בית הלוי חלק ג רמו

דלא היה קורא הגמרא ליה רובא והרי זהו דבר שא"צ לראיה והחוש יעיד עליו דמי שהוא בספינה שלמה וכל חשש סכנה שלו הוא משום דאין לו משוט ונשארה הספינה להילוך המים וקשה לו להגיע ליבשה וסופה להיות נשבר דאינו בגדר ודמיון לסכנה של זה שכבר נשברה וכבר נפל למים וכל הצלתו הוא רק מספק שמא יזדמן לו דף להחזיק בו או גל יהיה טורדו לחבירו דגם אם יזדמן לו דף יהי' נשאר להילוך המים ואם זה שיושב בספינה שלמה הוא בגדר פלגא ופלגא מן התורה א"כ זה שכבר נטבע במים הגם דלא שהו עליו דרוב גמור הוא לאבד וא"כ הרי יצאה מן התורה מידי חזקת איסור דידה וברור דלרבנן והר"ח הוא רק דרבנן

והנה מ"מ אין מזה הכרח דהר"ח והרמב"ם חולקים על עיקר דינו של הרשב"א דאי לא שהו עליו תצא והגם דמרוב גדולי רבותינו האחרונים שראיתי ס"ל בהחלט דהני שני דברים תלוים זה בזה ולא כתב הרשב"א דתצא רק משום דס"ל דבלא שהו הוא אסורה מדאורייתא ואם נאמר דגם בלא שהו הוא רק מדרבנן פשיטא להו דלא תצא אמנם לא ידעתי מנ"ל זה ובודאי די"ל דגם בחששה דרבנן תצא והרי במס' בכורות דף כ' בתוס' ד"ה חלב כתבו דאע"ג דלא חיישינן למיעוטא מ"מ היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוטא חיישינן מדרבנן כו' והא דבמשאל"ס לא תצא ולא אמרינן סמוך מיעוט דניצולים לחזקת איסור דידה משום דלא שכיח כלל ומה שהחמירו שם לכתחילה הוא משום חומרא דא"א וכן כתב שם הרא"ש הרי מבואר בדבריהם להדי' דבמיעוט טוב אם הוא באופן דבמיעוט כזה היינו חוששין לו מיהא בשארי איסורים מדרבנן גם בעיגונא צריך להיות תצא ורק במיעוט דלא שכיח כלל דבכה"ג בשארי איסורים לא חיישינן לי' כלל ורק בא"א החמירו בו לכתחילה בזה הוא דלא תצא, ועיי' עוד במרדכי פרק האשה בתרא שכתב ג"כ דבחזקה המסייע למיעוט חוששין לחומרא וכתב עוד דא"כ קשה אמאי במשאל"ס לא תצא ושמא משום עיגונא אקילו בה בדעיבד אי נמי התם הוא מיעוט דלא שכיח כלל ולכתחילה לא תנשא משום חומר א"א, הרי דבתי' קמא ס"ל דגם באופן דבשארי איסורים חוששין מדרבנן מ"מ הקילו בעיגונא דבדעיבד ובתירוץ השני ס"ל כהתוס' והרא"ש דבכה"ג לא הקילו בעיגונא. ועכ"פ גם מדברי ר"ח ורמב"ם הגם דלדידהו מוכח דגם בלא שהו הוא דרבנן מ"מ י"ל דמודים דתצא אם לא בשהו עליו דאז הוא לא שכיח כלל

ומדברים האלו נלמוד ג"כ להיפוך קולא דגם הפוסקים הראשונים שכתבו דכל שלא שהו. עליו תצא מ"מ אין שום הכרח מדבריהם דס"ל דבכה"ג הוא ספיקא דאורייתא, והנה יסוד של הך דינא דבלא שהו תצא הוא מדברי הרשב"א הובאו בב"י וז"ל צריך לחקור אם ראוהו שטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו ולא ראוהו, או ראה ספינה מטורפת בים וחשבה להשבר או ראה נשברה הספינה כי רוב העולם קורים לדברים האלו טביעה ואין מדקדקים בדבר בין נשברה כו' ובין ראוהו טובע ממש וכסהו המים ושהה עליו ויש הפרש גדול בין זה לזה כי המעיד שטבע ממש ושהה עליו אם ניסת לא תצא כו' ואם נשברה הספינה נותנין עליו חומרי חיים, הרי דכתב בתנאי דלא תצא שראה טבע ממש כוונתו שירד למצולה תחת המים ושהה עליו פירוש שלא עלה על פני המים ובסוף דבריו תפס לו שני הקצוות דבראה שטבע ממש וכסהו המים וגם שהה עליו לא תצא ובראה רק דנשברה הספינה הוא מהשלשה דר"א ב"פ דנותנין עליו חומרי חיים והרי איכא גם אופן שלישי אמצעי שראה להאדם עצמו שטבע ממש שירד למצולה כדרך הנטבעים רק לא שהה עליו כשיעור הרי לא הזכירו הרשב"א כלל, והגם דמוכרח דס"ל דתצא אבל מ"מ גם זה מוכרח מדבריו להדיא דזה אינו בכלל מה דתני במשנה דנותנין עליו חומרי חיים והוא ספק מדאורייתא דהרי במשנה תנן ספינה שאבדה בים דכל העדות הוא רק על הספינה ולא על האדם דאפילו אם נפרש כהרשב"א דהיינו שנשברה הספינה מ"מ הרי על גוף האדם ליכא עדות כלל ולא ידענו מה נעשה בו ואפשר נשארו שטין על פני המים והרי זה הוא יותר קרוב להנצל ע"י שישוט למרחוק ויגיע ליבשה או לדף של ספינה השבורה ממי שכבר ירד לתהום כדרך הנטבעים רק לא שהו עליו כדי שת"נ ואם נאמר דזה הוא בכלל ספק דאורייתא בע"כ הטעם משום חששה שמא אח"כ עלה למעלה על פני המים ושאף רוח חיים ועי"ז יוכל לשוט למרחוק ואם בשביל זה הוא ספק השקול מה"ת א"כ מי שלא ירד כלל למצולה ושט ע"פ המים צ"ל רובא לחיים והרי הגמרא קרי גם לספינה שנשברה רובא לאבד והגם דאינו רוב גמור מ"מ הא מוכח דזה שכבר נטבע ממש הוא רוב גמור מן התורה ואינו בכלל של המשנה ומ"מ ס"ל להרשב"א דתצא

ואי דקשה דכיון דגם להרשב"א אין זה בכלל השנוי במשנה א"כ מנ"ל להרשב"א עיקר סברתו דבכה"ג תצא הפשוט דזה משמע ליה דבברייתא הא תני נפל למשאל"ס אשתו אסורה למשיל"ס מותרת והברייתא הא בע"כ איירי בשהו עליו דבלא שהו עליו הא גם ביש להם סוף אסורה וא"כ הא דאמר רב אשי הא דאמרי רבנן משאל"ס אסורה אם ניסת לא תצא הרי קאי על הא דאמרו בברייתא וא"כ הרי לא שמענו מדבריו של רב אשי דלא תצא רק בשהו עליו וגם מדברי ר"א עצמו דאמר הא דאמרי רבנן משאל"ס אשתו אסורה הרי מוכח דקאי על אופן דבכה"ג ביש להם סוף מותרת לכתחילה וא"כ בלא שהה לא אמר רב אשי דלא תצא וצריך להחמיר דתצא והרי עדיפא מזה כתב המרדכי דכיון דר' אשי אמר דבריו על עובדא דחסא שניסת ע"פ טעות מדיבורו דרב נחמן דרק בכה"ג לא תצא אבל ניסת שלא ע"פ חכם תצא היוצא ממה שכתבנו דגם הר"ח ורמב"ם הגם דלדידהו מוכרח דהוא דרבנן מ"מ מצי ס"ל דתצא וכן להיפוך גם הרשב"א מצי ס"ל דהוא רק מדרבנן רק בזה ודאי דפליגא דלהרמב"ם והר"ח כשאבדה המשוטין קרי לה רובן לאבד וכשנשברה ודאי הוא דרבנן ולהרשב"א כשנשברה הוא דנותנין עליהם חומרי חיים מדאורייתא ולדידי' כשאבדה המשוטין הרי הם מן התורה בחזקת חיים והוא בכלל ספינה המטורפת בים דתני במשנה שהם בחזקת קיימים

גם דעת הראב"ד נראה דס"ל כהרשב"א דבכה"ג תצא דהרא"ש הביא בשם הרחב"ד דע"א במלחמה מהני ולא חיישינן דאמר בדדמי וראייתו מהא דטבע חסא דלא אפקה רב נחמן במשאל"ס אלמא דבמשיל"ס שרי גם לכתחילה ומדבריו מוכח דזהו פשוט אצלו דלא אמרו במשאל"ס דלא תצא רק אם הוא באופן כזה במשיל"ס מותרת לכתחילה וכן הובא ראיות הראב"ד בחידושי הרמב"ן והרי ביש להם סוף מבואר להדיא במשנה דרק בשהו עליו השיאו את אשתו גם הרמב"ן בחידושיו כתב בסוגי' דע"א במלחמה דבמשאל"ס בדיעבד עשוהו כמשיל"ס ומדברי כולם מוכח כהרשב"א אמנם ראיתי בכמה ספרי האחרונים שהביאו כמה פוסקים דמשמע מדבריהם דבאנל"ס גם בלא שהו עליו לא תצא

והנה יש לעיין להפוסקים המקילים וס"ל דבאל"ס גם בלא שהו עלי' לא תצא האיך ס"ל ביש להם סוף ולא שהו עליו דלכתחילה הא ודאי דאסורה דבמשנה לא התירוה רק בשהו עליהם מה דינה אם ניסת אם תצא או לא, ולפום רהיטא נראה דבזה כו"ע מודים דתצא ולא ראיתי נזכר בשום דוכתא דבמשיל"ס לא תנשא ואם ניסת לא תצא, ונראה דביל"ס או דשרי לכתחילה או דתצא ג"כ, וכן ראיתי הובא דברי הרד"ך שכתב וז"ל אם נודע שנטבע במים שאל"ס אין מוציאין האשה מתחת בעלה אבל אם הי' נטבע במשיל"ס כל היכא שלא עמד הרואה כשיעור שת"נ כו' אף