בית הלוי חלק ג רמ

דס"ל להסוגי' דסימן דרבנן ומשו"ה הוצרך ג"כ להכרה דטב"ע דע"י הסימן שאמרו הנשים שראו בהם הרי מוכח דראו אותם כשהם מתים וא"כ בודאי לא משקרי ואע"ג דסימנים דרבנן מ"מ מועיל לענין זה דלא חשדינן בהו למשקר ושוב נאמנים במה שאמרו שהכירום בטב"ע, והסברא לזה דהרי היכא דהאשה בעצמה מדייקא הא ודאי דע"א נאמן בה ודיוקא של האשה אינו בירור על מיתתו של הבעל יותר מבירורו של סימן אפי' אם סימנים דרבנן, דגם במקום דהיא מדייקא לא תדייק יותר מזה ואם יתברר לה על מיתתו ע"י סימן אמצעי בודאי דהספוק לה ולא תדייק יותר דאטו כולהו נשי דינא גמירי שלא לסמוך על סימן בדבר דהגמרא נסתפקה בו דילמא הוא מועיל גם מדאורייתא וכיון דדיוקא דידה מועיל להאמין לע"א ולא חשדינן לי' למשקר ה"ה דסימן אמצעי שיש להם במקום המוצנע מועיל דנאמין להם על הטב"ע דלא משקרי, והא דכתב האלפס דבאסקוהו קמי וחזינהו לאלתר ואישתמודענא דפלוני הוא דמתירין אותה ולא כ' דבעי' גם סימן לצירוף הטב"ע, גם כן ניחא דהרי הא דהצריכו כאן לסימן הוא לתרץ אמאי לא חשש רבי למשקרים להטעם דהיא דייקא וכיון דהאלפס כ' דמעובדא דדיגלת נפשטה האבעי' דע"א נאמן במלחמה ולא חיישינן למשקר גם במקום דהיא לא מדייקא שוב א"צ לסימן וסגי בטב"ע לחודא ואין להקשות דא"כ האיך הוכיח האלפס מעובדא דדיגלת דע"א נאמן דילמא שם הי' ג"כ בצירוף סימן שבמקום המוצנע זה אינו דהרי הגמ' מוכיח שם מהאי עובדא דהתירם רבי אחר חמשה ימים דריב"ב אמר לקולא דבמקום צינה מועיל הכרה לאחר ג' ימים ומאי ראי' הוא דילמא שאני שם שהיה גם סימן צירוף להכרה דטב"ע ונאמר דרק הכרה דטב"ע וגם סימן אמצעי מועיל אחר ג' אבל טב"ע לחודא אינו מועיל, ובפרט להפוסקים דבספק שהה שלשה ימים אזלינן לקולא דס"ל דהא דאין מעידין אחר ג' הוא רק חששא דרבנן בלחודא לדידהו הא ודאי י"ל דכשנצטרף עוד סימן אמצעי משו"ה התירם א"ו מוכרח דשם לא הי' רק טב"ע לחודא ומוכיח האלפס שפיר דלא חיישינן למשקר, ולפי"ז יצא לנו סמוכין למש"כ לעיל דגם להפוסקים דס"ל דלא נפשטה האבעי' וחיישינן למשקר וכמו שהביאו בשם ר"ח וראב"ן דזה אינו רק כשיש עלי' עדיין ספק איסור דאורייתא אבל היכא דכבר יצאה מאיסור דאורייתא גם בלא דברי העד וכגון שהיו שני עדים שהעידו דמחו לו בגירא במלחמה או שהיו שני עדים דנטבע במשאל"ס ואח"כ בא ע"א והעיד עליו שהכירו בטב"ע וראהו מת [ובאופן דליכא חשש דבדדמי וכגון שלא ראה הטביעה דנאמן ולא חיישינן למשקר כיון דחזינן דגם בצירוף סימן אמצעי המעיד על מיתתו שוב לא חיישינן אע"ג דהסימן אינו מועיל רק מדרבנן כ"ש בנטבע במשאל"ס דהוא יותר בירור על מיתתו דהא מן התורה ולא תצא כ"ש דמהני

עוד יש לישב באופן אחר דלעולם הם שני תירוצים בגמרא או דהכירום בטב"ע או הכירום ע"י סימן מובהק דלפי מה שנתבאר לעיל להסביר גירסת האלפס דגורס בהאבעי' והכא זימנין דסניא דכל האבעי' הוא רק באופן דבלא דברי של הע"א קיימא באיסור דאורייתא דע"פ דין אין ע"א נאמן מצד עצמו רק מתקנות חכמים ובצירוף הטעמים או משום דעביד לגלוי' או משום דהיא דייקא, אבל היכא דגם בלא עדותו אין בה רק איסורא דרבנן נאמן בה ע"א ע"פ דין מצד עצמו בלא הני טעמים לא קמבעי' לי' כלל ופשיטא דלא חיישינן למשקר וכמו דלא חיישינן בשארי איסורים גם בדאורייתא ונאמן ע"א וגם לענין ממון נאמן לענין שבועה, וא"כ הרי י"ל דרק בהס"ד דס"ל דלא העלום והא דתני בברייתא והתיר רבי נשיהם ע"פ נשים היינו דהנשים היו או עדי הטביעה או דהם העידו ששהו עליהם כדי שתצא נפשם וא"כ בלא עדותם היו אסורים מה"ת ואין דבר שבערוה פחות משנים [וזהו כהפוסקים דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן מה"ת גם היכא דליכא חזקת איסור] הוכיח הגמ' שפיר דהא מים כמלחמה דמיא דהיא לא תדייק ומוכח דלא חשדינן למשקר ודחי דהרי משאל"ס אשתו אסורה אלא ע"כ איירי דאמרו אסקינהו קמן והנשים הכירום אחר שהעלום מן הים וא"כ הא דתני בברייתא והתיר רבי נשיהם ע"פ נשים קאי על עדי ההכרה אחר שהעלום אבל עדי הטביעה לא נזכרו בברייתא מי היו וי"ל דעל הטביעה היו שני עדים כשרים וגם הם העידו ששהו עליהם כדי שת"נ ושוב אין על נשיהם רק איסור דרבנן משום משאל"ס ושפיר סמך רבי על הנשים שהעידו דחזוהו לאלתר והכירום בטב"ע, ותי' השני אמר שהכירום ע"י סימן ושוב לא נצטרך לומר שהי' הסימן במקום המוצנע כיון דע"א נאמן בהם ע"פ דין, שוב ראיתי בחידושי ריטב"א שכתב וז"ל וקאמרי סימנים כו' וא"ת אכתי ניחוש דילמא משקר וי"ל דאמרו סימן מובהק במקום המוצנע דלא הי' אפשר לנשים לידע זאת אם לא דחזו השתא, ואפשר נמי דאנן ידעינן ע"פ שני עדים שנפלו אלו שני אנשים רק לא ידעינן אם מתו או נצולו וכיון דהנשים אמרו סימן מובהק שבגופו שוב ליכא למיחש למידי עכ"ל, והגם כי דבריו בא בקוצר וסתומים קצת מ"מ הנראה דבתירוצו השני נתכוין למה שכתבנו דלהמסקנא איירי שהיו שני עדים כשרים על טביעתן ומשו"ה לא חיישינן בהו למשקרים ולא איירי במקום המוצנע, אמנם פירושו הראשון של הריטב"א דאמרו סימן מובהק במקום המוצנע שצריך להבין דמאי יתרץ על תי' הראשון שבגמרא שהכירום ע"י טב"ע דהא ליכא למימר כמו שכתבנו למעלה דנפרש דהכל הוא תירוץ אחד טב"ע וגם סימן במקום המוצנע דהא כתב סימן מובהק ומובהק הא מועיל לחודא בלא צירוף טב"ע ובע"כ מפרש דהם שני תירוצים וקשה דמאי מהני טב"ע דילמא משקר [ולפי מה שכתבנו לקמן בסמוך ניחא גם זה] אמנם גם זה לא קשה דהרבה פעמים נמצא בדברי הראשונים שכתבו סימן מובהק וכוונתם סימן אמצעי ולאפוקי סימן גרוע וא"כ הא י"ל דבפירושו הראשון מפרש כמש"כ מקודם דהוא תי' א' ובפירושו השני דהם שני תירוצים וכמו שנתבאר, [אמנם לפי מה שהבאנו לעיל בסימן ב' דברי חידושי ריטב"א בריש גיטין דס"ל דכל שהוא דבר שבערוה גם באין בו רק איסורא דרבנן מ"מ אין ע"א נאמן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון בע"כ אי אפשר לומר בכוונתו כאן כמש"כ], והא דפשט האלפס מעובדא דדיגלת דע"א נאמן דלמא שם הי' ג"כ ידוע טביעתו ע"י שני עדים כשרים י"ל דס"ל דא"כ ליכא למפשט מני' דריב"ב קאמר לקולא דילמא לחומרא ושאני בדיגלת דהוא רק איסורא דרבנן ומשו"ה סמך רבא גם על הכרה דאחר שלשה ימים ובע"כ דהגמרא ידע המעשה דדיגלת דהי' באופן דבלא הכרת השושבין הי' על אשתו איסור דאורייתא

ולפי הדברים האלו נסתייעו הרבה דברי האלפס שכתב דגם בשני עדים חיישינן לבדדמי והרבה מהראשונים חלקו עליו דבשני עדים בודאי לא אמרו בדדמי דהאלפס הא ס"ל דהא דמצריך בגמרא דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר הוא משום חשש בדדמי וכדמוכח מלשונו יעויין בדבריו וכן הוא להדי' דעת הרא"ש שכתב וז"ל ונראה הא דבעי ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שמכירו בטב"ע נאמן ואין מדקדקין אחריו ואותם שראו הטביעה היינו משום דאמרו בדדמי עכ"ל, והרי אין מקום לחלק בזה בין אחד לשנים רק ע"י אחד משני הסברות או דנאמר דרק על אדם אחד נוכל לומר שטועה בדמיונו ובדבר שאינו רק קרוב לודאי ידמה לו שבודאי כן הוא אבל על שנים קשה לומר דשניהם יטעו בדמיונם ולפי סברא זו הא