בית הלוי חלק ג רמב

וגם באל"ס לא שייך לענין זה דניחוש שמא לא שהה עליו ומשום הכי לא הוציאו לאשת חסא דהרי אם ניסת דין משאל"ס שוה ממש ליש להם סוף דסגי רק בעומד ורואה כדי שת"נ וליכא בדדמי, והא דמקשה הכא והא מים כמלחמה דמיא נאמר להרא"ש דודאי דגם בס"ד ידע דבמשאל"ס אשתו אסורה דמשנה מפורשת הוא, והרי גם בשלשלוהו לים ועלה בידם רגלו מן הארכובה ולמטה תנן דאסורה. ורק דבס"ד היה סבר מהתורה רבי מכלל דאמרו הנשים עוד אומדנות והוכחות שראו בהם אשר מהם מוכרח דודאי מתו ועל זה מקשה והא מים כמלחמה וניחוש על האומדנות שאמדו בדדמי, ומה שדקדק הרא"ש בדבריו וכ' דיש להם סוף לא שייך בדדמי הוא משום דבא לתרץ הא דבהך סוגיא דמקשה והא מים כמלחמה דמי' מוכח דבמים שייך בדדמי כמו במלחמה ובמים שיש להם סוף מוכח מהך דחסא דשרי לכתחילה וע"ז תי' דביש להם סוף דלא בעינן לענין התירה דידה רק שיהיה עומד ורואה לא שייך בדדמי וכמו כן הוא באין להם סוף לענין אם ניסת דג"כ א"צ רק שיעמוד עליו כשיעור לא שייך] אבל הכא דאין להם סוף ובע"כ היה שם עוד איזו אומדנות והוכחות שפיר שייך בדדמי. אמנם לפי זה יתחדש חומרא אחת מדפריך ותסברא והא מים שאין להם סוף אשתו אסורה דקים לי' להגמרא להלכה פסוקה וכלל מוסד דכל מים שאין להם סוף לא מהני שום צירוף ושום אומדנא להתירה לכתחילה כל זמן שלא הועלה מן המים. וצ"ע

גם אפשר לומר עוד דבדוקא נקט הרא"ש משאל"ס וכמו שהבין הלח"מ רק ס"ל להרא"ש דהרי עיקר חשש של בדדמי הוא רק חששא בעלמא ומדרבנן החמירו בזה וס"ל דזהו דוקא אם באותו מעשה שמעיד עליו בודאי שייך לומר בדדמי וחששו דלמא אומר העד כן אבל אם יש להסתפק דלמא לא שייך כלל בזה המעשה בדדמי אין לחוש לספיקו כלל, והרי העכו"ם שאמר טבע חסא לא הזכיר כלל בדבריו באיזו מקום טבע ויש להסתפק אם במים שיש להם סוף או באין להם סוף וכיון דאפשר הי' המעשה ביש להם סוף דלא שייך בו כלל בדדמי לא חיישינן לי'. והא דמדייק שם רב אשי מדלא היציאה ר"נ דמים שאין להם סוף אם ניסת לא תצא מדייק שפיר דאם נאמר דתצא אם כן הא מוכרח דחששא שמא עלה במשאל"ס הוא חששא גמורה מדאורייתא א"כ הא יש להסתפק דלמא הי' המעשה באל"ס והי' צריך להוציאה: סימן י

בו יבואר קצת הערות בדין ע"א. בקטטה

הרמב"ם כתב גבי קטטה בא ע"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרתו ואם ניסת לא תצא שהרי יש לה עד ועיי' בחידושי הרשב"א שהקשה על זה דאם היא הוחזקה לשקר כל ישראל מי הוחזקו אלא טעמא משום דהיא לא דייקא הובא בנמוק"י ביאור כוונת הרשב"א אע"ג דעל כרחך האבעי' דלמא חיישינן על העד דמשקר מ"מ זה ניחא אם הטעם משום דהיא דייקא ובלא זה לא האמינה לעד אחד מצד עצמו בדבר שבערוה שפיר מבעי' כיון דלא דייקא הא אינו נאמן ע"פ דין אבל הרמב"ם דכ' חששא דלמא שכרה אותו דמוכרח דבלאו הך חששא הי' צריך להיות נאמן אע"ג דהיא לא דייקא וע"ז הקשה דלא מצינו שיחושו לזה דאם היא הוחשדה כל ישראל מי הוחשדו, ועיין במלחמות שכתב ג"כ סברתו של הרמב"ם ולתרץ בזה מה דקשה על הרי"ף ורמב"ם שפסקו האבעי' דע"א במלחמה לקולא וא"כ הא נפשטה דהטעם הוא משום דעביד לגלוי' ומדוע פסק בע"א בקטטה דהוא ספק וכתב הרמב"ן דקטטה שאני כיון דאיהי אפילו לדעת משקרא כדרב חנינא חיישינן בע"א שמא שכרה אותו דאע"ג דמנפשי' לא עביד דמשקר היכא דאיכא למיחש חיישינן דהא שכיחי פרוצים עכ"ל, ובודאי דדברים אלו לכאורה נפלאים מאד דהרי הגמרא קמבעי' לי' וקאמר להדיא דאם טעמא דע"א משום דעביד לגלוי' לא משקר הכא נמי לא משקר ופשיטא לי' דלפי"ז נאמן גם בקטטה והאיך כתב דגם לטעם זה יש לחוש דילמא שכרתו. אמנם הרמב"ן בדקדוק לשונו תי' זה היטב שכתב כיון דאיהי אפילו לדעת משקרא כדרב חנינא חיישינן בע"א שמא שכרה אותו הרי דלא כתב כן רק לר' חנינא דאיהי חשודא לשקר שקר גמור, ונימא דהאבעי' הוא רק לרב שימי דקאמר טעם דקטטה הוא משום דאמרי בדדמי ולא דחיישינן למשקר ולדידי' לא חיישינן שמא תשכור עד שקר דהוא שקר גמור ולדידי' קאמר דאם הטעם משום דעביד לגלוי' ודאי דנאמן אבל לר"ח גם להאי טעמא אינו נאמן, ולפי"ז נתבאר מדברי הרמב"ן דלא כמו שכתב מהרש"א בשם המזרחי דגם לרב שימי אינה נאמנת גם באומרת קברתיו דהיכא דיהי' לה בדדמי תאמר גם שקר גמור דא"כ גם לדידי' יש לחוש לשמא שכרתו וא"כ האיך אמר דלטעם דעביד לגלוי' נאמן, אמנם הגם דלפי זה אין סתירה מהגמרא אבל מ"מ קשה היכן מצאו סברא זו דיש לחוש לזה גם לטעם דעביד לגנוי', וגם דברי האלפס והרמב"ם אינם מיושבים בזה, דא"כ הא דאינה נאמן בקטטה הוא מטעם אחר ולא שייך להאבעי' כלל והאלפס הא הביא הך אבעי' דקטטה וסיים ולא איפשטה הרי דפוסק כן משום האבעי' וגם הרמב"ם שכתב דלא תנשא ואם ניסת לא תצא ומאי משמע משום דהוא פסק בהני אבעיות דלא תצא

והנראה ליישב דברי הרמב"ם דהרמב"ם כתב בסוף ה' גירושין הא דהאמינו ע"א בעיגונא משום דהדבר יכול להתברר ורחוק שישקר בו העד וכ' ע"ז הראב"ד א"נ משום דהיא דייקא והנראה ברור וכן מצאתי אח"כ בנו"ב דהרמב"ם ס"ל דגם לטעם דהיא דייקא אין הכוונה דצריכין להתירא דיוקא דידה רק הכוונה דמשום דיוקא דידה יתברר הדבר וירא לשקר והאבעי' הוא אם משום דעביד לגלוי' מעצמו ירא לשקר או דרק משום דעביד לגלוי' ע"י דיוקא דידה ירא לשקר אבל היכא דהיא לא תדייק אינו ירא שמא יתברר מעצמו, ועכ"פ לשני הטעמים הטעם הוא משום דיכול להתברר ובסברא זו מחולק הראב"ד והרמב"ם דהראב"ד ס"ל דלעיקר התירא דידה צריכין דיוקא דידה והרמב"ם ס"ל דמשום דיוקא דידה ירא לשקר אבל עיקר ההיתר אינו תלוי כלל בדיוקא דידה, ומשו"ה לשיטתו הוקשה לו דבשלמא במלחמה הרי העד יודע שהוא מלחמה ויודע שהיא לא תדייק וגם הוא אינו ירא לשקר אבל בקטטה נהי דהיא בעצמה אין מאמינים לה דחיישינן דילמא גם עתה היא בשנאתה הראשונה עליו ומשקרת גם עתה, אבל מ"מ הרי אינו רק ספק והרי לב האדם מתהפך מזמן לזמן וכמים הפנים כן לב האדם אל האדם ומשנאה יוכל לאחר זמן להיות אהבה וא"כ וכי מפני שהי' לה זה זמן רב שנאה יסמוך העד על זה ולא יתירא מדיוקא דידה שמא עתה היא אוהבת אותו, ועוד יותר דזה ניחא אם הי' זה העד אז בשעת מעשה כשאמרה בב"ד גרשתני והוכחשה אבל אם העד מעיר אחרת ולא ידע כלל ממה שטענה אז ולא מהשנאה שהי' לו למה לא יהי' נאמן [כיון דהרמב"ם ס"ל דא"צ לדיוקא דידה] ומאי קמבעי' לי' וצ"ל דחיישינן דילמא ע"פ בקשתה ובידיעתה הוא מעיד שבקשתה אותו להעיד כן וא"כ יודע דהיא לא תדייק, ודברי הרמב"ם מיושבים וברורים: