בית הלוי חלק ג רלד

הרי שוב נאמן נכרי מסל"ת כמו בכל איסורים דרבנן דנאמן ולקצת פוסקים הא נאמן מסל"ת גם באיסור דאורייתא היכא דלא אתחזיק איסורא, ומהא דכתב הרא"ש בשם הראב"ד דע"א נאמן במלחמה גם בלא אמר וקברתיו והביא ראי' מהא דטבע חסא דניסת ולא אפקוה אין סתירה לזה דהא י"ל דהראב"ד ס"ל כדברי האלפס שכתב דהאבעי' נפשטה מעובדא דדיגלת דהאמינו לע"א דלא חיישינן למשקר ורק דהאלפס כתב דמ"מ חיישינן לבדדמי וצריך לומר וקברתיו וע"ז הביא הראב"ד ראי' מהא דטבע חסא דלא חיישינן לבדדמי וס"ל להראב"ד דלענין חשש בדדמי אין לחלק בין עד כשר לעד פסול ואדרבה יש עוד מקום לומר לפי הסברא דבמסל"ת יש לחוש לבדדמי יותר מבעד כשר, ולשונו של הראב"ד כמו שהובא ברא"ש משמעו להדי' דכל הראי' שלו הוא רק לענין חשש בדדמי, אבל לענין נאמנות ולהטעם משום דתסמוך עליו בודאי דיש מקום לומר דלא נסתפקה הגמ' רק בעד כשר אבל במסל"ת בודאי דתדייק, ובזה מיושב מה דיש להקשות על דברי רבינו חננאל וראב"ן שהביא המרדכי שכתבו דע"א במלחמה לא נפשטה ולחומרא דהוא ספק בדאורייתא ובודאי מוכח מדבריהם דמפרשים כהתוס' דהאבעי' הוא דילמא משקר מדפשיטא להו דהוא ספק בדאורייתא דלענין חשש של בדדמי רחוק לומר דהוא ספק דאורייתא וגם דלדבריהם הא ודאי דאם ניסת תצא כיון דהוא ספק דאורייתא וא"כ הא קשה מהא דחסא דלא הוציאוה אע"ג דמים כמלחמה דמיא, והרי משם מוכרח דאחד מהני או דנפשטה האבעי' או דכל האבעי' הוא רק לענין אי חיישינן להשיאה לכתחילה ולא בדיעבד אבל לפ"ז ניחא דהם ס"ל דבמסל"ת לא מבעי' לי' כלל דלא תסמוך עליו ותדייק, אמנם הרי הבאנו לעיל דברי חידושי הרמב"ן דכ' ג"כ הטעם משום דתסמוך על העד וכתב שם עוד דהאבעי' נפשטה מהא דלקמן דף קכ"ב מששים אנשים שהלכו לכרקום ביתר והעיד נכרי מסל"ת והשיאום והרי שם הי' מלחמה וחורבן ומ"מ האמינוהו וכ"ש עד כשר והא דלא פשטינן הכא האבעי' מההיא ברייתא דילמא לא שמיע לי' כאן ההיא ברייתא עכ"ד, הרי מוכרח דלא ס"ל לחלק בזה, וצ"ע דלכאורה הא יש מקום לחלק כן: ד

בתוס' ד"ה והא מים כמלחמה דמיא וז"ל השתא ס"ד דהנשים ראו הטביעה ולא ראו שהעלום ולכך אמרו בדדמי עכ"ל, והנה דברי התוס' לכאורה קשים טובא חדא דהרי סותרים דבריהם הקודמים שכתבו דהעד לעולם אינו אומר בדדמי וכל האבעי' הוא דכיון דהיא לא תדייק לחוש דילמא העד משקר, עוד זאת קשה דלמה הוצרכו התוס' לזה ולא פירשוהו כפשוטו דמקשה כיון דמים כמלחמה וכיון שיתברר לה שירד בספינה וגם הי' איזו סיבה בספינה תו לא תדייק יותר והי' לחוש דילמא הני נשים שהעידו על טביעת האנשים משקרי, ובודאי דוחק גדול לומר דהתוס' אזלי כאן בזה הדיבור לפי שיטת רש"י, וראיתי בספר ושב הכהן שהגיה בדברי התוס' ולכך אמרה בדדמי וכוונתם דהנשים של הנטבעים הם יסמכו על בדדמי ולא ידייקו היטב ולא קאי על הנשים המעידים וקושי' הגמרא הוא דילמא משקרי והנראה דגם הלחם משנה הבין כן בכוונת התוס' יעו"ש בדבריו, אמנם גם זה דחוק להעמיד כן בכוונת דבריהם ובפרט לפי מה שנתבאר דלפי' התוס' החששא הוא דהאשה תסמוך לגמרי על דברי העד ולא תדייק כלל וא"כ לא הי' להתוס' להזכיר כאן דאמרה בדדמי ובלא"ה דחוק לומר דהא שכתבו התוס' דאמרה כוונתם דתסמוך על בדדמי ובודאי נראה דדברי התוס' קאי על הנשים שאמרו העדות של הטביעה

והנראה לפרש דבריהם ומקודם נתרץ קושי' הראשונה שלא יהיו דבריהם סותרים זא"ז, ונאמר דשני אופנים בדדמי הם וחלוקים הם, דהך בדדמי דאמרינן לעיל גבי מלחמה דכל הני איקטיל ואיהו פליט א"כ הרי העד שמעיד ואומר שראהו מת הרי משקר לגמרי בדבריו ומעיד דבר מה שלא ראה כלל וגם הבדדמי השני דאמרינן במלחמה דמחו לו בגירא וסבר ודאי מיית ואיכא דעביד סמתרא וחי מפרשים התוס' דאין הכוונה דלפי דמיונה כבר ראתה מת דנתעלף ונראה כמת דס"ל להתוס' דכיון דעומד אצלו בודאי מכיר בו אם הוא חי עדיין רק הכוונה דהיא סבורה דעל ידי הכאה זו בודאי לא יתרפא וימות בודאי ממנה אחר זמן אבל עכ"פ היא הניחתו כשהי' עדיין חי וכשמעיד עליו שמת הוא משקר לגמרי ובזה הוא שכתבו התוס' דהעד לא יאמר בדדמי כזה דרק האשה עצמה שאינה רוצה להתעגן סומכת על זה ואומרת שכבר ראתה אותו מת אבל העד לעולם לא יאמר יותר ממה שראה בעיניו, אמנם יש בדדמי אחר שטועה בדמיונו ולפי אומדן דעתו סובר שכן הוא ולדעתו אומר ממש כמו שראה ובדדמי זה ודאי דגם העד יאמר כיון דסובר שאומר כמו שראה, ומשו"ה אע"ג דבמלחמה כ' התוס' דהעד אינו אומר בדדמי אבל בנפל למים שצריך העד להעיד שעמד עליו כשיעור שתצא נפשו ולא עלה ושיעור זה הא תלוי לדעת רוב הפוסקים באומדן דעתו של הרואה לפי כחו של הנטבע אז בשעת מעשה ובדדמי כזה גם העד יאמר אותו כיון דלפי דעתו כבר שהה עליו כדי שתצא נפשו ובודאי מת לפי דמיונו וזהו דמקשה והא מים כמלחמה דמיא ויש לחוש לבדדמי דהעד סובר שראהו מת ובאמת הוא טועה בדמיונו. וזהו גם כן מה שכתבו התוס' לקמן בד"ה וקאמרי סימנים דעל ידי הכרה דטב"ע לחודא לא מהני דיאמרו בדדמי שיסברו שהם הבעלים וגם שם ראיתי מקשים דהרי לשיטתם אין העד אומר בדדמי ולפי זה ניחא כיון דלפי דמיונו נראה לו שמכירו בטביעת עין דזהו הבעל של אשה גם העד אומרו כיון שבדעתו שאומר האמת, וס"ל להתוס' דהך בדדמי השני דהיינו שטועה בדמיונו תלוי בשני הטעמים דאם ע"א נאמן משום דעביד לגלוי' דמחזקינן דהעד ירא שמא יתברר אח"כ שלא כמו שאמר לא יסמוך גם על הך בדדמי שטועה בדמיונו דלמה לו להכניס עצמו בזה הספק וגם הוא חושש בעצמו שמא טועה וכמו שאמרו למד לשונך לומר אינו יודע שמא תתבדה ותאחז ולא יעיד כלל רק בדבר שיודע בודאי שהוא כן בלא שום ספק ולא מה שהוא רק לפי אומדן דעתו. אבל אם נאמנתו הוא בשביל שהיא דייקא אבל היכא דלא דייקא אינו מתיירא משום שמא יתברר שלא כדבריו וא"כ היכא דלא דייקא יאמר הך בדדמי השני כיון דסובר דמעיד כמו שראה, וזהו שהוכיח הגמרא מדהתירם רבי ולא חשש לבדדמי מוכרח דהטעם הוא משום דעבידא לגלוי' וממילא הא מוכח דע"א נאמן במלחמה ולא חיישינן בעדותו דלמא משקר

ובדברים הללו יתבאר היטב דברי התוס' בד"ה טעמא שכתבו וז"ל טעמא דע"א משום דמלתא דעבידא לגלויא לא משקר ולא יאמר בדדמי כיון שהדבר גלוי, או דלמא טעמא דע"א משום דהיא דייקא כלומר לעולם לא יאמר העד בדדמי כמו האשה עצמה ומ"מ אין להאמינו דנהי דלא אמר בדדמי מ"מ האשה ל"א דייקא כאן עכ"ל ובודאי דלכאורה אין דבריהם מובנים כלל וסותרים תוך כדי דיבור דבהתחלת דבריהם כתבו טעם דמשו"ה לא יאמר העד בדדמי משום דהוא מילתא דעבידא לגלויא וירא שיתגלה הדבר ומשמע דבלא"ה גם העד יאמר בדדמי וסיימו בדבריהם דגם להטעם משום דהיא דייקא אין לחוש לדברי העד לבדדמי ובזכרוני שראיתי מי שנתקשה בזה שכחתי מקומו. ולפי מה שכתבנו ניחא היטב דלטעם