בית הלוי חלק ג רנ

להמשנה בארוך וגוץ וביבמות דמפרש הטעם משום סימן דרבנן ס"ל דחוטם צריך מדאורייתא ובודאי דהוא דוחק קצת לתלות סוגי' זו בשני הלשונות דבכורות, ועוד דודאי נראה אדרבה דהסוגי' דיבמות אזלי כלישנא דחוטם הוא מדרבנן דהרי מפרש דלמ"ד סימן דאורייתא כליו דחיישינן לשאלה ופריך ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכא מהדרינן ולכאורה מאי מקשה נימא דרק מדרבנן חיישינן לשאלה ומשום איסור אשת איש אבל בממון אוקמה אדין תורה והלא התוס' לקמן על הא דחיישינן לשאלה א"כ מצא פירות בכלי אמאי יחזיר ותי' דמדרבנן לא חיישינן בממון הרי דבלא"ה מוכרחין לחלק בזה בין ממון לאיסורא ותקשה דנימא איפכא דרק מדרבנן חיישינן לשאלה ורק באיסורא, אבל אם נאמר דהך סוגי' אתי' כלישנא דחוטם א"צ רק מדרבנן משו"ה הוכרח לומר דחשש שאלה הוא דאורייתא דס"ל להגמרא כיון דבלא חוטם אינו רק חשש דרבנן לא הי' להם לרבנן להחמיר וליחוש לשאלה דתרי חומרא בדרבנן לא מחמרינן ואפ"ה חזינן דאי סימנים דרבנן ניחא ובודאי משמע דבאיסור דרבנן ג"כ לא סמכינן אסי' דרבנן, עוד הביאו ראי' מהא דגט אשה דגם אם מצאו השליח בעצמו צריך סימן מובהק דחיישינן לשני יוסף בן שמעון כמבואר בשו"ע סי' קל"ב והרי חשש דשני יוסף בן שמעון הוא רק דרבנן כמו שכתבו התוס' בב"מ דף כ', אמנם יש לחלק דבגט הנמצא הרי הסימן בא לברר איסור דאורייתא דאם זה הגט אינו שלו הרי אינו גירושין כלל מדאורייתא ואע"ג דהך חששא הוא רק מדרבנן מ"מ הרי רבנן חששו לשני יוסף בן שמעון שלא יבאו לידי איסור דאורייתא ובזה לא מהני סימן אמצעי להוציא מידי ספק זה, וכן בהכרה בלא חוטם הרי אם זה הנמצא אינו הבעל שלה הרי אסורה מדאורייתא והסימן בא לברר ספק באסור דאורייתא, אבל מי שידוע שנטבע במשאל"ס דמן התורה אשתו מותרת רק אסורה מדרבנן, ואח"כ נמצא נטבע ומכירים אותו בסימנים אמצעים דהא גם אם זה הנמצא אינו בעלה מותרת מן התורה ע"י טביעה הקדומה והסימן אינו מברר רק איסור דרבנן שפיר י"ל דמהני גם סימן דרבנן, וכעין חילוק זה מצינו ביבמות דף קי"ד גבי קטן אוכל נבלות דקאמר דמצוין להפרישו והא דתניא מניחו זורק מוקים לה בכרמלית דרבנן ובאיסור דרבנן אין מצוין להפרישו ושוב מביא ראי' מהא דבן חבר הרגיל אצל אבי אמו ע"ה ומצא בידו פירות אין זקוק לו וכתבו התוס' הא דלא דמי דדמאי דרבנן דרוב ע"ה מעשרים הם דמ"מ החשש הוא בספק טבל דאורייתא הרי דאע"ג דהחשש הוא מדרבנן מ"מ כיון דחששו שלא יאכל איסור דאורייתא חמור מכרמלית דהחשש הוא באיסור שהוא בעצם דרבנן וכמו כן נוכל לחלק בהך דסימנים, וכל זה הוא בידוע שנפל למשאל"ס אבל אם נמצא אחד הרוג ושהה כבר שלשה ימים והכירוהו בטביעת עין וגם נמצאו בו סימנים אמצעים לא מהני אפילו להפוסקים דס"ל דעיקר הדבר הא דאין מעידין אחר שלשה ימים הוא רק מדרבנן ופסקו דבספק שהה ג' ימים לקולא מ"מ לא מהני סימן אמצעי גם לדידהו דהרי אם הנמצא אינו בעלה הרי היא אסורה מדאורייתא ודומה ממש להא דגט דסי' דרבנן אינו מועיל לברר אם החשש הוא דילמא אסורה מדאורייתא ובחילוק זה מיושב הסתירה שנמצא בדברי תשובת הרא"ש שהובא באחרונים שפסק בא' שהכירוהו בסי' אחר ט"ו ימים להריגתו דלא מהני והרי הרא"ש פסק בספק נשתהה שלשה ימים לקולא דס"ל דהא דאין מעידין אחר ג' ימים הוא חששה דרבנן הרי מוכח דגם בדרבנן לא סמכינן על סימן אמצעי ולכנגד זה הביאו מה שכתב הרא"ש בכלל ב' סי' ט"ו שהקשה להרמב"ם דטמאה עם טמאה אינם רק כלאים דרבנן מהא דחולין כי עיילת כודנייתא עיין בהנך דדמיין כו' וש"מ סימנים דאורייתא ואפילו סימנים דרבנן סמכינן עלייהו באיסור דרבנן, ולפמש"כ אין שום סתירה כלל

עוד הקשו על זה מהא דסעיף ל"ב אם נפל למשאל"ס והשליכו אחריו מצודה והעלו רגלו מארכובה ולמעלה לא תנשא שמא רגל של אחר הוא ואם הי' בו סימן מובהק ביותר סומכין עליו הרי דצריך דוקא מובהק ביותר ואמצעי לא מהני הן אמת דבדברי הנמוק"י אשר משם מקור הדין לא כתב מובהק ביותר רק כתב סתם סימן מובהק וי"ל דכוונתו גם על סימן אמצעי ולאפוקי גרוע כארוך וגוץ ובכמה דוכתא נמצא בדברי הראשונים סימן מובהק וכוונתם על אמצעי שמחזירים בו אבידה אבל מלשון השו"ע שכתב מובהק ביותר קשה וגם זה אינו הכרח גמור דהרי בשו"ע לא קאחיד שם בהאי דינא וי"ל דאיירי באופן שהי' עליו איסור דאורייתא וכגון שלא שהו עליו כדי שת"נ דלכמה פוסקים אסורה מן התורה, רק זה יתבאר דאין מקום לתפוס הני שני סברות ביחד ולומר לסמוך על הפוסקים דס"ל דגם בלא שהה הוא דרבנן ולצרף אח"כ דבדרבנן סמכינן אסי' דרבנן דעכ"פ אחד משני הסברות נסתר מדברי השו"ע דמצריך סימן מובהק ביותר, וראיתי בשו"ת פנים מאירות ח"ג שכתב דהשו"ע דבעיקר הטביעה הי' רק ע"א דמן התורה אינו נאמן רק חכמים האמינוהו וכיון דמשאל"ס חששו רבנן למיעוט הניצולים ולא יהי' מועיל שוב קמה אדינא דאסורה מדאורייתא ומשו"ה צריך שיהי' ברגלו סימן מובהק ביותר שמועיל גם בדאורייתא, ובודאי דחוק הוא דהרי ע"א גם במשאל"ס אם ניסת לא תצא וכדמוכח בעובדא דטבע חסא ונצרך לדחוק דלענין דיעבד האמינו לו חכמים ולענין לכתחילה דלא האמינוהו יש עלה איסור דאורייתא עדיין, ומלבד דעיקר הסברא דחוקה דנראה דאע"ג דחכמים אסרוה משום חשש משאל"ס אבל על עיקר דבריו דנטבע במשאל"ס נאמן הוא, ועוד דאם נאמר כן דכיון דיש עלי' איסור דרבנן משום משאל"ס הדר לדינו דמן התורה אינו נאמן על עיקר עדותו א"כ האיך סמך רב נחמן על דבריו ונשבע דאכלו כוורא לחסא כיון דלכתחילה יש עלי' איסור דאורייתא ועיין במרדכי שהקשה על הא דנשבע ר"נ ותי' דבמשאל"ס הניצולים הן מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן ליה בשאר איסורים רק בא"א החמירו בו חכמים לכתחילה ואם נאמר כהפמ"א נצטרך לומר דבעובדא דחסא לא הי' עכו"ם מסל"ת רק ע"א כשר אמר טבא חסא ובשארי איסורים ע"א נאמן לבד מדבר שבערוה, אמנם הרי בדברי הראשונים מבואר דהך דחסא הי' עכו"ם מסל"ת דמה"ת אינו נאמן רק בעיגונא המנוהו רבנן וממילא נאמן בזה גם לענין שבועה אע"ג דהי' משאל"ס, הן אמת דכמו זה שנמצא באה"ע סי' קמ"ב בב"ש שכתב שם לישב הא דכתב הרמב"ם דשליח בחו"ל שלא אמר בפ"נ ובפ"נ ואח"כ בא הבעל וערער דאם לא נמצא עליו קיום דאינה מגורשת וכתב הב"ש דאע"ג דקיום שטרות אינו רק מדרבנן מ"מ הרמב"ם אזל לשיטתו דס"ל דכל עדות שבשטר לא מהני רק מדרבנן וכיון דחכמים תיקנו דשטר שקרא עליו ערעור צריך לקיימו וכיון דאינו יכול לקיימו כתקנת חכמים הדר לדינו דמדאורייתא ובטל לגמרי וזהו ממש כהפנים מאירות, אמנם גם שם אין הדבר מוכרח וישוב לדברי הרמב"ם דשם אין כאן מקומו, וע"כ נראה יותר כמש"כ דבשו"ע איירי כשיש עליו עדיין איסור דאורייתא

גם עוד י"ל דשאני הכא דשלשלוהו לים שלם ועלה רק הרגל דזהו גופא הוכחה דאינו ממנו דבביצה דף י' מבואר בהניח מאתים ומצא מנה דבכיסים מקושרים אמרינן לרבנן דהני אחרינא נינהו וכן מחמרינן שם משום הך סברא גם בספק איסור דרבנן והוכחה זו מוכיח דהרגל אינו מזה האדם שראינוהו אותו שלם וצריך לתלות דהרגל הוא מאדם אחר שלא ראינו אותו מקודם דבו לא שייך חזקה וכמו בלא ראוהו חי מבערב דלא אמרינן בו חזקת חיים אע"ג