בית הלוי חלק ג רלז

דדיגלת מוכח דע"א במלחמה נאמן והרי זהו כהטעם דעביד לגלוי'] זה אינו דהרי בסמוך גבי עובדא דשומשמי קאמר רבא מי דמי התם קאמרי סימנים הרי דס"ל לרבא דבעי דוקא סימנים ולא מהני טב"ע לחודא מדלא דחי יותר בפשיטות דהתם הכירום ע"י טב"ע ושוב אין מקום להסתפק בזה ולא יצטרך לומר דחושבנא אינו סימן ומוכרח דס"ל לרבא דטב"ע לא מהני, אמנם גם זה לא קשה די"ל דגם בעובדא דדיגלת היו סימנים אמצעים בצירוף הטב"ע והרי כן מבואר בב"ש ס"ק פ"ז דבהך דדיגלת הי' טב"ע בצירוף סימנים אמצעים ועיין בנו"ב סי' כ"ח שדחה דברי הב"ש בזה דא"כ מאי פשט שם הגמרא מהך דרבא דריב"ב פליג לקולא דילמא שאני שם דהי' גם סימן אמצעי ובודאי דצריך לדחוק קצת לפי דברי הב"ש אמנם הרי הב"ש לא מעצמו כתב כן רק כן ראיתי הובא בשם בעל העיטור שכתב באות קבלת עדות וז"ל וכ' ר"ח ע"א בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימן וכ"ש נכרי אפילו מסל"ת ומסתברא דלא מהימן עד דאמר סימנים דידהו וסוגי' דשמעתא דכי איתא כדאמר לקמן מי דמי התם קאמרי סימנים וההוא גברא דטבע בדיגלת ואנסבי רבא לדביתהו אפומא דשושבינא כגון דאמר אשתמודע לי' בסימנים כגון דאמר זה מקלו וזה תרמילו, עכ"ל, הרי דגם בעל העיטור כ' דהי' בצירוף עוד סימן [ומזה מוכרח עוד דהרי הגמרא מסיק שם וה"מ דכי אסקינהו חזינהו לשעתי' אבל אשתהי מתפח תפח דכי אשתהי לא מהני טב"ע גם אם יש עוד גם סימן אמצעי וכתשובת הר"ן], עוד י"ל דאפשר דהתוס' היו גורסים בעובדא דשומשמא רבה ולא רבא וכמו שכתב הרמב"ן במלחמות בדעת האלפס שכתב דמעובדא דדיגלת נפשטה האבעי' מדברי רבא דע"א נאמן במלחמה וכתב הרמב"ן דלא תקשה מהא דאמר רבא מי דמי התם קאמרי סימנים דהוא גריס רבה וא"כ הא ניחא הא דלא חשש רבא שם לבדדמי דלטעם דעביד לגלוי' לא חיישינן לבדדמי גבי טב"ע וכמו שכתבנו

ואם נאמר כמש"כ דלא כ' התוס' דטב"ע לא מהני רק לפי הטעם דהיא דייקא א"כ להלכה אין ראי' מכאן דהא אם נאמר כדעת האלפס והרבה מהראשונים דנפשטה האבעי' דע"א במלחמה נאמן הא מהני טב"ע לחודא, והא דכתבו התוס' בדיבור הסמוך וז"ל וקאמרי סימנים פירוש רבינו חננאל ש"מ דאשה ועד אחד בספינה שטבעה ואמרו מת לא מהני וכ"ש כותי מסל"ת [פי' דצריך גם סימנים לצרף להטב"ע] אין מזה סתירה לדברינו דרבינו חננאל ס"ל דהאבעי' לא נפשטה והא דכ' דלא מהני טב"ע הוא רק מספק דילמא הלכה כטעם דדייקא וכן כתב המרדכי וז"ל הר"ח והראב"ן פסקו דע"א במלחמה לא איפשטה וספיקו לחומרא דהוא ספק כדאורייתא, ויצא מזה דאם הוא רק בדרבנן וכגון שיש עדים שנטבע במשאל"ס וגם שהו עליו כדי שת"נ ואח"כ נמצא נטבע אחד מהני הכרה דטב"ע לחודא וסמכינן על טעם דעביד לאגלוי': ז

בגמרא או דלמא טעמא דע"א משום דהיא דייקא והכא זימנין דסניא לי' לא דייקא, כן הובא בראשונים שהיא גירסת האלפס וכן הוא הגירסא בקצת ספרים ויש מן הראשונים שכתבו למוחקו, ועיין בחידושי הרשב"א וריטב"א שהקשו על זה דהא לא מצינו כלל בשום דוכתא דניחוש לגבי בעל דילמא סניא לי' ורק לעיל דף צ"ד גבי יבם וכן לקמן גבי קטטה דההיא ודאי סניא לי' אבל גבי בעל כל דלא ידעינן בהו קטטה ליכא למיחש לי', עוד זאת קשה טובא עיקר הגירסא דלמה צריך לטעמא דסניא לי' והא גם בלא"ה לא תדייק כיון דמלחמה בעולם והרי במשנה מבואר דגם בשלום בינו לבינה דידעינן בבירור שהם אוהבים זה את זה מ"מ אינה נאמנת במלחמה ולא תדייק, וצ"ע, והנראה לישב דעת הגורסים כן דלעיל אמר רבא מ"ט דמלחמה דאמרה בדדמי ס"ד כל הני דאיקטיל איהו פליט וא"ת לכיון דשלום בינו לבינה נטרה עד דחזיא זימנין דמחו לו בגירא ורומחא וסברה ודאי מיית ואיכא דעביד סמתרא וחי, ולפום רהיטא נראה דרבא בעצמו לא ברירא לי' הדבר ונסתפק על דעת סתם נשים ומשו"ה אמר בתחילה דיש לחוש בהם דתסמוך על בדדמי הראשון דכל הני איקטול וגם אם לא תדע רק זה שהלך למלחמה ושוב לא חזר לביתו תאמר עליו שנהרג, ושוב הוסיף רבא ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה כו' פירוש דגם אם תחלוק על סברא זו ותאמר דודאי לא תסמוך על זה מ"מ הרי אם תראה דמחו לו בגירא הא ודאי דתאמר בדדמי ואם נאמר כן הרי הוא ספיקא דדינא אם החשש הוא משום בדדמי הראשון או משום בדדמי השני, וז"ל הרמב"ם וכן אם הי' מלחמה בעולם אינה נאמנת שמא תסמוך דעתה על דברים שרובן לאבד כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג גם הוא בכללן עכ"ל הרי דכתב דיש לחוש גם על בדדמי הראשון, אמנם יותר נראה דרבא לא נסתפק בזה כלל והך את"ל דקאמר אינו חולק על הראשון דודאי יש נשים שיסמכו על בדדמי הראשון ויש שלא יסמכו רק על השני ושניהם אמת ומשו"ה אמר רבא לשני האופנים דהרי הא דתנן במשנה שלום בינו לבינה הוא לאו דוקא דאינו צריך שנודע בבירור שהם אוהבים זה את זה וכמו דאיתא בגמרא לעיל דתני שלום בינו לבינה משום דבעי למתני קטטה דגם בסתם נשים כל שאינו ידוע לנו שיש קטטה ביניהם נאמנת ועוד יותר דאפילו בידוע שיש מריבה ושנאה ביניהם עד שמבקשת ממנה שיגרשנה מ"מ נאמנת כמבואר בגמרא דלא מקרי קטטה עד שתאמר גרשתני והכחישוה וזהו שאמר רבא דיש שני אופני בדדמי אחד דתסמוך על כל הני דאיקטיל, ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה פי' דהיכא דידעינן שהם אוהבים זה את זה והיא בודאי לא תסמוך על זה רק נטרה עד דחזיא מ"מ זימנין דמחו לו בגירא ועל זה כולם יסמכו, הרי דבסתם נשים או כשיש איזה מריבה ושנאה ביניהם אומרת בדדמי הראשון וכששלום ביניהם אומרת השני, והנה נ"מ טובא ביניהם דאם תאמר בדדמי הראשון ודאי דיש מקום לומר דיש עלי' עדיין איסור דאורייתא כיון דאינה יודעת רק מה דהלך במלחמה ולא שב והרבה מהם נהרגו אפשר דזה אינו בכלל רובן לאבד ואפילו אם נאמר דגם בזה הוא רוב לאבד וכמו דמבואר ברמב"ם הנ"ל מ"מ הרי איכא נגד הרוב חזקת חיים של הבעל וגם חזקת איסור דידה המסייעים למיעוט הניצולים וכבר כתבו התוס' דברוב שאינו גמור אם איכא חזקה המסייע למיעוט ה"ל כפלגא ופלגא והוא ספק דאורייתא ודעת הריב"ש בסי' שע"ט דגם ברוב גמור אם איכא שני חזקות המסייע למיעוט הוא ספק דאורייתא, אבל אם לא תסמוך רק על בדדמי השני דאז הניצולים בודאי דהם רק מיעוטא דמיעוטא ובמיעוטא דמיעוטא הא לא אמרינן כלל סמוך מיעוט לחזקה בודאי נראה דאין בה רק איסורא דרבנן לחודא. ובזה מיושב מה דאמר רבא לעיל הך בדדמי הראשון כיון דסוף כל סוף מוכרח לומר השני ה"ל לומר רק השני לחודא ובזה ניחא דנ"מ טובא ביניהם דבסתם נשים ובפרט כשידוע איזו שנאה ביניהם היא בספק איסור דאורייתא ובידוע ששלום ביניהם הוא רק איסורא דרבנן, ובזה מיושב הגירסא דאם היינו יודעין דודאי תדייק עד דמחו לו וא"כ הא כבר יצאה מידי איסור דאורייתא ע"י עדותו של הע"א בצירוף דיוקא דידה ושוב אין בה רק איסור דרבנן וממילא נאמן בה ע"א ע"פ דין גם בלא דיוקא דידה ואין לחוש בדבריו שאומר דמת לגמרי דלמא משקר ורק דלמא היא מהסומכות על בדדמי הראשון ובכה"ג