בית הלוי חלק ג רמה

דגרשתני למ"ד דגם שלא בפניו אינה מעיזה, והקשה המהרש"א ממה נפשך אם נימא דגם במת קשה לה להעיז כמו בגרשתני א"כ לא הוצרכו לבא עלי' משום מיגו והרי בפשיטות קשה אמאי לא היתה נאמנת מ"ש גרשתני ואם במת ליכא העזה כמו בגרשתני א"כ הא ליכא מיגו, והנראה דזה ודאי דגם להך מ"ד דסבר דרב המנונא איתמר גם שלא בפניו בע"כ אין הכוונה דגם שלא בפניו קשה לה להעיז לומר נתגרשה דהרי רב המנונא אמר להדיא חזקה אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה הרי דרק בפניו אינה מעיזה, ורק דהך מ"ד ס"ל דגם שלא בפניו מתיראת לומר שקר זה משום דיראה דילמא יבא הבעל ואז לא תוכל להעיז ולהכחישו בפניו, וא"כ אין מקום להסתפק במת אי איכא העזה דהוא ק"ו ב"ב של ק"ו אם יראה לומר גרשתני שלא בפניו שמא יבא ולא תוכל להעיז ק"ו דיראה לומר מת דהא אם יבא הבעל לא תוכל להכחישו יותר מאלו אמרה גרשתני, ובע"כ צריך לומר הא דבאמת קודם התקנה הי' נאמנת לומר גרשתני ומת לא הי' נאמנת צ"ל ע"כ דלא משום דחשדוה למשקרת רק דחשדוה לאומרת בדדמי והניחתו חולה ואומרת שמת אבל בגירושין לא שייך בדדמי ועל זה הקשו התוס' דעכשיו דאומרת מת הרי אינה יראה שמא יבא הבעל שהרי היתה יכולה לומר נתגרשה ונאמינה במיגו, ואע"ג דלעיל בסוגי' דהחזיקה מלחמה כתבו התוס' דלגבי חשש בדדמי לא שייך לומר מיגו מ"מ הרי אין הדבר מוסכם וכמבואר לעיל דיש מקום לומר דשייך מיגו וכן ס"ל להתוס' בכאן

אמנם עיקר דברי התוס' אינו מובן לכאורה דהא ליכא למ"ד דגם שלא בפניו תהי' נאמנת להנשא לכתחילה והך מ"ד דגם שלא בפניו אינה מעיזה לא אמר רק דמשו"ה אם ניסת לא תצא, ועוד קשה דתירצו דאם נאמין לה לומר מת לעולם היתה אומרת בדדמי עוד תי' דהך מ"ד דשלא בפניו ג"כ אינה מעיזה הוא דוקא אמתניתין דהתם שאמרה א"א הייתי וגרושה אני שיש להאמינה משום הפה שאסר ואע"ג דאיכא איסור א"א כיון דשלא בפניו נמי אינה מעיזה אבל בעלמא אינה נאמנת וצ"ע דהרי כל זה מבואר מפורש במשנה בכתובות האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת, נשבתי וטהורה אני כו' ואם משניסת באו עדים לא תצא והך מ"ד קאמר שם דהך סיפא קאי גם ארישא דגם בא"א אם באו עדים אחר שניסת לא תצא והרי מפורש דאם באו עדים שהיתה א"א קודם שניסת תצא ורק כיון דבתחילה היתה הפה שאסר וגם ניסת אח"כ אז לא תצא וזהו ממש כתירוצם של התוס' השני וקושייתם ותי' הראשון צע"ג שוב מצאתי בבית מאיר שעמד על זה, גם תירוצם השני אינו מובן אריכות דבריהם דמשמע כאלו הם מחדשים כל זה ובקיצור הי' להם לומר דביש עדים מעיקרא דהי' א"א גם להך מ"ד תצא

ולחומר הענין נראה דהתוס' ס"ל כמש"כ להראב"ד דבאומרת גרושה אני אע"ג דאינה נאמנת מ"מ כיון דדינה דלא תצא ובע"כ אינו איסור דאורייתא שוב נאמנת בשאומרת מת אע"ג דהוא קטטה וזהו שהקשו דלמ"ד דגם שלא בפניו אינה מעיזה ואם ניסת לא תצא הרי מוכח דמן התורה נאמנת גם שלא בפניו אע"ג דעכשיו שבאו העדים ליכא הפה שאסר והא דאם באו עדים קודם שניסת דתצא בע"כ הוא רק מדרבנן דס"ל להתוס' דאם הי' דאורייתא אין מקום לחלק בין באו עדים קודם שניסת לבאו אח"כ וא"כ הרי שוב נאמנת לומר אח"כ מת גם בלא צירוף סברא דחומר שבסופה וזהו שהקשו דנאמינה במיגו דגרשתני, פירוש דתאמר שתי הטענות דנתגרשה ושאחר הגירושין מת הבעל ומהני גם בקטטה ומיושב היטב קושי' מהרש"א, וזהו שתירצו בתי' הראשון דאם נאמין לה לומר מת לעולם היתה אומרת בדדמי כוונתם נהי דאם היתה אומרת נתגרשה ואח"כ מת נאמנת מ"מ אם היו מאמינים לה במת לחודא היתה אומרת בדדמי [ומדוקדק תיבת לעולם שבדבריהם) ובתירוצם השני הוסיפו חידוש דברים דגם להך מ"ד מ"מ אם היו עדים מקודם שהי' א"א אינה נאמנת לומר גרושה אני כלומר דע"פ דין תורה אינה נאמנת שלא בפניו והיא א"א באיסור דאורייתא וא"כ גם כשתוסיף לומר אח"כ מת לא מהני כיון דאיכא קטטה ורק שם דבתחילה היתה נאמנת משום הפה שאסר והתירוה ב"ד להנשא משו"ה גם כשבאו עדים אח"כ אין בה איסור דאורייתא ומשו"ה לא תצא כן נראה לומר לחומר הענין. סימן יא

יבאר דין קצת במים שאין להם סוף ולא שהו עליו כשת"נ

דעת הרשב"א בתשובות המיוחסות דהא דקיי"ל דבמים שאין להם סוף לא תנשא ואם ניסת לא תצא הוא רק כששהו עליו עד כדי שתצא נפשו אבל בלא שהו עליו גם אם ניסת תצא וכן תפסו רוב הפוסקים, ועיי' בקו"ע שהביא דברי תשובת ר' בצלאל אשכנזי שהוכיח מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בפרק ג' דגיטין על הא דתנן העיד ר"א בן פרטא כו' וספינה שאבדה בים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים דדעת הרשב"א דהיינו שכבר נשברה הספינה וכן הוא דעת רש"י מדכתב על הא דאמר ספינה המטורפת בים ועדיין לא טבעה דהם בחזקת חיים ומוכח דאבדה בים היינו שכבר טבעה אבל הרמב"ם בפי' המשנה כתב ספינה שאבדה בים היינו שאבדה המשיטין שמנהיגין אותה בהם ונשארה להילוך המים אבל הספינה לא נשברה עדיין וכן הובא בשם רבינו חננאל שפירש כן והוכיח מדבריהם מכלל דס"ל דאם כבר נשברה הספינה כבר יצאה מידי ספק דאורייתא וא"כ אם ניסת לא תצא לדידהו, ומהרח"ש דחה זה וכ' דהרמב"ם ור"ח נקטו כן לרבותא דגם כשאבדה המשוטין היא בספק מתים מה"ת ומ"מ י"ל דגם הם מודים דגם בנשברה הם גם בספק חיים מן התורה

והנראה דכבר הקשו על הני דר"א בן פרטא דנותנין עליהם חומרי חיים ומוכח מסוגי' הגמרא דהוא ספיקא דאורייתא והקשו דאמאי והרי בב"ב דף קנ"ג ע"ב אמר דספינה הוה רובן לאבד וא"כ מה"ת צריכין להיות בחזקת מתים לגמרי ועיי' בריב"ש סי' שע"ט שכתב לתרץ משום דאיכא שני חזקות חזקת חיים דבעל וחזקת איסור של האשה ורובא לא עדיף משני חזקות מה"ת והוי' ספק השקול והא דבמשאל"ס אם ניסת לא תצא היינו במעיד שטבע ושהה עליו כדי שת"נ דהצלתו ע"י ששט למרחוק או ע"י מחילה והוא מיעוטא דמיעוטא ורוב כזה עדיף גם משני חזקות וכבר האריכו האחרונים והראו מכמה דוכתא בדברי הראשונים שחולקין עליו בזה וס"ל דרוב עדיף גם משני חזקות ולדידהו בע"כ ההכרח לומר כמו שכתב מרן זקני הגאון מוהר"ח זצ"ל דהך רובן לאבד דספינה אינו רוב גמור וכיון דאיכא חזקת איסור נגדו הוא פלגא ופלגא יעו"ש בדבריו וא"כ הך דינא תלוי בשני הטעמים דאם נאמר כריב"ש דרובא לא עדיף משני חזקות אם לא היכא דהמיעוט לא שכיח כלל שפיר י"ל כמהרח"ש דבין שהספינה נשברה ובין שאבדה המשוטין הכל הוא בכלל ספק דאורייתא אבל אם נאמר כטעם השני דאינו רוב גמור אי אפשר לומר כן דהרי מדקרי הגמרא לספינה רובא לאבד הרי מוכרח ע"כ דעכ"פ בספינה האבודין אינו פחות מפלגא דלמיעוט ודאי