בית הלוי חלק ג רלח

הרי יש בה עדיין איסור דאורייתא ואין ע"א נאמן בה בלא דיוקא דידה ויש לחוש דלמא משקר, וזהו שאמר והכא זימנין דסניא ואין פירושו כמו דסניא לי' הנאמר גבי קטטה וגבי יבם דשם הכוונה דסניא ליה ורוצית להשמט ממנו וגם להאסר עליו וזה לא אמרינן גבי בעל רק הכא פירושו דסניא ליה שהיא מאותם הנשים שאינם אוהבות וסומכות על בדדמי הראשון וס"ל להגורסים גירסא זו כפירושו של התוס' דהעד אינו אומר בדדמי והאבעי' הוא רק דלמא משקר ומשו"ה אם היינו יודעין דתדייק עד דמחו לו לא מבעי' לי' ורק דילמא לא תדייק רק עד דכל הני איקטיל דעדיין יש עליו איסורא דאורייתא ואין ע"א נאמן בדבר שבערוה, דאע"ג דגם בזה אין בה רק כספק השקול בלא חזקת איסור כיון דהרמב"ם כתב דגם בזה הוא רובו לאבד מאחר שנהרגו הראשונים והאחרונים ורק ע"י סמוך חזקה להמיעוט נעשה פלגא ופלגא והרי הוא כספק בלא חזקה דהחזקה הא כבר שקילנא לה לצרפה להמיעוט לעשותו פלגא, מ"מ ס"ל להגורסים כן דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה גם בדליכא חזקת איסור דהרי הרבה מהראשונים דס"ל כן, והגורסים כן חולקים עם פי' התוס' בזה דהתוס' ס"ל דבדאיכא ע"א במלחמה היא אינה מדייקת כלל וכמו שבררנו דעתם לעיל והם ס"ל דמ"מ תדייק וכמו שכתבנו בדעת רש"י רק הספק דלמא תסמוך על בדדמי הראשון, ולפי זה נתברר דאם יש עדים כשרים דכבר מחו לו בגירא פשיטא דשוב ע"א נאמן בה ואינו בכלל האבעי' כלל וכדעת התוס' והרשב"א שהבאנו לעיל בסימן ב'

ונתברר לנו מכל מה שכתבנו שלשה שיטות מחולקים בזה דהתוס' מפרשים דהאבעי' הוא משום דבע"א סומכת עליו לגמרי ואינה מדייקת כלל ומשו"ה מבעי' לי' דיש לחוש בדבריו דמשקר, ולהגירסא זימנין דסניא לי' יתפרש דהספק הוא דילמא לא תדייק רק תסמוך על בדדמי הראשון דס"ל דגם בליכא חזקת איסור אין ע"א נאמן בדבר שבערוה, ורש"י ס"ל דהיא תדייק בודאי גם עד דמחו לו דרש"י אינו גורס הך זימנין דסניא לי' וס"ל דודאי כל הנשים כל זמן שאין קטטה גמורה ביניהם מדייקת עד דמחו לו ומשו"ה כתב דהספק הוא דילמא גם העד אומר בדדמי, ואפשר עוד דס"ל לרש"י דגם בדדמי הראשון רובן לאבד וע"י החזקה נעשה כפלגא ובלא חזקת איסור ואפשר דס"ל כהפוסקים דגם בדבר שבערוה ע"א נאמן בדליכא חזקת איסור אמנם עיין בבית הלוי ח"ב סימן ל"ז הובא ראי' מוכחת דדעת רש"י כהפוסקים דבדבר שבערוה אינו נאמן גם בליכא חזקת איסור וע"כ נראה דס"ל דתדייק גם עד דמחו לו ומשו"ה כתב דהחשש דילמא אומר בדדמי

ובזה יש לעיין קצת בדברי האלפס שכתב דאע"ג דהכא לא נפשטה האבעי' מ"מ פשט לה מעובדא דדיגלת דאנסבי רבא לדביתהו אפומא דשושבינא ומוכח דע"א נאמן במשאל"ס וכמו כן נאמן במלחמה וכבר הקשו עליו דאמאי בההיא אבעי' דע"א בקטטה כתב דהוא ספק דלא נפשטה האבעי' והרי שני האבעיות בטעם אחד הולכין אם טעם דע"א משום עביד לגלוי' נאמן ואם משום דהיא דייקא אינו נאמן ומצאתי בחידושי הרשב"א לקמן בסוגי' דקטטה די"ל דהטעם דדיגלת הוא משום דס"ל להלכה דבבעל לא חיישינן לדילמא סניא ולעולם הטעם משום דהיא דייקא ומשו"ה בקטטה דודאי סניא לי' כתב דהוא ספק אבל לפי מה שהסברנו דהך דסניא לי' הכוונה דתסמוך על בדדמי הראשון והרי רבא בעצמו קאמר לעיל הך בדדמי הראשון הרי דס"ל דיש שסומכין על זה והאיך אנסבי רבא בההיא דדיגלת ובע"כ הא דפשט האלפס משם היינו דודאי הטעם משום דעביד לאגלוי' וא"כ אמאי לא כ' כן בקטטה

ולפי דברי הרשב"א שכתב דהא דע"א במלחמה נאמן להאלפס הוא משום דלגבי בעל לא חיישינן לזימנין סניא לי' ולפי מה שבארנו דהך דסני' לי' אינו כסניא לי' דקטטה רק שאינו אוהבת נתבאר בע"א במלחמה וגם יש שנאה ביניהם הגם דאינו קטטה גמורה בזה לא כ' האלפס דנפשטה האבעי' וכגון שהבעל ישמעאל דאין לצרף הני שני קולות ולסמוך על הפוסקים דנעשה ישמעאל לא מקרי קטטה ושוב לסמוך על האלפס דע"א במלחמה נפשטה דנאמן ולפי מה שנתבאר הדבר צריך עיין דלפי הנראה אין לצרפם יחד: ח

כתב האלפס דאע"ג דהכא לא נפשטה האבעי' מ"מ נפשטה מהך דדיגלת דאנסבי רבא לאשתו אפומא דשושבינא שמעינן דע"א במים שאין להם סוף נאמן ודוקא באמר אסקוהו לקמאי וחזותי' לאלתר ואשתמודענא לי' דהוא פלוני וכדאסיקנא במעשה דשני ת"ח וכו' וכדאמרינן בההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוהו אגישרא והוא הדין לע"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואי לא אמר הכי אפילו תרי סהדי לא סמכינן עלייהו דלמא אאומדן דעתא קמסהדי, ודבריו הם ממש מהיפוך להיפוך מדברי התוס' דהתוס' ס"ל דע"א במלחמה ליכא למיחש לבדדמי ואיהו כ' דגם בשני עדים חיישינן ודעת התוס' דגם בחזינהו לאלתר לא סמכינן על טב"ע לחודא ומשו"ה קאמר בגמרא דקאמרי סימנים ומדבריו משמע דסמכינן על טב"ע לחודא דהא לא הזכיר הכא סימנים והא דאמר בגמרא וקאמרי סימנים יתפרש בהאופנים שכתבנו למעלה, או דאיהו מפרש דהם שני תירוצים בגמרא או דהכירום בטב"ע או בסימנים לחודא ואיירי בסימן מובהק ולא הוצרך לפרש כאן דסמכינן אסימן מובהק. והנה מדבריו שכתב דהאבעי' נפשטה דנאמן ומיהו צריך שיאמר וקברתיו משום חשש בדדמי הא מוכרח דאינו מפרש כפרש"י דהאבעי' היא דלמא אומר העד בדדמי רק מפרש כהתוס' דהספק הוא דלמא משקר כיון דהיא לא תדייק ורק בזה הוא דלא כהתוס' דהתוס' ס"ל דהעד ודאי אינו אומר בדדמי ואיהו ס"ל דזה פשיטא דאומר והאבעי' הוא באופן דליכא חשש בדדמי וכשאומר וקברתיו. וכן הבינו כמה מהראשונים בדעתו. והנה לכאורה היה מקום לומר בדעתו דמפרש לה כמו שכתב בחידושי הרשב"א שהעתקתי לשונו בסי' ד' דתרתי קמבעי ליה אם חיישינן בו דלמא משקר וגם לדלמא אומר העד בדדמי ופשט לה מהך דדיגלת דמוכח דלא חיישינן למשקר אבל לענין חשש בדדמי ליכא למפשט משם. דהא שם אמר דחזינהו לאלתר ואיהו ס"ל דלאלתר ליכא למיחש בדדמי ומשו"ה פסק דחיישינן ליה וכן כתב המ"מ בהלכה י"ט דנוכל לפרש דעת האלפס כן, אמנם א"כ הא תקשה דלפי זה הא מוכרח דשני הני ספיקות חד דינא להו ושניהם תלוים בהך אבעי' דאם הטעם דע"א משום דעביד לאגלוי' לא חיישינן לא למשקר ולא לבדדמי ואם הטעם משום דהיא דייקא חיישינן למשקר וגם לבדדמי וא"כ האיך חילקם האלפס דלמשקר לא חיישינן וא"כ בע"כ הטעם משום עביד לגלוי' ולבדדמי חיישינן דזהו כהטעם דהיא דייקא והא קשה ממ"נ דאיזו טעם תפס להלכה הא תקשה מדין השני רק זה אפשר לישב לפי מה שכתבנו בסי' ז', ולהסביר גירסת האלפס דגרס דהאבעי' או דלמא כו' והכא זימנין דסניא לי' לא דייקא דגם להטעם דהיא דייקא אין לחוש למשקר רק משום חששא דזימנין דסניא לי' אבל בלא זה אין לחוש למשקר גם בדוכתא דהיא לא תדייק יעו"ש וא"כ הא י"ל דהא דמוכח מדיגלת דע"א נאמן דלמא לא משום דעיקר כטעם דעביד לגלוי' דאפשר משום דס"ל לרבא דלא חיישינן כלל לדילמא סני' לי גבי בעל כששלום בינו לבינה ולעולם הטעם משום דייקא ומשו"ה פסק דחיישינן לבדדמי