בית הלוי חלק ג רלט

ואין בזה דוחק דהרי כן מצאתי בלא"ה בחידושי הרשב"א לקמן בסוגיא דקטטה שהקשה על האלפס מדוע פסק בהך דע"א לקולא דנאמן והאבעי' דע"א בקטטה כתב דלא נפשטה והרי שני האבעיות אחת הם אם הטעם משום עביד לגלוי' אם משום דהיא דייקא ותי' הרשב"א דס"ל להאלפס די"ל דהא דהאמינו רבא הוא משום דס"ל דגבי בעל לא חיישינן דסניא לי' יעו"ש וזהו כמש"כ

ואפשר עוד לומר דגם הא דחיישינן לבדדמי יצא לי' להאלפס מהך סוגיא דדיגלת דקאמר שם ההוא גברא דאיטבע בדיגלת ואסקוהו אגישרא דשביסתנא והוקשה לו דלמה לה להגמרא להזכיר המקום שהעלוהו ועיי' בנו"ב סי' מ"ג שנתקשה בזה וס"ל להאלפס דרק עבור זה שהעלוהו מן המים ואסקוהו על הגשר התירה דזה הוי' כמו וקברתיו וכ"כ הריב"ש בסי' שע"ח דכיון דאסקוהו אגישרא וטלטלוהו ממקום למקום ולא נדד כנף הרי כמו וקברתיו, וכן מורין דברי האלפס שכתב ודוקא כו' וכדאמרי' בההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוהו אגישרא וה"ה לע"א במלחמה היכא דאמר וקברתיו הרי דקדק מהא דאסקוהו אגישרא וס"ל מדהזכיר הגמרא זה מוכרח דרק משו"ה התירוה הא לא"ה חיישינן לבדדמי

אמנם אכתי תקשה דאם נפרש דהאבעי' הוא גם על זה אם אומר העד בדדמי א"כ הא מוכרח דאין לחוש גבי העד לבדדמי רק אם כל נאמנותו הוא משום דהיא דייקא אבל אם נאמנותו משום דעביד לאגלוי' בודאי לא חיישינן לי' גם בע"א א"כ הא ק"ו ב"ב של ק"ו דבשני עדים דבודאי נאמנים בלא שום סברא רק מצד עצמם נאמנים דליכא למיחש בדבריהם לבדדמי והאיך כתב דגם בשני עדים חיישינן ליה, והנה גם על זה יש לדחוק קצת ולומר דס"ל להאלפס דמדאמר לקמן בדף קכ"א וה"מ דכי אסקוהו חזי' בשעתי' אבל אשתהי מתפח תפח וס"ל להאלפס דזהו רק משום חשש בדדמי וכמו דמשמע כן מלשון הרא"ש שכתב ונראה הא דבעי ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שמכירו בטביעת עין לחודא נאמן ואין מדקדקין אחריו ואותם שראו הטביעה היינו משום דאמרי בדדמי עכ"ל הרי משמע מדבריו דהא אמרינן אבל אשתהי מתפח תפח הוא חששא של בדדמי וס"ל להאלפס דהרי שם קאמר הגמרא סתמא דאשתהי לא מהני ולא נזכר שם ע"א דוקא דאע"ג דבעובדא דדיגלת היה ע"א מ"מ הא דמסיק אשתהי מתפח תפח הוא מימרא דגמרא בפני עצמה לדינא ולא קאי על המעשה דדיגלת ובודאי משמע דגם בשני עדים לא מהני אשתהי ומשו"ה אע"ג דמהך אבעי' מוכרח דס"ל דבשני עדים לא חיישינן לבדדמי פסק כסוגי' דלקמן דחיישינן. אמנם מלבד דזהו דוחק גדול לומר דהני שני סוגיות פליגי אהדדי. ועוד זאת דבמקום אחר מבואר דהא דבאשתהי מתפח תפח אינו תלוי כלל בסברא דבדדמי וגם הרא"ש דס"ל דבשני עדים לא חיישינן לבדדמי מ"מ מודה דבודאי אשתהי לא מהני גם שני עדים וא"כ אין מההיא סוגי' שום ראיה דלא כסוגי' זו. ועיי' עוד בשו"ת הר"ן סימן ג' וסימן ע"א שכתב בטעם האלפס דפסק דחיישינן לבדדמי דס"ל דכיון דהך אבעי' דע"א במלחמה לא נפשטה רק מעובדא דדיגלת אין להקל בה רק דומיא דההיא עובדא דליכא חשש בדדמי דהא שם אסקוהו אגישרא דשביסתנא ודכוותה במלחמה שאומר וקברתיו פי' דסובר האלפס דהא דאסקוהו דמי' לקברתיו אבל בלא"ה לא. הרי דלא כ' דמשם מוכרח דחיישינן לבדדמי רק דמשם אין ראי' דלא חיישינן וא"כ זה ניחא בע"א דכיון דנאמר דהאבעי' הוא גם על ספק דלמא אומר בדדמי וזה לא נפשטה משו"ה החמיר בו האלפס אבל בשני עדים דמוכח מהך אבעי' דלא חיישינן לי' למה כ' האלפס דחיישינן לי', אלא ודאי נראה כמש"כ בראשונה דס"ל דזה לא הי' בכלל האבעי' כלל דפשיטא דחיישינן בדדמי וכמו דחזינן דגבי אשה עצמה חיישינן לי' ה"ה גבי העד ולא ס"ל להאלפס לחלק בין ע"א לשני עדים וגם לטעם דעביד לגלוי' חיישינן לי' וכל האבעי' הוא רק דילמא משקר ורק זה תלוי בשני הטעמים

אמנם גם בזה צריך עיון טובא, דלפי זה הא מוכרח דהא דאמר בגמרא והא מים כמלחמה דמיא ומאה נשים כחד דמין דלהאלפס קמפרש כפשטי' דמקשה דאמאי לא חשש רבי בעדות הנשים למשקרים דהרי אין מקום לפרש כמו שכתבו התוס' דמקשה דאמאי לא חשש רבי בהו לבדדמי דא"כ הדר מוכח מזה דסברא של בדדמי תלוי בספיקא של האבעי' דאם הוא משום עביד לגלוי' לא חיישינן לבדדמי מדפשט מהא דלא חשש רבי לבדדמי דלא חיישינן גם למשקר וא"כ הדר הקושי' דהאיך פסק דגם בשני עדים איכא בדדמי והכא מוכרח להיפוך ומוכרח דמפרש דהקושי' הוא אמאי לא חשש למשקר וא"כ הרי צ"ע דברי הרא"ש שכתב דמה שכ' האלפס דגם תרי סהדי מסהדי באומדנא לא משמע כן בגמרא מדאמר והא מים כמלחמה דמי' ומאה נשים כחד דמיין משמע דאם היו שני עדים לא אמרי בדדמי, ומה הקשה אחרי שהאלפס בע"כ אינו מפרש כלל להקושי' דניחוש לבדדמי, וצריך לדחוק דהרא"ש כתב כן אליבא דנפשי' דאיהו מפרש כהתוס' דלא מקשה כלל דניחוש למשקר וכמו שהסברנו לעיל בדעתם רק הקושי' הוא דניחוש לבדדמי, אמנם גם בזה לא ניחא דא"כ לא הי' לו להרא"ש לכתוב דלא משמע כן דהא לפירוש זה הוא מהך סוגי' הכרח גמור דבשני עדים לא חיישינן וכמו שנתבאר וצ"ע: ט הנה להמפרשים דהא דאמר והא מים כמלחמה דמקשה דניחוש לעדות הנשים דמשקרי וכפי שנתבאר דדעת האלפס נראה כן, וכן משמע קצת מלשון של קצת הראשונים דמפרשים כן, יש להבין מה דמשני דאיירי דאמרו אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים דהאיך נדחה בזה חששא דמשקרים ובשלמא להמפרשים דכל קושי' הגמרא הוא דה"ל לרבי לחוש לבדדמי ניחא דרק להס"ד דסבור שלא העלום שייך לומר דהעד אמר בדדמי דכיון שראה שנטבע ולא עלה תיכף סובר שבודאי כבר מת ואפילו אם לא שהה עליו עד כדי שת"נ מעיד עליו שבודאי מת אבל לפי מה דמסיק שהעלום נראים מתים על היבשה לא שייך בדדמי, וכמו שדקדקו התוס' בד"ה והא וז"ל ס"ד שראו הנשים שטבעו אבל לא ראו שהעלום המים ולכך אמרו בדדמי, וכן כתב המרדכי וז"ל ונראה לר"י דלא שייך בדדמי אלא כשמעיד שטבע ולא יצא משם ואפילו לא ידע בבירור אומר מסתמא לא יצא משם אבל במעיד שהעלוהו וראוהו מת לא שייך בדדמי דאין לו במה לטעות. אבל להמפרשים דהקושי' הוא דלמא משקר קשה. ובשלמא על תי' השני דאמרו סימנים יש לומר כמו שכתב הרמב"ן דהסימן הי' להם במקום המוצנע דפשיטא דהני נשים המעידין לא יכלו לידע זאת שיש להם סימן זה אם לא ראום מתים אחר שעלו מן היבשה ואנן הוא דידעינן דהי' להם זה הסימן וא"כ ליכא חשש דמשקר [ומדוקדק בזה הא דמסיים בגמרא דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים דהם לא העידו כלל על האנשים דהם לא ידעו מזה] אבל על תי' הראשון דהכירום ע"י טביעת עין קשה

ולכאורה נראה דהם מפרשים דהכל תי' אחד בגמרא דחזינהו לאלתר והכירום בטב"ע וגם אמרו בהם סימנים שהי' להם במקום המוצנע ושוב ליכא למיחש למשקרים ורק דהי' סימן אמצעי שאינו מועיל להתירה