לי' לבעל האבעי' דנאמן כמו האשה עצמה דגם גבי העד איכא מיגו בכה"ג: ב כתב האלפס דאע"ג דהגמרא דחי להפשיטות דרב ששת ורבא מ"מ אמרי רבוותא דלהלכה קיי"ל כוותייהו וע"א נאמן ביבמה להתירה והסכים האלפס לדבריהם וכן פסק הרמב"ם, וכתב הב"י דכן הוא דעת רוב הפוסקים, אמנם הרא"ש כ' דדבר תימא הוא לומר כן להקל כיון דהגמ' דחי לראיתם בדחיות טובות ועל כן כתב דקשה הוא להקל בין באומר לה מת יבמה ובין באומר לה מת בעלה ואח"כ בנה, ולכאורה קשה על דבריו דנהי דנאמר דלא נפשטה האבעי' וה"ל ספיקא דאבעי' דלא נפשטה מ"מ בשלומא במת יבמך דעד עתה היא בחזקת איסור דאורייתא אם לא דברי העד וכיון דמספקא אם העד נאמן שפיר אזלינן לחומרא אבל במת בעלה ואח"כ בנה דאם לא דברי העד היתה מותרת לגמרי דידענו דיש לו בן וכל עיקר המעורר הספק הוא דברי העד שאומר דגם הבן ועי"ז נפל הספק מי מת קודם ועל פי הסברא נראה דגם אם נאמר דע"א אינו נאמן ביבמה מ"מ בזה צריך להיות נאמן דהבן מת אח"כ והוא בכלל הפה שאסר הפה שהתיר דהוא המעיד על מיתתו הוא המעיד שמת אח"כ ואם נאמר דגם בזה אינו נאמן בע"כ אינו רק חששה דרבנן וא"כ גם אם לא נפשטה האבעי' צריך להיות להקל ככל אבעי' דלא נפשטה דבדרבנן הוא לקולא, ואין לומר דהרא"ש לשיטתו שכתב דבבעלה ואח"כ בנה לא מבעי' לי' כלל והי' פשיטא לי' דאינו נאמן זה אינו מספיק דהא כבר נתבאר לעיל דרב ששת ודאי ס"ל דגם בכה"ג נאמן וא"כ הרי הוא פלוגתא דאמוראי ובדרבנן הוא להקל וזה ודאי לא ניתן להאמר דהא דכ' הרא"ש דבבעלה ואח"כ בנה להחמיר איירי בשכבר שמעו מקודם ממיתת שניהם וא"כ גם בלא העד היתה בחזקת ספק איסורא מדאורייתא ומשו"ה פסק דאינו נאמן, דהרי הרא"ש בכל אותה סוגי' שהזכיר כמה פעמים בעלה ואח"כ בנה ואיירי בלא שמעו ממיתתם