בית הלוי חלק ג רנא

דבודאי חי הי' מבערב וכמו כן הכא ע"י הוכחה זו צריך לתלות הרגל מאדם שנטבע זה כמה וממנו נתלשה הרגל ומשו"ה צריך דוקא סימן מובהק ביותר: סימן יג'

יבאר דעת הפוסקים בדין עד אחד אם נאמן ביבמה להתירה לשוק או לא וגם יבואר בו ביאור נכון בדברי הרא"ש ודעתו בזה

מס' יצוא דף צ"ג. איבעי' ליה ע"א ביבמה מי נאמן להתירה טעמא דע"א משום דעביד לאגלוי' והכא נמי עביד לאגלוי' או דלמא טעמא דע"א משום דייקא ומינסבא והכא לא דייקא דסניא לה. וכתב רש"י דהאבעי' הוא כשהע"א מעיד שמת היבם או באומר מת בעלה והדר בנה, והא דנקט רש"י הני שני אופנים הוא פשוט דרב ששת הא פשט לה מהא דתנן אמרו לה מת בעלה ואח"כ בנה וניסת כו' והרי דנאמן ואח"כ פשט לה רב אחא מהא דתנן אין אשה נאמנת לומר מת יבמי הא ע"א נאמן ומשו"ה כתב רש"י בהאבעי' ג"כ הני שני אופנים, אמנם הרא"ש חלק בזה על רש"י וכתב דכל האבעי' אינו רק במת היבם לחודא אבל מת בעלה ואח"כ בנה פשיטא ליה לבעל האבעי' דע"א אינו נאמן אע"ג דהאשה בעצמה נאמנת בזה. והנה לא ביאר הרא"ש סברתו בזה דבמה גרע באומר בעלה ואח"כ בנה מאומר מת יבמך והרי בהאשה בעצמה הוא ממש להיפוך ומת יבמי אינה נאמנת ובעלי ואח"כ בני נאמנת ובע"א יהי' הסברא ממש להיפוך דאע"ג דהסביר הרא"ש וכ' דהאשה נאמנת כשאומרת בעלי ואח"כ בני משום דיש לה מיגו אבל בע"א דליכא מיגו אינו נאמן חילוק זה אינו מועיל רק דלא מצינן ללמוד ע"א מאשה אבל תקשה דהא מ"מ לא גרע ממת יבמך דג"כ אין לו מיגו ואפ"ה נסתפק בעל האבעי' דלמא נאמן ומדוע לא נאמר דהאבעי' הוא על שני האופנים. והרי גם התוס' כתבו כהרא"ש דאין ללמוד ע"א מאשה משום דאין לו מיגו ואפ"ה הא מבואר בדבריהם דמפרשים האבעי' דקאי על שני האופנים. וראיתי בפרישה דהוקשה לו זה והסביר הפרישה דעתו דהרי העד אם הי' אומר רק מת בעלה לחוד ולא הי' מזכיר כלל ממות הבן הי' מספיק להתירה לשוק דהרי היא מוחזקת דיש לה בן ומה שהזכיר מהבן הם דברים מיותרים שאינם צריכים לעיקר עדותו ונראין הדברים שמכוין לקלקלה ומשום דירא שיתוודע לה ממיתת הבן ולא תנשא ומשו"ה מזכיר גם להבן ואומר שהי' אחר הבעל ומשו"ה אע"ג דאם לא הי' אומר רק מיתת הבעל היתה מותרת כשמזכיר גם הבן נגרע, וכן כתב הט"ז בכוונת הרא"ש

והנה לפי דבריהם יתחדש דעד כאן לא פליג הרא"ש על רש"י רק כשלא הי' ידוע ממות הבן כלל רק על פיו של זה העד, אבל היכא דכבר שמעו מקודם ממיתת שניהם רק לא ידעו מי קודם ובא העד ואמר דהבעל ואח"כ הבן דזהו עיקר עדותו הנצרך ואינו מיותר כלל והרי הוא ממש כמעיד מת יבמך וגם הרא"ש מודה דהוא בכלל האבעי' ובזה מיושב מה דבודאי קשה לכאורה על הרא"ש דהא חזינן דרב ששת פשט מהא דתנן אמרו לה מת בעלה ואח"כ בנה וניסת דמוקים לה ר"ש בע"א הרי חזינן דרב ששת פשט להדי' דגם בכה"ג נאמן ולא ס"ל הסברא דהדברים המיותרים שאומר מגרע לעדותו והאיך כתב הרא"ש מסברא דנפשי' דבזה היא פשיטא לבעל האבעי' נאמן דהא חזינן דר"ש לא ס"ל הך סברא, ובזה ניחא דנאמר דרב ששת מוקים להמשנה דאיירי בשכבר שמעו מן מיתת שניהם, ועיין בבעל המאור שכתב בלא פ' לפי שיטתו דלרב ששת איירי המשנה בשכבר שמעו ממיתת שניהם, וכן נאמר להרא"ש ואין בעדותו דברים מיותרים ודומה למת יבמך ופשט ר"ש מזה דנאמן, אמנם א"כ צע"ק דהרי גם דברי רש"י נוכל לפרש דקאי על ששמעו מיתת שניהם ולא הי' להרא"ש לחלוק על פרש"י רק הי' לו לכתוב ולפרש דברי רש"י דקאי בכה"ג ומנ"ל דגם רש"י לא ס"ל כן

גם בעיקר דברי הפרישה והט"ז דחוקים טובא לומר דהרא"ש נתכוין לסברא חדשה וחיצונה דמדברים יתרים שאומר איכא הוכחה דמכוין לקלקלה ולא יזכיר סברא זו אפילו ברמז כל דהו, וגם לא יבא שום סמך וראי' לסברתו דנמצאו כהך סברא במקום אחר שבא לחלוק בזה על רש"י הי' לו להביא ראי' לזה, ואע"ג דכתב שם הרא"ש בדבריו דמה דאמר העד ואח"כ בנה יש לומר דמכוין לקלקלה דירא שמא יתוודע לה ממיתת הבן ולא תנשא לכן הקדים מעצמו לומר דהבן מת אח"כ וגם התוס' כתבו כן, מ"מ הרי לא כתב זה רק דמשו"ה אין להעד מיגו שלא הי' מזכיר להבן כלל וע"ז כתב דאין זה מיגו די"ל דמכוון לקלקלה וירא שמא יתוודע לה אבל לחדש הסברא דמזה איכא עוד הוכחה דמכוין רק לקלקלה ובשביל זה גרע מאומר מת יבמך לא נזכר כלל שום סמך ורמז לזה

ועוד דעיקר דברי הרא"ש מופלאים וקשים להבינם גם בלא זה. דהרא"ש הביא מה שכתב רש"י דהאבעי' הוא גם באמר בעלה ואח"כ בנה וכתב הרא"ש דלא נראה דתפשוט לי' דנאמן בזה דהא גם האשה בעצמה נאמנת בזה וכ"ש ע"א אלא נראה דהאבעי' הוא רק במת יבמך לחודא אבל באומר בעלה ואח"כ לא קמבעי' לי' דאינו נאמן אע"ג דהאשה בעצמה נאמנת זהו משום דיש לה מיגו שלא היתה מזכרת לבנה כלל אבל העד אין לו מיגו דשמא מכוין לקלקלה וירא שמא יתודע לה כו'. ובודאי קשה דא"כ במה דחה פרש"י דה"ל למפשט מהא דהיא נאמנת אין להאשה דיש לה מיגו וגם עיקר המשך דבריו אינו מובן כלל שהקשה על פירש"י דאמאי לא פשיט לה מהא דהיא עצמה נאמנת וע"כ הוכיח מזה דבזה לא מבעי' לי' כלל ופשיטא ליה דאינו נאמן הוכחה זו אינו מובן כלל

והנראה ברור בעיקר טעמו של הרא"ש הוא דהא עיקר האבעי' הוא אם נאמנותו של העד משום מילתא דעבידא לגלוי' נאמן גם ביבמה ואם הטעם משום דהיא מדייקא יבמה לא דייקא דסניא לה וס"ל להרא"ש דרק במת יבמך מקרי עביד לגלוי' שיוכל הדבר להתברר מעצמו שיבא היבם ברגליו אבל במעיד שמת בעלה ואח"כ בנה לא מקרי עביד לגלוי' דהא גם אם שקר הוא דהבן מת קודם מ"מ הא עכ"פ מתו שניהם ומעצמו הא לא יתברר הדבר לעולם בלא שיהיה מי שיחקור אחריהם וס"ל להרא"ש דלא מקרי עביד לגלוי' רק אם יוכל הדבר להתברר מעצמו בלא דרישה וחקירה מאחר, ועוד דמי הוא שיתן לבו לחקור על זה במדינת הים מי מהם מת קודם והרי איש נכרי בודאי לא יטפל בדבר שאין לו שום נ"מ בזה. ואפילו אם נאמר דאם האשה בעצמה תדייק בזה יוכל הדבר להתברר מ"מ הרי אינו עביד לגלוי' רק ע"י דיוקא דידה והרי הניח בעל האבעי' ליסוד דהיא לא תדייק משום דסניא לה ואם הטעם דע"א הוא משום דיוקא דידה פשיטא ליה דאינו נאמן וא"כ האיך נאמר דאם הטעם משום דעביד לגלוי' נאמן כיון דלא יתברר רק ע"י דיוקא דידה ואין בסברא דעביד לגלוי' שום סמך וראיה להתירה יותר מסברא דהיא גופה דייקא. וזהו עיקר טעמו של הרא"ש שכ' דבזה פשיטא ליה דאינו נאמן, והוא ברור ונכון בדעתי

ובזה מבוארים דברי הרא"ש באר היטב שהקשה על פרש"י שכתב דהאבעי' הוא גם בבעלה ואח"כ בנה ולפי"ז הרי ע"כ מוכרח דגם זה מקרי עביד לגלוי' כיון דהוא בכלל האבעי' ומוכרח לומר דאע"ג דודאי מתו