בית הלוי חלק ג רלו

ומבואר בב"ב דף קל"ו דספינה הוי' רובן לאבד הרי דכשנשברה הספינה הגם דלא ראינו טביעת האנשים כלל אם נצללו או נשארו שטין על המים או על דף מ"מ כבר הם רובן לאבד וגם אם נאמר דאינו רוב גמור וכל היכא דאינו רוב גמור אמרינן סמוך חזקה למיעוט וה"ל פלגא ופלגא דאורייתא וכמבואר כל זה בתוס' בכמה דוכתא מ"מ הרי שוב אינו רק כספק השקול בלא שום חזקה כיון דכבר שקילנא להחזקה לצרפה להמיעוט לעשותו פלגא נגד הרוב והרי דעת כמה מהראשונים דבספק השקול וליכא חזקת איסור ע"א נאמן מן התורה גם בדבר שבערוה ואפשר דכן ס"ל להתוס' בכאן ומאי מוכיח מדלא חשש רבי בעובדא דלמא משקרים דגם בע"א במלחמה לא חיישינן למשקר דבמלחמה הרי חוששין דלמא היא לא תדייק כלל ותסמוך לגמרי על העד והרי היא בחזקת איסור אשת איש גמורה דאורייתא דע"א אינו נאמן בה ע"פ דין בלא דיוקא דידה וכמו שהוכחנו למעלה בסימן ב' מלשון התוס' דרק משום זה קא מספקא ליה אבל אם היינו יודעין דתדייק לכל הפחות עד דתדע דכבר מחו לו לא הי' מסתפק כלל ופשיטא דע"א היה נאמן בה וא"כ מאי מוכיח מהך דרבי דע"א נאמן בה ע"פ דין תורה מעצמו בלא דיוקא דידה להיכא דע"פ דין תורה אין ע"א נאמן כלל וכל נאמנותו הוא רק משום דיוקא דידה, וידעתי דיש אופן לומר דהעובדא הי' דהי' רק קול שאותה ספינה של אבא יוסי טבעה והי' ידוע לכל שאותן הת"ח הי' בה וא"כ הרי הוא דומה ממש למלחמה בעולם, מ"מ תקשה דמנ"ל להגמרא דכך היה המעשה דלמא היה בהאופנים האחרים שכתבנו ומשו"ה לא פירשו התוס' דקושי' הגמרא הוא דלמא משקרים רק פירשו דהקושי' הוא דלמא אמרי בדדמי וכמו שנתבאר

בתוס' ד"ה וקאמרי סימנים אבל ע"י טביעת עין אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמרו שאלו בעליהם, ואם סימנים לאו דאורייתא איירי בסימן מובהק, אי נמי מהני ע"פ טב"ע, והנה אין להקשות על התוס' דאי איירי בסימן מובהק למה צריך חזינהו לאלתר דהסימן הרי לעולם לא ישתנה וכן כתב הרמ"א סעי' כ"ו דבסימן מובהק מתירין אפילו אשתהי, וצ"ל דהתוס' בתי' הראשון מפרשים דהוא שני תירוצים בגמרא אחד משני דחזינהו לאלתר והי' ההכרה ע"י טב"ע, אי נמי דקאמרי סימנים וכ"כ המרדכי בשם ר"י דהם שני תירוצים הובא בב"ש ס"ק פ"ג, ולפי"ז הני שני תירוצים מחולקים לדינא דתי' הראשון ס"ל דמהני טב"ע לחודא ותי' השני ס"ל דלא מהני משום חשש בדדמי ומוקים לה בסימן דוקא, ומה שכתבו התוס' קאי על תי' השני דנתנו טעם מדוע לא ניחא לי' בתי' הראשון, והנה לפי מה שהסברנו לעיל בדעת התוס' דבדדמי דאמר במלחמה בודאי לא יאמר העד לכל הטעמים ורק בדדמי של טועה בדמיונו תלוי בשני הטעמים דלפי הטעם משום דהיא דייקא יאמינו העד ולטעם דעביד לגלוי' לא יאמר גם בדדמי זה, ויש מקום להסתפק במה דכתבו כאן דעל טב"ע יאמר בדדמי אם כוונתם דלכל הטעמים יאמרנו וגרע גם מבדדמי של טועה בדמיונו וכמו דמשמע קצת בדברי התוס' שהאריכו בדבריהם וכתבו דבדבר מועט יאמרו שאלו בעליהם דמשמע דבאו ליתן טעם למה חיישינן כאן גם לטעם דעביד לגלוי', אמנם א"כ הא נצטרך לומר שלשה חילוקים בסברא דדמי דהך דבמלחמה לכל הטעמים לא יאמרו ובדדמי של טועה בדמיונו תלוי בשני הטעמים ובדדמי של טב"ע יאמר לכל הטעמים והוא דחוק קצת, וע"כ נראה יותר דגם הך בדדמי דחיישינן גבי טב"ע הוא ממש כהך דטועה בדמיונו והוא רק לטעם דהיא דייקא אבל לטעם דעביד לגלוי' לא חיישינן כלל לשום בדדמי דהרי הגמ' קאי הכא לדחות הפשיטות ולומר דלעולם הטעם הוא משום דהיא דייקא ומשו"ה ס"ל לתי' השני דטב"ע לא מהני, וא"כ לדינא הרי יש מקום להקל חדא דהא בתי' הראשון ס"ל דטב"ע לחודא מהני וגם לתי' השני הרי אינו ברור דאינו מועיל רק תלוי עדיין בהאבעי' דאם הטעם משום דעביד לגלוי' גם הוא מודה דמהני. אמנם זה אינו מוכרח דהרי לפי זה הרי נוכל לישב הסוגי' בפשיטות ולומר דהני שני התירוצים אינם חולקים לדינא כלל ורק דהגמרא הרי רצה להוכיח מעובדא דרבי דהטעם הוא משום דעביד לגלוי' ודחי ותסברא והא מים שאין להם סוף אשתו אסורה פי' וגם לטעם זה קשה האיך התירם רבי אלא בע"כ איירי דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר או איירי דקאמרי סימנים פי' דמתרץ אליבא דשני הטעמים דאם נאמר הטעם משום דעביד לגלוי' איירי דחזינהו לאלתר והכירוהו בטב"ע לחוד דהא לא אמרי בדדמי ואם כהטעם דהיא דייקא איירי דקאמרי סימנים ואין מהך עובדא ראי' לשום צד דמתרץ לפי שני הסברות, והא דלקמן בעובדא דדיגלת דאנסבי רבא לאשתו ואמרי' וה"מ דכי אסקינהו חזינהו לשעתי אבל אשתהי מתפח תפח הרי דלאלתר מהני הכרה דטב"ע והגם דלפי האמת ניחא דהא התוס' מחלקים בסמוך בין גופו שלם לחבול דבשלם מהני טב"ע אבל אכתי תקשה מה שתמהו התוס' בסמוך על המנהג שנהגו להתיר נטבעים בטב"ע ומדוע לא הקשו טפי מהגמרא מהך דדיגלת י"ל דמהמנהג אלימא להו להקשות משום דקשה לפי שני הפירושים של התוס' אבל מהך דדיגלת לא קשה רק לפי' הראשון אבל לפי הא"נ שכתבו התוס' הא ניחא וכמו שיובא בסמוך, ועכ"פ להטעם דדייקא מודים כו"ע דלא מהני טב"ע לחודא וא"כ האי דינא דטב"ע לחודא הוא בכלל אבעי' דלא נפשטה

עוד כתבו התוס' אי נמי מהני ע"פ טב"ע, פי' דלעולם איירי בסימן אמצעי ומהני בצירוף הטב"ע, ולפי"ז צריך לפרש דהכל תי' א' דחזינהו לאלתר והכירו בטב"ע וגם אמרי סימנים, דכל אחד לחודא לא מהני דעל טב"ע יש חשש דבדדמי וסימן הוא רק דרבנן וע"י צירופם יחד התירם רבי ולפי פירוש זה יצא חומרא דמדמצריך חזינהו לאלתר מוכרח דבאשתהי דמתפח תפח לא מהני טב"ע גם אם יצטרף לו סימן אמצעי, וכן הובא בב"י תשובת הר"ן דבאשתהי דים לא מהני הכרה דטב"ע גם בצירוף סימן אמצעי ולהתוס' הא מוכרח כן, אבל לפירוש הראשון של התוס' דהם שני תירוצים והא דאמר וחזינהו לאלתר דאיירי דהי' שם טב"ע לחודא בלא שום סימן אין ראי' מזה להר"ן, ויש מקום לומר דטב"ע וגם סימן אמצעי שניהם ביחד אפשר דמהני גם באשתהי דים, והסברא לזה הוא אם נאמר כדעת הפוסקים דהא דבאשתהי דים לא מהני טב"ע הוא רק חששא דרבנן לחודא ומשו"ה כתבו קצת מהראשונים דאם יש ספק אם נשתהה אם לא נשתהה תלינן לקולא וא"כ הא י"ל דכיון דע"י הטב"ע לחודא כבר אין בה רק איסור דרבנן שוב מהני גם סימן אמצעי וכמו שהובא בכמה מחברים דבאיסור דרבנן מהני גם סימן דרבנן, אמנם עיין מש"כ לקמן דבכה"ג לא מהני סי' דרבנן אע"ג דהאיסור כבר הוא רק מדרבנן כיון דהחשש הוא לספק איסור דאורייתא יעו"ש, והנה לפי' זה הלא כו"ע ס"ל דטב"ע לחודא לא מהני וא"כ לכאורה קשה אמאי לא הקשו התוס' על זה מעובדא דדיגלת דשם הכירו ע"י טב"ע ואמאי לא חשש רבא שם לבדדמי ומדוע הקשו התוס' בדיבור הסמוך רק מהמנהג ולא הקשה על זה מסוגי' מפורשת דדיגלת, ואין לתרץ דלפי מה שכתבנו דהא דכ' התוס' דטב"ע לחודא לא מהני הוא רק אם נאמר כהטעם דהיא דייקא אבל להטעם דעביד לאגלוי' מהני טב"ע לחודא ונאמר דרבא דהתיר שם ע"י טב"ע הוא משום דס"ל כהטעם דעביד לאגלוי' [והרי בלא"ה כתב האלפס דמעובדא