בית הלוי חלק ג רמח

המים רק ס"ל דאין לחוש שמא שט למרחוק יותר מכדי שליטת עין העד ולא יהי' בו עדיין שיעור שתצא נפשו דבשלמא במים הנמשכים דחיישינן דהמים הוליכוהו למרחוק ותלוי במהירות הילוכן של המים ולפעמים יוליכוהו במהירות גם יותר מגמלי פרחי אבל בקוו וקיימי דליכא הולכת המים רק כפי מה שבכחו לשוט ואינו יכול לשוט יותר מכדי שליטת העין קודם שת"נ, ואפשר עוד דגם ר' שילא לא הי' סובר זה לכלל גמור על כל האנשים שלא יהיו יכולים לשוט תחת המים קודם שת"נ רק אפשר דר' שילא הכיר בהנטבע ושיער כמה כחו לשוט אם לא יוליכוהו המים וגם שיער בו כמה יוכל לשהות תחת המים ולא תצא נפשו דשניהם תלוי בכחו של האדם וגבורתו וידע שלא יכול לשוט יותר מכדי שליטת עין קודם שת"נ ומשו"ה התירה והא דאמר כיון דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דמי אין הכוונה דבכל מקום ובכל האנשים דינו כיש להם סוף רק הכוונה דבהאי עובדא דן אותו כיש להם סוף, דלפי ידיעתו לא יכול הנטבע לשוט יותר מכדי שליטת עין אבל בסתם אנשים שאין יכולים לשער בהם כל זאת אסור באל"ס גם בקוו וקיימי דילמא שט יותר משליטת עין ובזה איירי הברייתא דתני דאסורה

גם עוד י"ל דר' שמלאי הי' ס"ל לכלל גמור על כל האנשים שאינם יכולים לשוט למרחוק תחת המים במקום שאין המים הולכים ומסייעים להם, והא דמחלק הברייתא בין יש להם סוף לאין להם סוף נפרש דלא קאי על אורך הנהר וקצרו אם יש לארכו סוף או לא, רק קאי על עינו של הרואה היינו דאם יש להרואה סוף בהמים דהיינו שרואה כל סביביו מותרת ואם אין להם סוף הכוונה שזה הרואה אינו יכול לראות סוף הנהר וכגון שהנהר הולך ומתעקם לצד אחר דהעומד כאן אינו רואה סופו ומ"מ קרוב הוא וגם בקוו וקיימי יכול לשוט לשם אסורה ובעובדא דר' שילא הי' המים מגולים לכל צד וראה כל סביבנו ולשמא שט יותר מכדי שליטת עין לא חשש לו ומשו"ה התירה, ונ"מ בזה דינא בין אם נאמר כך ובין אם נאמר דר"ש שיער רק באדם זה שהי' מכירו הוא בנטבע בנהר הנמשך ואין לו סוף דדעת רוב הפוסקים דאם לא שהו עליו כדי שת"נ תצא ורק אם שהו עליו הוא דלא תצא ולפום רהיטא הי' נראה דא"צ שיהי' העד רואה שלא עלה ע"פ המים רק לאותו צד שהמים הולכים ונמשכים אבל להצד שכנגד הילוך המים הרי לא גרע מקוו וקיימי וגם ליכא גלי דמבואר כאן דכשיש להם סוף דמי ולא חיישינן דשט לשם ולפי מה שכתבנו אין בזה כלל ויכול להיות ששט למרחוק גם להצד שכנגד הילוך המים אחרי שאין אנו יכולים לשער כמה כחו לשוט: ג

בגמרא האלקים אכלו כוורא לחסא, עיי' בהגהות מרדכי שהקשה האיך נשבע ר"נ על זה ותירץ דבכל האיסורים אזלינן בתר רובא ורק גבי ערוה החמירו, ותירוץ זה צריך עיון קצת דהרי בכל איסורא דאורייתא אינו נאמן כלל מסיח לפי תומו לבד בעדות אשה משום עיגונא וא"כ האיך נשבע רב נחמן, וי"ל, ואפשר עוד דהמרדכי מפרש דהאי גברא דאמר טבע חסא לא הי' ישמעאל עסלפ"ת רק הי' ע"א כשר ובכל האיסורין הרי ע"א נאמן מן התורה, ועכ"פ מוכח מכאן דמיעוט כזה המיעוט של משאל"ס לא חיישינן ליה בשארי איסורים ורק גבי ערוה לחודא, ויש להסתפק ביבמה שנפל היבם למים שאין להם סוף אם אסורה או לא דבגמרא לא מצינו הך חומרא דמשאל"ס רק גבי איסור דאשת איש דהוא איסור כרת ואפשר דביבמה דהוא לאו לא חששו לו ואפשר דגם ביבמה חששו לו דבכל איסורי אישות החמירו בו חכמים. ועיי' ברמב"ם פרק ז' מה' נחלות שכתב ובטור ושו"ע חו"מ סי' רפ"ד כתב מי שטבע במשאל"ס כו' היורשים יורדים לנחלה על פיהם כו' או נהרג ולא הכירו פניו אלא הי' בו סימנים מובהקים כו' שלא החמירו בדברים אלו אלא באיסור כרת לא לענין ממון ומדבריהם הא משמע דרק באיסור כרת לחודא החמירו, שוב ראיתי בנו"ב מהדורא תנינא סי' ס"ז שחקר השואל אם סמכינן על סימנים באיסור יבמה והוכיח מדברי הרמב"ם הללו דרק באיסור כרת לא סמכינן אסימנים והנו"ב דחה דבריו וכתב דלאו בדוקא נקט הרמב"ם איסור כרת ועיקר כוונתו לחלק בין איסורים לממון דלא החמירו רק באיסורין ולא בממון אבל באיסורין החמירו בכל האיסורין ומלבד דהדבר דחוק לומר כן עוד זאת דהרי כללו בדבריהם גם משאל"ס ובזה הא ודאי לא החמירו בשארי איסורים מדנשבע ר"נ ובע"כ עיקר החילוק של הרמב"ם הוא בין איסור כרת לשארי דברים וגם איסורי יבמה יצאה מן הכלל שלא החמירו בה דאל"כ ה"ל לומר שלא החמירו בדברים הללו רק באיסורי אישות, ועיי' עוד ברא"ש פרק האיש מקדש בסוגי' דסבלונות שכתב וז"ל דאין לתמוה אמאי חיישינן למיעוט. דכה"ג מצינו דחששו למיעוט לענין איסור אשת איש כו' וכן משאל"ס דאשתו אסורה וכלשון הזה ממש כתבו התוס' ישנים במס' קידושין דף נ' וכ"כ הרא"ש בבכורות דף ך', ומדבריהם משמע ג"כ דרק באשת איש החמירו בזה. אמנם עיי' ביבמות דף ל"ו דקאמר שם רשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם ושמונה ימים בבהמה אינו נופל הא לא שהה ספיקא הוי' והקשו התוס' דאמאי לא אזלינן בתר רובא ורוב נשים וולד מעליא קיילדן ואומר ר"י דחיישינן למיעוט מצוי כזה וכמו במשאל"ס דאשתו אסורה וגוסס שאין מעידין עליו להשיא את אשתו אע"ג דשמא התם משום ערוה החמירו מ"מ כיון דמיעוט נפלים מצוי מחמירין בו, והרי חששה דנפלים הוא לענין אם פוטר אשת אביו מיבום ומ"מ כתבו התוס' דחיישינן למיעוט כזה כמו דחיישינן למיעוט דמשאל"ס הרי דמדמין הני שני שמיעוטין והביאו ראיה מזה לזה רק דאח"כ דחו זה ונסתפקו דלמא משאל"ס שאני דמשום ערוה החמירו ועכ"פ חזינן דהתוס' נסתפקו בהך דמשאל"ס אם חוששין לו גם גבי יבום ודעתם נראה נוטה יותר דחוששין דלא כתבו לדחות רק בלשון ספק שמא משום ערוה החמירו. הן אמת דלכאורה דברי התוס' צ"ע לי דאיך ניחא להו בתחילה בתירוצם דהך דנפלים דומה להך דמשאל"ס והרי רשב"ג קאמר גם כן וכל ששהה שמונה ימים בבהמה אינו נופל וגם בזה בלא שהה ספיקא הוי והרי גם על בהמה קשה קושי' התוס' דנימא הלך אחר רוב בהמות וולד מעליא קיילדן והרי גם אם נאמר דמיעוט נפלים דומה למיעוט דמשאל"ס מ"ט קשה דהא בשארי איסורים הא פשיטא. דלא חששו במשאל"ס מדחזינן דנשבע רב נחמן וגבי בהמה הרי הוא איסור נבלה ולא איסור אשות, ולכאורה היה אפשר לומר דהתוס' ביבמות כוונתם על משאל"ס שלא שהו עליו כדי שת"נ דדעת רוב הפוסקים דגם אם ניסת תצא וכבר כתבנו לעיל דמודה הרשב"א דהוא דרבנן דאינו רק מיעוטא ובזה הוא דס"ל להתוס' דבכה"ג גם בשארי איסורים אסור וידוקדק לשון התוס' שכ' דמשאל"ס דאשתו אסורה וכוונתם דגם אם ניסת תצא. וכן הא דכתבו וגוסס דאין מעידין ס"ל להתוס' כהריב"ש דאין מעידין פירושו דאינו עדות כלל ואם ניסת תצא אבל בהך דחסא הרי בדברי העד מוכח דגם שהה עליו מדלא הוציאוה ושפיר נשבע ר"נ. אמנם דחוק מאד לומר כן דהרי האי חומרא דבלא שהו תצא לא נזכר בגמרא כלל והאיך יביאו התוס' ראיה מזה, ולכאורה צריך לומר דהתוס' חולקים על ההגהות מרדכי הנ"ל וס"ל דר"נ לא נשבע כלל רק אמרו בלשון צער ה' אכלו כוורא לחסא וכן משמע מלשון רש"י שכתב מדיבורא דר"נ אזלה איתתי דחסא ואינסבא וכתב