בית הלוי חלק ג רמט

רש"י וז"ל מדיבורי דר"נ דאמר אכלו כוורי ולא אמר מיתתן שיעלה וינצל כו' והרי יותר היה לו לרש"י לפרש כפשוטו מדנשבע רב נחמן ומוכרח דמפרש דלא הי' שם שבועה כלל ודברי הרא"ש לכאורה צע"ג שכתב ביבמות ולא אזלינן בתר רוב ולדות שהם בני קיימא משום דמיעוט דנפלים שכיח וחיישינן למיעוט דשכיחא כמו גבי משאל"ס הרי דמדמה ג"כ להדדי וקשה חדא דסותר למה דמשמע מלשונו בקידושין ובבכורות הנ"ל דרק בא"א החמירו במשאל"ס וגם אם נדחוק דלאו דוקא נקט איסור אשת איש וכוונתו איסור אישות וגם ביבמה כן מ"מ הרי זה מוכרח מדבריו דבשארי איסורים שאינם שייכים לאישות לא אסרו במשאל"ס והרי הרא"ש פסק במס' שבת דף קל"ו דעגל שנשחט תוך ז' ימים אסורה משום ספק נופל וא"כ הרי בע"כ דספק נופל שכיח יותר ממשאל"ס ומאי מדמה להו אהדדי, וצ"ל דכוונת הרא"ש דלא הביא ממשאל"ס ראיה דכמו כן יש לחוש בנופל רק הביאו לראיה דאין זה כלל גמור דלא נחוש למיעוט בשום אופן והיכא דהמיעוט שכיח חיישינן וכמו דחזינן דחששו במיעוט במשאל"ס משום האי טעמא באיסור א"א וכמו כן במיעוט בנפלים דהוא עוד יותר שכיח חששו גם בשארי איסורים, אבל בדברי התוס' דיבמות הא מבואר להדי' דנסתפקו במיעוט דמשאל"ס אם הוא רק משום חומר ערוה או גם בשארי איסורים חוששין כמו כן, ולכאורה נראה להוכיח עוד מדברי התוס' בב"מ דף כ' גבי גיטא דאשתכח דאמר ר"ה דחוששין לשני שערי ורבה פשט דלא חיישינן מדתנן כל מעשה ב"ד פי' שטר מקויים ר"ז יחזיר א"ל רב עמרם היכי פשוט מר איסורא מממונא וא"ל רבה שטרי חליצה ומיאונין תנן הרי דפשט ליה רבה מדלא חיישינן גבי שטרי חליצה כמו כן לא חיישינן בגט אשה וכתבו שם התוס' בד"ה איסורא מממונא וא"ת טפי אנו מחמירין בממון מבאיסור דבממון אין הולכין אחר הרוב ובאיסורא אזלינן בתר רובא ואפילו היכא דאיכא חזקת איסור ולא חיישינן שמא במקום נקב שחט וי"ל דמ"מ באשת איש החמירו דבמשאל"ס לא תנשא לכתחילה אע"פ שרובם מתים עכ"ל. הרי דמפרשים התוס' דהא דפריך היכא פשט מר איסורא מממונא הוא רק לענין איסור דהוא חמור יותר מממון כדחזינן בדין משאל"ס אבל שארי איסור וכמו נבלה קיל ומוכח חדא מדברי התוס' דמיעוט אחר אשר מציאותו הוא דומה למיעוט דמשאל"ס אין חוששין לו באיסור נבלה וחולקים בזה על התוס' דיבמות עוד יש להוכיח מהא דתי' לו רבה שטרי חליצה ומיאונים תנן ועיקר תשובתו בע"כ הוא משטרי חליצה דמיאונים הא אינו רק מדרבנן הרי דמוכיח מחליצה לגט וכיון דהסבירו התוס' דכל קושי' של רב עמרם הוא מדחזינן דא"א חמור דהחמירו בה במשאל"ס א"כ הא מוכרח דס"ל להתוס' דאיסור דמשאל"ס גם ביבמה חששו לו דאל"כ הדר קשה האיך מדמה גט לחליצה ומוכרח דס"ל להתוס' דכל איסורי נשים שוים הם וכל מה שהחמירו חכמים באיסור אשת איש יש להחמיר בו גם באיסור יבמה לשוק אמנם זה אינו דודאי דאדרבה דלשון התוס' שכתבו דמ"מ באשת איש החמירו דבמשאל"ס לא תנשא דהרי ודאי משמע להדי' דס"ל כהרמב"ם דבאשת איש לחודא החמירו בו, וסוגי' דגמרא נפרש דרבה לא הוכיח כלל מחליצה לגט דודאי חליצה הקיל יותר ומשו"ה בתחילה לא הביא רבה הך בבא דשטרי חליצה והביא רק רישא דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר והרי טפי ה"ל לאתוי' בבא דשטרי חליצה אם נאמר דמזה הוא עיקר הראי' שלו. רק הפ' דרבה פשט מדתנן כל מעשה ב"ד יחזיר מדסתמה המשנה ונתנה כלל כל מעשה ב"ד בודאי גם על גט אשה ורב עמרם הקשה לי' היכא פשיט איסורא ממונא דנאמר איירי רק בשטרי ממון דהרי בסדר נזיקין קיימא ומדברים רק בדיני ממון ולא בשטרי נשים ודחי לי' רבה שטרי חליצה ומיאונים תנן הרי דאיירי המשנה גם בשטרי נשים ומדתני שטרי חליצה וכל מעשה ב"ד הא בודאי דגם גט אשה הוא בכלל הזה. אבל גט מחליצה לא פשט רבה כלל. נתבאר דמלשון הרמב"ם והתוס' והרא"ש משמע דרק בא"א חששו ולא ביבמה, והתוס' דיבמות נסתפקו בזה דלמא גם ביבמה וגם באיסור נבלה חששו בכה"ג: סימן יב

קצת הערות באיסור דרבנן אי סמכינן על סימן אמצעי

דף קט"ו בתוס' ד"ה וקאמרי סימנים, וכתבו התוס' דאם סימנים לאו דאורייתא איירי הכא בסימן מובהק, מדברי התוס' הללו הביאו ראי' דלמ"ד סימן דרבנן לא מהני אפילו באיסור דרבנן דהרי הכא הי' משאל"ס דאינו רק דרבנן, והרי לפי הס"ד דלא העלום הרי בע"כ הי' מוקים להברייתא דהעידו עליהם ששהו עליהם כדי שתצא נפשם דבלא שהו עליהם הרי אין שום ראי' וסברא להתירם וגם מדפריך ותסברא והא מים שאין להם סוף אשתו אסורה ובלא שהו עליהם הא גם ביש להם סוף אסורה וא"כ למה דחקו התוס' בזה לאוקמא בסי' מובהק, אמנם אין מזה ראי' די"ל דס"ל להתוס' דאלו בשהה עליהם בודאי דהי' מועיל גם טב"ע, ולא היינו חוששין לבדדמי ומדמשני דאמרו סימנים ולא ניחא לי' בתי' דחזינהו לאלתר מוכרח דמוקים לה באופן שהי' עליהם איסור דאורייתא וכגון שלא שהו עליהם וכדומה ובזה יבואר המשך דברי התוס' שאחרי דטב"ע לא מהני כתבו ואי סימנין לא"ד איירי הכא בסימן מובהק דזה תלוי בזה, ואין בזה דוחק דהא ודאי דהא דלא סמכינן על טב"ע הוא רק חששה דרבנן לכולי עלמא וא"כ הא הכרה דטב"ע עדיף מסימנים למ"ד דרבנן דסי' לא מהני מדאורייתא וזה מהני מדאורייתא וא"כ אם נאמר דסימן מהני בדרבנן הרי כ"ש דטב"ע מהני באיסור דרבנן והוכיחו התוס' דהגמרא מוקים לה באיסור דאורייתא ומשו"ה כתבו דאיירי בסימן מובהק, ועל הגמ' אין להקשות מדוע לא מוקים לה בשהה עליהם ומועיל גם טב"ע די"ל דכן משמע לשון הברייתא דקתני מעשה בשני ת"ח שהיו באין בספינה וטבעה כו' הרי לא נקט ונטבעו דהי' קאי על הת"ח ונקט וטבעה דמשמע דהי' ידוע דהת"ח הי' באותה ספינה וגם ידוע שספינה זו טבעה אבל מטביעת האנשים לא הי' ידוע וא"כ הרי הוא ממש דין ספינה שאבדה בים דנותנין עליהם חומרי חיים מן התורה ובשלמא להס"ד דלא העלום והא דקתני והשיא רבי ע"פ נשים היינו שהם העידו על טביעת האנשים שפיר מצינן לאוקים שהם העידו גם ששהו עליו דהא לא נזכרה בברייתא מה הי' עדותם על טביעתם אבל למה דמסיק דהנשים היו עדי הכרה אחר שהעלום וא"כ טביעת האנשים לא נזכר כלל ברייתא רק טביעת הספינה ומשו"ה מוקים דאמרי סימנים דוקא, ועכ"פ באיסור דרבנן י"ל דגם התוס' מודים דמהני סימן דרבנן

עוד הביאו ראי' מהא דלקמן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ומפרש בגמרא או משום דסימן דרבנן ולמ"ד סימן דאורייתא מוקים לה בארוך וגוץ והרי בבכורות דף מ"ו איכא תרי לישנא לחד לישנא מן התורה הוי' הכרה גם בלא החוטם ומדרבנן צריך חוטם ולחד לישנא הוא דאורייתא ולהלשון דהוא דרבנן הא מוכרח דסימן לא מהני גם בדרבנן וכתבו לדחות דנאמר דלהאי לישנא דחוטם הוא מדרבנן יפרש