בית הלוי חלק ג רמא

אין חילוק על השנים אם הם כשרים לעדות או גם אם הם פסולים מן התורה רק חכמים האמינום וכמו נשים וכדומה דמ"מ הא איכא שני דעות, וגם יש מקום לחלק דאחד דאינו נאמן ע"פ דין רק חכמים האמינוהו חשו בו חכמים והחמירו בדבריו לחוש שמא אומר בדדמי אבל בשני עדים שנאמנים ע"פ דין אין לחוש בדבריהם כלל, וא"כ לפי מה שכתבנו דלהמסקנא איירי באופן דע"א נאמן בה ע"פ דין שוב שוה בזה ע"א ממש לשני עדים וגם דהרי היו הרבה נשים המעידים עליהם כדמוכח מדפריך ומאה נשים כחד דמיין ואפ"ה מצריך בגמ' דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר, הרי דגם באופן דאיכא הרבה דעות וגם הם נאמנים ע"פ דין מ"מ חייש לבדדמי ומשו"ה כתב האלפס דגם בשני עדים חיישינן

עוד יש לומר באופן שלישי והנראה דהוא דרך הפשוט וברור יותר דהגמ' הרי באה לדחות מה דרצה לפשוט מעובדא דרבי דהטעם הוא משום דעביד לגלוי' וע"ז הקשה ליה ותסברא והא משאל"ס אשתו אסורה וא"כ קשה לכל הטעמים אלא איירי דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וא"כ גם לדידי ניחא דנימא דאיירי דאמרי סימנים, פי' דהגמרא באה לישב הברייתא לפי שני הסברות דאם כהטעם דעביד לגלוי' ולא חיישינן למשקרים איירי שהכירו בטב"ע ולפי הטעם דהיא דייקא וחיישינן למשקר איירי דקאמרי סימנים ובמקום המוצנע ובסי' מובהק דמהני לחודא והם שני תירוצים לפי שני הטעמים. שוב ראיתי בחידושי הרשב"א שכתב וז"ל כגון דאמרי וכו' כלומר כיון דע"כ מיירי באסקינהו איכא למימר דצריך סימן כי הני לא מהמנינן לי' דחיישינן למשקר עכ"ל הרי דמפרש להדיא דרק הך וקאמרי סימנים הוא עיקר התי' דבזה ניחא גם לטעם דהיא מדייקא ותי' דחזינהו לאלתר הוא להטעם דעביד לגלוי', והנראה דגם הריטב"א בפירושו הראשון נתכוין כן ומשו"ה לא כ' לתרץ הקושי' דלמא משקר רק כתירוץ דסימנים דהך דטב"ע הוא לטעם דעביד לגלוי'. ואם נאמר כן הרי יתברר מה דנסתפקא בסי' הקודם בהא דכ' האלפס דע"א נאמן במלחמה וגם פסק דחיישינן לבדדמי אם כוונתו להלכה כטעם דדייקא ורק לדידי' חייש לבדדמי או דס"ל דגם לטעם דעביד לגלוי' חיישינן ואם נאמר דהאלפס מפרש כמו שכתבנו והרי האלפס ס"ל דהא דאמר אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר הוא משום חשש של בדדמי והרי תי' זה אזל לפי הטעם דעביד לגלוי' ונצרך לומר דגם לטעם זה חייש לבדדמי

הרא"ש הביא דברי הראב"ד שכתב דעד אחד במלחמה שרי לכתחילה ואפילו לא אמר וקברתיו, וראייתו מהא דטבע חסא דלא אפקוה אפילו במים שאין להם סוף אלמא דבמים שיש להם סוף שרי' אף לכתחילה [ועיי' ברמב"ם סוף ה' גירושין שכתב הטעם דהקילו בעדי עיגונא משום דדבר דיכול להתברר לא ישקר והראב"ד בהשגות כ' וז"ל אי נמי משום דהיא דייקא הרי דס"ל דלא נפשטה האבעי'. וגם בדין דע"א במלחמה שכתב הרמב"ם דלא תנשא שתק ליה הראב"ד ולא חלק עליו וזה סותר לדבריו שהביא הרא"ש בשמו ואפשר דהראב"ד שנזכר כאן אינו הראב"ד בעל ההשגות] וכתב הרא"ש ע"ז וז"ל ואין נ"ל ראיה דמים שיש להם סוף לא דמי למלחמה ולא שייך לומר בהו בדדמי דכיון דעומד ורואה כל סביבות המערה ושוהה כדי שתצא נפשו ודאי מת. וכן כתב בחידושי הרמב"ן והנה לדבריהם צריך להבין מאי דאמר בגמרא והא מים כמלחמה דמי' דהרי בס"ד הי' ס"ל דלא העלום וגם במשאל"ס סגי בעומד ורואה שלא עלה כמו במים שיש להם סוף ומצאתי שהקשה כן הריב"ש על הרא"ש בסי' שע"ח יעו"ש ובשלמא על הרמב"ן לא קשה די"ל דאיהו אינו מפרש דקושי' הגמרא והא מים כמלחמה דמי' וניחוש לבדדמי רק מפרש דכיון דכמלחמה דמי' לא תדייק וניחוש דלמא משקר. אבל הרא"ש הא השיג על האלפס במש"כ דגם בשני עדים חיישינן לבדדמי והקשה עליו מהא דאמרי' והא מים כמלחמה דמיא ומאה נשים כחד דמיין ומשמע הא אם הי' בשני עדים לא אמרי בדדמי הרי דאיהו מפרש דקושית הגמרא הוא דניחוש לבדדמי

ולכאורה נראה דהרי הרא"ש דקדק וכתב דבמים שיש להם סוף ליכא חשש דבדדמי ויש לומר דכוונתו דרק ביש להם סוף דאין מקום לטעות בו הוא דלא שייך דודאי עומד ושוהה עליו עד שיעור שת"נ כיון שיכול לעמוד על בירור הדברים אבל באין להם סוף כיון דגם אם יעמוד שם לא יתברר לו הדבר בבירור גמור, ועוד כי העד בעצמו מסיח דעתו ממנו וסובר דודאי כבר הוליכוהו המים מכאן למרחוק ולמה יעמוד עוד בזה המקום ושייך בדדמי, וכן הבין הלח"מ בכוונת הרא"ש דרק ביש להם סוף לא שייך בדדמי, והא דבעובדא דחסא לא אפקוה כשניסת אע"ג דשם היה משאל"ס צריך לומר דחששא דבדדמי לא חיישינן לי' רק לענין לכתחילה שאסורה להנשא ולא להוציאה אם ניסת והכא מקשה הגמרא על הא דהתירם רבי לכתחילה. והנה נ"מ לדינא בזה דנאמר דהרא"ש מודה באל"ס איכא בדדמי אע"ג דלענין להשיאה לכתחילה הא בלא"ה אסורה משום משאל"ס ואם ניסת הרי מוכח מעובדא דחסא דלא מפקינן לה אף במשאל"ס מ"מ נ"מ בנטבע ביש להם סוף רק הנהר גדול עד שהעומד במקום שנטבע אינו יכול לראות שפתו השני דדינו כמשאל"ס ואח"כ בא עוד ע"א והעיד שעמד בשפתו השני וראה שלא עלה בזה הזמן שום נטבע ושליטת עין של זה מגיע עד שליטת עין של זה דמשום חומר דמשאל"ס הרי שרי' להנשא לכתחילה ומ"מ אסורה לכתחילה משום חשש דבדדמי כיון דזה העד שעמד כאן לא ידע שבשפתו השני עומד עוד אחר ומשגיח עליו ויש לחוש דזה העד לא שהה כדי שת"נ והלך לו והנטבע עלה בכאן במקום שאין שליטת השני מגעת

אמנם עיקר דברים אלו קשים דהרי הראב"ד הוכיח דלא חיישינן לבדדמי גם לכתחילה מהא דחסא דלא הוציאוה באל"ס מכלל דביש להם סוף שרי' גם לכתחילה ובודאי קשה דהאיך יליף לכתחילה מדלא הוציאוה בדיעבד ודילמא גם ביל"ס אסורה לכתחילה, ותדע דלמה הוצרך הראב"ד להוכיח מדיוקא ואמאי לא הוכיח בפשיטות מגופה דעובדא מדלא הוציאוה מכלל דלא חיישינן לבדדמי וע"כ משום דיש לדחות דכלל חשש של בדדמי הוא רק לענין שלא להתירה לכתחילה ולא להוציאה אם ניסת וכמו דמבואר בהגהות מרדכי סוף פרק מצות חליצה וז"ל ועוד את"ל דהוי' בדדמי ומלחמה אם ניסת פשיטא דלא תצא כמו שפסק רב נחמן במים שאין להם סוף עכ"ל ועיין בריב"ש סי' שע"ט שכ' דכל היכא דחוששין לבדדמי תצא ובע"כ הוא פלוגתא דרבוותא וא"כ מאי הוכיח מדלא הוציאוה דביל"ס שרי גם לכתחילה דילמא גם ביל"ס אסורה לכתחילה, ומוכרח דס"ל להראב"ד לסברא פשוטה דלא הקילו במשאל"ס לומר דלא תצא רק דאם הי' באופן כזה ביש להם סוף הי' שרי לכתחילה דרק על הך חומרא דאין להם סוף דהיינו דהחשש הוא שמא עלה מרחוק בזה הקילו אם ניסת אבל אם הוא באופן דגם ביש להם סוף הי' אסורה לכתחילה הגם דבדיעבד לא תצא מ"מ באין להם סוף צריך להיות תצא כיון דיש בה שני חששות שמא עלה מרחוק ושמא אומר בדדמי וא"כ מה דחה הרא"ש דביל"ס לא שייך בדדמי מ"מ כיון דבאל"ס איכא בדדמי הרי צ"ל תצא והוכיח הראב"ד שפיר אלא ודאי כוונת הרא"ש דלענין חששה שמא לא שהה כדי שת"נ דסגי בעומד במקומו ורואה לא שייך כלל בדדמי