בית הלוי חלק ג רמז

אם ניסת תצא דשמא עלה והוי ספיקא דאורייתא עכ"ל ואינו בידי לעיין בו אבל מדברים אלו משמע דבאל"ס ס"ל דלא תצא גם בלא שהו עליו דביל"ס תצא, ולהבין החילוק ביניהם הנראה דביל"ס שהוא קרוב ליבשה והצלתו קרוב משו"ה בלא שהו הוא ספיקא דאורייתא אבל באל"ס דגם אם הוא שט על פני המים או על דף מ"מ הצלתו רחוקה ואם כן הוא הרי נראה דגם המקילים לא אמרו רק בנטבע בים הגדול דהוא רחוק מן השפה מכל הצד אבל הנטבע בנהר המושך דלארכו אין לו סוף ולרחבו הא יש לו סוף והוא לשפת הנהר לרחבו דיש בו שני חומרות חומר משאל"ס דגם בשהו עליו לא תנשא שמא שט למרחוק ועלה שם וגם חומר משיל"ס דאם לא שהו עליו לכו"ע תצא אמנם בכל ספרי שו"ת רבותינו האחרונים שראיתי מעשה שהיה בנטבע בנהר ומפלפלים להלכה אם כהרשב"א דבעינן דוקא שהו עליו או כהחולקים עליו ולא ראיתי שיכתבו לחלק בין נטבע בים רחוק מן השפה לכל צד או נטבע בנהר קרוב . להשפה וצ"ע

ולפי"ז יש עוד לומר דאע"ג דכבר הוכחנו דלהרמב"ם ור"ח דמפרשים ספינה שאבדה בים היינו אבדה המשוטין דלדידהו מוכרח דאם כבר נשברה הספינה והאנשים שבה כבר הם במים דודאי אינו רק איסור דרבנן מ"מ י"ל דזהו רק בים שרחוקים מן השפה מכל צד אבל בנהר אפילו אם הם כבר במים יש מקום לומר דהוא ספק דאורייתא אם לא ראו בהם שנטבעו ונצללו תחת המים דאחרי דהם על פני המים וגם קרובים ליבשה, ובזה מיושב מה דראיתי מקשים על רבינו בצלאל אשכנזי שכ' דבנשברה הספינה הוא דרבנן מהא דאיתא בתוספתא דגיטין על המשנה דר"א ב"פ הוסיפו עליהם שגררתו חי' ושנפלה עליו מפולת וששטפו נהר הרי דאע"ג דכבר נפל להמים ג"כ נותנין עליו חומרי חיים, ומלבד דאין זה קושי' די"ל דהך הוסיפו הוא מדרבנן ורק המשנה דמוכח בב"ב דהוא דאורייתא דמייתי לה לענין דיני ממון כתב הרמב"ם דהיינו אבדה המשוטין, ולפי דברינו ניחא דבנהר דהצלתו קרובה גם בנפל למים יש מקום לומר דהוא דאורייתא, והרי בלא"ה מוכרח לומר חילוק זה דהא בתוספתא קתני דוקא ששטפו נהר דפירושו דכבר נעזב הוא להילוך המים ואינו שט על פני המים לדעתו מוכרח דבשט ע"פ המים הוא בחזקת חיים לגמרי בנהר, והרי ספינה שאבדה בים אפילו אם נפרש כהרשב"א דכבר נשברה מ"מ הא מוכח דאפי' אם הוא שט בכחו ע"פ המים מ"מ כבר הוא בגדר ספק מה"ת והטעם דבנהר הוא קרוב ליבשה, וגם בלא"ה יש לדחות הקושי' באופנים אחרים

עוד יש מקום להסתפק לדעת הרשב"א אם מצריך דהעד השוהה עליו יסתכל בכל משך אורך שליטת העין שלו, ורק כיון דלא עלה על המים כל משך אורך של שליטת העין אז הניצולים הוא מיעוטא דמיעוטא ולא תצא, ויש מקום לומר דגם הרשב"א לא מצריך רק שישגיח עליו שלא עלה במקום הטביעה או סמוך לו ממש ואפילו לא נסתכל בכל משך אורך שליטת העין מ"מ כיון שכבר הוליכוהו המים למרחוק ממקום הטביעה שוב לא תצא, ובודאי דהכי מסתבר דמאי הוא שיעור ליתן דבתוך שליטת עין אינו מיעוטא דמיעוטא ואח"כ הוא מיעוטא דמיעוטא, וגם דהרי שליטת עין אינו שוה בכל אדם יש אדם שיכול לראות למרחוק ויש שעיניו כהות ואינו רואה רק בקרוב הרי ישתנה הדין בזה א"ו דא"צ לראות רק בקרוב למקום הטביעה דכל שלא עלה שם וכבר נעזב להולכת המים שוב לא תצא, וא"כ גם במים שיש להם סוף נמצא אופן דלכתחילה אסורה ואם ניסת לא תצא, דלכתחילה הא אסורה כל שאינו שוהה עלי' ורואה לכל סביבות המערה ובדיעבד גם אם לא השגיח לכל קצות המערה עד שפתה רק קרוב למקום הטביעה ראה שלא עלה יש לו דין משאל"ס דלא תצא. והא דלא אשתמיט בשום דוכתא שיאמרו במשיל"ס לא תנשא ולא תצא גם זה ניחא דבכה"ג שלא נסתכל עד שפת המים מקרי משאל"ס דמשאל"ס ויש להם סוף הנזכר בכל דוכתא לא קאי על אורך הנהר או קצהו רק קאי על העד הרואה ומעיד עליו דיש להם סוף פירושו דהעד ראה סופו של הנהר ואין להם סוף היינו דהעד כששהה עליו לא ראה שפת הנהר וכמו שכתבנו גבי עובדא דר' שילא יעו"ש: ב

דף קכ"א אנא סברא כו' דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דמי, ולא היא, כיון דאיכא גלא אימא גלא טרדהו, עיין בחידושי הריטב"א שהקשה דאכתי אמאי לא חשש למחילה של דגים דשכיח במשאל"ס ותירץ דרב שילא לא שמיע לי' הך ברייתא דמחילה וצ"ע דלמה דחק בזה דהרי כל חשש של מחילה הוא רק בשפת הנהר דהא באמצע הנהר גם אם יהי' מחילה תתמלא מים ורק בשפת הנהר שהוא גבוה מן המים וכשיש שם מחילה וחלל של המחילה גבוה מגבהן של המים יוכל להכניס ראשו שם וינצל וכ"כ רש"י להדי' וי"ל דעובדא הי' שנטבע באמצע הנהר רחוק מן השפה מכל צד וכמו שלא חשש ר' שילא שמא שט עד שהגיע לשפת המים ועלה ליבשה משום דס"ל דבקוו וקיימי לא יוכל לשוט תחת המים הרי כמו כן אין לחוש בו שמא הגיע למחילה שבהשפה, וצ"ל דס"ל לריטב"א לדוחק לאוקמא כן רק נטבע סמוך לשפה והעד שהה עליו כדי שת"נ והוקשה לי' דנהי דלא חשש לשמא שט תחת המים עד רחוק משליטת העין של העד מ"מ הי' לו לחוש למחילה הקרובה למקום טביעתו שיכול להגיע לה גם בקוו וקיימי, ועדיין צ"ע דמנ"ל לומר כן, ועיין בב"ש ס"ק צ"ה שהביא מעשה שהי' בנטבע במשאל"ס והמים היו מכוסים בקרח והתירוה גדולי הדור דלפי השערתם לא הי' יכול לשוט תחת הקרח,. וראיתי מקשים עליהם דאמאי לא חששו למחילה וי"ל דהעובדא הי' כמש"כ דנטבע רחוק מן השפה מכל צד וכיון דתחת הקרח אינו יכול לשוט הא לא יגיע ג"כ למחילה

אמנם זה קשה לי דהרי כל מים שיש להם סוף הרי בעל כרחך הם קוו וקיימי דהרי מוקפים הם ביבשה מכל צד ואין להם מקום להיכר להיות נמשכים וא"כ לס"ד דר' שילא דכל היכא דקוו וקיימי דין מים שיש להם סוף להם א"כ למה תני בברייתא דבאל"ס אשתו אסורה וביש להם סוף מותרת והרי בקוו וקיימי אין שום חילוק ובכה"ג הא גם באין להם סוף מותרת, ובודאי דוחק לומר דלהס"ד הי' סבור דכל הברייתא איירי בנטבע סמוך לשפת המים קרוב ליבשה דבאין להם סוף אסורה דחיישינן למחילה גם בקוו וקיימי וביש להם סוף מותרת דלא שכיח מחילה ועובדא דר' שילא הי' כמו שכתבנו שנטבע באמצע הנהר דמלבד דהוא דוחק קצת, ועוד דא"כ לא ידענו מהברייתא שום דבר דמי יפרש לנו השיעור כמה נקרא אל"ס דיהי' שכיח מחילה וכמה נקרא יש להם סוף דלא שכיח מחילה דבשלמא לגבי חשש שמא שט תחת המים רחוק יותר מכדי שליטת העין של העד הוא דבר התלוי בסברא וכמו דאמר אביי כל שעומד ורואה כל סביבותיו אבל לענין חשש מחילה מה שיעור יוגבל לי' ועוד דאכתי לדעת הריטב"א דר' שילא לא הי' סבר חשש דמחילה כלל הא ודאי קשה, ובודאי אין מקום לומר דהי' סבור דקוו וקיימי קרי הברייתא מים שיש להם סוף גם אם הם גדולים הרבה חדא דבלשון יש להם סוף אינו סובל לפרש דהכוונה קוו וקיימי וגם מדברי, ר' שילא עצמו דקאמר אנא סבר כיון דקוו וקיימי כמו שיש להם סוף דמי הרי מוכרח דעיקר פירושו של מים סוף גם הוא סבור כאביי דהיינו שעומד ורואה כל סביבותיו,. ולכאורה צ"ל דגם בקוו וקיימא וליכא גלא יכול לשוט תחת