בית הלוי חלק ג רלג

העד לא תדייק כלל וכיון שיתברר לה שהיה שם מלחמה לא תדייק יותר, ועיי' ג"כ בחידושי הרשב"א שכתב וז"ל דמספקא לן דלמא משקר כו' ואיהי נמי כיון דמלחמה לא דייקא וסומכת עליו וכיון שיאמרו לה שיש מלחמה בעולם או שירד למלחמה סומכת עליו כו' הרי האריך בדבריו שתסמוך על מה שיש שם מלחמה ולא להך בדדמי דקאמר רבא דמחו לו בגירא או דכל הני איקטיל איהו פליט ומוכרח ודאי כמו שכתבנו דאם היתה מדייקת עד דמחו לו היה פשיטא דע"א נאמן

אמנם עיין בחידושי הריטב"א שכתב וז"ל ע"א אינו נאמן אפילו אמר וקברתיו דלמא משקר ואשה כיון שידעה שהוכה מכת חרב בלחוד תליא בדדמי ולא דייקא יותר ומינסבא הרי דלא כתב כמו שכתבו התוס' והרשב"א דתסמוך על דברי העד רק כ' דהאשה תלי' בדדמי וגם מבואר מדבריו דמ"מ תדייק עד דמחו לו בגירא ואפ"ה כ' דיש לחוש בדבריו דלמא משקר ואפשר דנפל איזו טעות הדפוס שם דבלא"ה נמצאו שם באותו דיבור איזו טעותים הנופלים בדפוס יעו"ש. וכן משמע דברי הריב"ש בסי' שע"ח שכ' וז"ל אבל אי טעמא דע"א משום דהיא דייקא הכא דליתא לטעמא דדייקא כיון דאיהי אמרה בדדמי במלחמה א"כ אין העד נאמן הרי מוכח מדבריו דהיא תדייק עד דתאמר בדדמי דהיינו דמחו לו בגירא. ומוכרח דס"ל להריטב"א דאע"ג דבכה"ג כבר יצאה בודאי מידי איסור דאורייתא מ"מ כל מה שהחמירו חכמים בדיני אישות ודבר שבערוה עשאוהו כמו ספק בדאורייתא וע"א אינו נאמן בה מצד עצמו אם לא נצטרף לדבריו עוד דיוקא דידה

ועיין בגיטין דף ב' ששליח המביא גט דצריך לומר בפני נכתב משום דלא בקיאי לשמה ופריך בגמרא דנבעי תרי דאין דבר שבערוה פחות משנים ומשני רוב בקיאין הם ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדיינא גמירי ורבנן הוא דאצרכוה ומשום עיגונא אקילו בה רבנן. והקשה שם בחידושי הריטב"א דמאי משני לרבנן דרוב בקיאים הם דאכתי נימא סמוך מיעוטא לחזקה והיכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט הא גם לרבנן חיישינן ותי' הריטב"א דמשו"ה מסיים ואפילו לר"מ סתם ספרי דדיינא גמירי פי' וכ"ש דניחא לרבנן דלא אמרינן סמוך מיעוטה לחזקה עכ"ל והרי מבואר בכמה דוכתא דלרבנן דר"מ רובא עדיף מחזקה מן התורה והא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה הוא רק איסור דרבנן וא"כ לרבנן ניחא דשפיר נאמן בו ע"א מן התורה ולא מקשה רק לר"מ דלדידי' חזקה המסייע למיעוט הוא מדאורייתא ושוב הוי' דבר שבערוה ואינו פחות משנים ומאי הקשה הריטב"א ומוכרח דס"ל דגם בחששא דרבנן אם הוא בדבר שבערוה אין ע"א נאמן בו דכל דתיקון רבנן עשאוהו כדאורייתא ואזיל הריטב"א כאן כשיטתו שם

שוב הגיע לידי חידושי הרמב"ן וראיתי שכתב וז"ל ע"א במלחמה מהו כו' ובדדמי ודאי לא אמר כו' דילמא טעמא משום דהיא דייקא והכא כיון דמלחמה סמכה על העד בדדמי וכן נמי כשאמר העד מת במלחמה וקברתיו איהו דייקא אם בא עליהם מלחמה כלל וכשיבאו עדים ויאמרו לה שירד במלחמה תחלה שבודאי מת כדברי העד ושוב לא תדייק יותר הרי מבואר בדבריו להדי' כהתוס' ורשב"א, וגם ז"ל המרדכי בפרק האשה בתרא איבעי להו ע"א במלחמה מהו תיקו פירשו רבינו חננאל וראב"ן דספק דאורייתא לחומרא מיהו נראה לראב"י דאם ניסת לא תצא מדמדמה לה הגמרא למים שאין להם סוף ועכ"פ מדברי הר"ח וראב"ן נראה דמפרשים כהתוס' דספיקא של בעל האבעי' הוא דלמא עדיין האשה באיסורא דאורייתא קאי דשמא תסמוך על העד ולא תדייק כלל ורק כשיודע לה שיש מלחמה וגם בעלה הי' שם לא תדייק יותר, דלהריטב"א כיון דבודאי תדייק עד דמחו לו בגירא הא ודאי נראה דאינו רק ספק מדרבנן, ועכ"פ הא נתבאר מחלוקת הפוסקים בזה דלהתוס' ורמב"ן ורשב"א הא מוכח דאם היינו יודעין שתדייק עד דמחו לו אינו בכלל האבעי' ופשיטא דנאמן ע"א, ולהריטב"א וריב"ש גם בכה"ג הוא בכלל האבעי', ונ"מ לדינא היכא דאיכא עדים דמחו לו בגירא והלכו ממנו כשהוא חי עדיין ואח"כ בא ע"א והעיד שמצאו מת לגמרי וקברו דליכא חשש של בדדמי דלהתוס' והרשב"א פשיטא דנאמן ואין לחוש בו למשקר וכן מי שהעידו שני עדים שנפל למשאל"ס ואחר זמן בא ע"א והעיד שמצא נטבע אחד מת והכירו בטביעת עין או בסימן שהוא בעלה דלהתוס' פשיטא דנאמן ולהריטב"א גם בכה"ג הוא בכלל האבעי', ומ"מ לדינא ודאי נראה דגם להריטב"א צ"ל דנאמן דגם אם נאמר כהפוסקים דהאבעי' לא נפשטה מ"מ הרי אינו רק ספק בדרבנן ולקולא

ועוד יותר י"ל דגם הריטב"א מודה דבאיכא עדים דנטבע במשאל"ס שוב נאמן בו ע"א ולא דמי לכאן דאע"ג דהיא תדייק עד דמחו לו מ"מ כיון דגם על זה ליכא רק ע"א וכל עיקר נאמנותו הוא מדרבנן ומשום דיוקא דידה וי"ל דלא תיקנו רבנן להאמינו רק היכא דהיא תדייק כל צרכו אבל אם לא תדייק רק מקצת הדבר ולא כולו אע"ג דאותו המקצת שלא תדייק לא נצרכה אלא מדרבנן מ"מ בכה"ג שוב לא תיקנו רבנן להאמינו ושוב אינו נאמן גם על עיקר עדותו שנפל למשאל"ס אבל היכא דאיכא שני עדים כשרים שנפל למשאל"ס י"ל דבכה"ג פשיטא דנאמן, ורק מדבריו שבריש גיטין הא מוכרח דס"ל דגם באיסור דרבנן אין ע"א נאמן בדבר שבערוה

ואין להקשות על זה מדברי האלפס שכתב דנפשטה האבעי' מהא דטבע בדיגלת ואסקוהי אגישרא דשביסתנא ואנסבי רבא לדביתהו אפומא דשושבינא הרי דע"א נאמן במשאל"ס וה"ה דנאמן במלחמה ומאי ראי' מביא דילמא שאני שם דהי' ידוע מקודם נפילתו למשאל"ס דבכה"ג לא מבעי לי' והרי הרא"ש שכתב ג"כ בהאבעי' כהתוס' משום דתסמוך על העד ומ"מ כתב ג"כ ראייתו של האלפס וכן הרשב"א הביאו, וצ"ל דס"ל מדהביא הגמרא מזה ראי' דריב"ב פליג לקולא מדאנסבה לבתר חמשה ימים ואם הי' המעשה באופן שכבר לא הי' עלי' בלא"ה איסור דאורייתא א"כ מאי ראי' הוא דילמא גם רבנן דאמרי' דאין מעידין אחר ג' ימים הוא רק כשאסורה מדאורייתא אבל בדרבנן סמכינן גם על הכרה שלאחר שלשה ובפרט להני פוסקים דס"ל דספק שהה ג' ימים אזלינן לקולא דס"ל דהא דלא סמכינן על הכרה של אח"כ הוא רק חששא מדרבנן וכמו שכתב הנמוק"י הא ודאי י"ל דבאיסור דרבנן לא החמירו בזה. ומזה הוכיח האלפס דבע"כ ידע הגמרא דעובדא דדיגלת המעשה הי' באופן דיש על אשתו עדיין איסור דאורייתא ומשכחת לה בכמה אופנים אכמ"ק לבארם ופשט האלפס שפיר דע"א נאמן, ויצא מדברינו קולא לדינא דהיכא דבלא"ה אין על אשתו רק איסור דרבנן נוכל לסמוך גם על הכרה של אחר שלשה ימים דכן מוכח מדברי הרא"ש והרשב"א הנ"ל: ג

הנה לפי מה שנתבאר בדעת התוס' דכל האבעי' הוא משום דהיא תסמוך לגמרי על העד ולא תדייק כלל יש מקום להסתפק ולומר דעד כאן לא מבעי לי' רק בע"א כשר אם נאמן דתסמוך עליו, אבל בנכרי המסיח לפי תומו אע"ג דלפום רהיטא דודאי טעמו משום דהיא דייקא דלפי הסברא קשה לומר דטעמו משום דעביד לגלוי' ירא לשקר מ"מ י"ל דפשיטא לי' הנאמן דעליו לא תסמוך האשה ותדייק שפיר ואע"ג דלא תדייק רק עד דמחו לו כיון דהי' מלחמה מ"מ