בית הלוי חלק ג רלב

קצת לענין נאמנות דהרי העד אומר דבודאי כבר מת רק הב"ד חוששין בדבריו דילמא אומר כן בדדמי והוא רק לפי השערתו ודמיונו, [ובסברא זו יש לישב הא דמבעי' בהחזיקה היא מלחמה אם מהני לה מיגו דהקשו התוס' מאי שייך מיגו לאומר בדדמי], ומשו"ה בשני עדים דנאמנים מצד עצמם בכל דבריהם ע"פ דין תורה אין לנו להסתפק בדבריהם ורק בע"א דכל נאמנותו הוא מדרבנן ובצירוף דיוקא דידה והיכא דלא דייקא חששו לו חכמים אבל לפי מה שכתבנו דעד דמחו לו ודאי דנאמן בצירוף דיוקא דידה ועל המותר שלא תדייק הא נאמן מצד עצמו בלא דיוקא דידה וא"כ למה ניחוש לדבריו לבדדמי ובמה הוא חלוק משני עדים בזה, ואין לומר דהחילוק בזה הוא מצד הסברא דעל אדם אחד יש לחוש שטועה בדמיונו וסומך על השערתו אבל לשני אנשים לא חוששים שיהיו שניהם טועים בשוה דזה אינו דא"כ הא אין לחלק בין אם השנים כשרים לעדות או פסולים ומאי פריך והא מאה נשים כחד דמיין דהא מ"מ איכא שני דעות של שני אנשים, וכן מצאתי אחר כותבי בנו"ב שכ' דאי אפשר לומר כן, וצריך לדחוק דבשני עדים דנאמנים ע"פ דין בכל דברי עדותן לא חששו להם משא"כ בע"א דעל עיקר עדותו נאמן מצד עצמו והגם דעד דמחו לו האמינו חכמים בצירוף דיוקא דידה מ"מ כיון דעל יותר לא תדייק חששו רבנן בדבריו דנהי דנאמר דאלו לא היו צריכין לעדותו רק על אותו מקצת לחוד וכגון אם היו שני עדים המעידים דמחו לו בגירא ואח"כ בא ע"א ואמר שראוהו אח"כ כשמת לגמרי הי' נאמן על זה מצד עצמו מ"מ הכא כיון דעל עיקר עדותו נצרך לדיוקא דידה משו"ה על היותר מה דהיא תאמר בדדמי חוששין גם בדבריו דאומר ג"כ בדדמי, ועדיין צע"ק דלפי סברא זו שוב הי' יכול רש"י לפרש דבשביל זה חוששין בו למשקר וז"ל אבל עכ"פ מה שהקשינו על רש"י מיושבים היטב וכמש"כ

והנראה עוד טעם אחר על הא דלא רצה רש"י לפרש כפשופו וכהתוס' והוא דס"ל דהא גם אם הטעם משום דהיא דייקא מ"מ הרי ודאי דאם יהיה אופן שהיא אינה יכולה לדייק וכגון שהיא קטנה או חסירת דעת מ"מ הרי נאמן בה ע"א וגם כשרואין ב"ד דהיא אינה רוצה לדייק ונישאת מיד הלא אין מוחין בידה לומר לה שתדייק מקודם ומוכרח בע"כ דחכמים השוו מדותיהם בזה דכיון דרוב נשים מדייקות ממילא גם בהני דאינם יכולות לדייק נאמן. ובפרט לדעת רש"י אתי' הסברא זו ברווחה דהא רש"י כתב במס' שבת דף קמ"ה דהא דהקילו חכמים בעידי עיגונא הוא משום דמקדש אדעתא דרבנן ואפקעינהו לקידושין ולדבריו הא מוכרח לומר הא דאמרינן טעמא דע"א משום דעביד לגלוי' או משום דיוקא דידה אין זה עיקר ההיתר רק דבשביל זה ראו חכמים להפקיע הקידושין אבל עיקר ההיתר אינו תלוי בהטעמים ומשו"ה גם בהני דבודאי לא ידייקו גם כן נאמן כיון דרוב נשים קדייקי וזהו שהוקשה ליה לרש"י מאי מבעי' ליה במלחמה במה גרע מלחמה משארי נשים דלא דייקא וכמו קטנה ומשו"ה כתב דבמלחמה יש לומר דגם העד אומר בדדמי דלא תקנו חכמים להפקיע הקידושין רק כשיש ע"א ברור ולא כשיש לתלות חסרון בדברי העד, וגם הא דבעי לן לקמן בע"א בקטטה ג"כ לא יפרש רש"י כפשוטו דהספק הוא משום דהיא לא תדייק רק מפרש כהרמב"ם דכיון שהיא שונאתו יש לחוש בהעד שמא היא שכרה אותו וקמבעי ליה דאם הוא משום עביד לגלוי' ירא לשקר ואין לחוש ששוכרתו ואם אינו מתיירא רק משום דיוקא דידה יש לחוש ששכרתו וכשיש מקום להסתפק ולחוש בדברי העד לא תקנו חכמים להאמינו ולהפקיע הקידושין על ידי דבריו

והנה מאשה עצמה דאינה נאמנת במלחמה הוא דוקא במלחמה גדולה וכמו שכתבו התוס' דיראה לעמוד שם משום זריקת החיצים אבל בנפלו עליו ליסטים דאשה כלי זיינה עלי' ואינה יראה לעמוד שם נאמנת ובע"א במלחמה דמבעי' לי' אם נאמן להתוס' דהספק הוא דכיון דהיא לא תדייק חיישינן דלמא משקר הא פשיטא דהך אבעי' הוא גם במלחמה קטנה וגם באופן דהעד אין לו ירא לעמוד שם מ"מ כיון דהאשה לא תדייק ומיד שיודע לה שנפלו עליו לסטים לא תדייק יותר ויש לחוש דלמא משקר אמנם לשיטת רש"י יש להסתפק אם הוא באופן דהעד אין לו פחד מהלסטים וכגון שהעד היא אשה דכלי זיינה עלי' אם דינו כמו אשה עצמה דלא אמרי בדדמי. וגם יש מקום לומר דרק באשתו ממתנת לראות הסוף היכא דאין לה פחד וכמו דאמר רבא הסברא כיון דשלום בינו לבינה נטרה עד דחזיא אבל אדם נכרי אפשר דגם באין לו פחד לא ימתין ויאמר בדדמי וגם בזה הוא האבעי' דלא איפשיטא, ומהא דקפריך והא מים כמלחמה דמיא ופשט מזה דנאמן אע"ג דהנשים המעידות הרי היו עומדות ביבשה ולא היה להם פחד כלל מהמים אין להביא ראיה דהא ודאי דבמים לפי מה דס"ד שלא העלום והתירם בעידי הטביעה הא מצד עצמו שייך בדדמי דהא לפי הס"ד ע"כ הי' סבור דהנשים העידו עוד אומדנות והוכחות על מיתתן דבלא"ה לא הי' ס"ד כלל לומר שהתירם וא"כ הדבר מצד עצמו שייך בדדמי בלא שום סברא דפחד והגמרא מביא ראיה דהא חזינן דבמקום דשייך בדדמי ואפ"ה התירם ע"י ע"א וממילא מוכח כהטעם דעביד לגלוי' וא"כ גם במלחמה גדולה דשייך בדדמי מ"מ נאמן. אבל במלחמה קטנה יש מקום לומר לרש"י דלא קמבעי' לי' כלל. וראיתי בפ"ת ס"ק קל"ח שהביא בשם הרשב"א בחלק תולדות אדם סי' ל"ב שכתב דבעד גם במלחמה קטנה שאין לו פחד יש לחוש דלמא אמר בדדמי להפוסקים דס"ל דגם בעד יש לחוש בדדמי: ב

ועתה נעמוד על שיטת התוס' בסוגי' זו, דעת התוס' דהעד בודאי אינו אומר בדדמי וכל הספק הוא דאם נאמר דכל נאמנותו היא משום דהיא דייקא וא"כ במלחמה דהיא לא תדייק יש לחוש בעיקר דבריו דלמא משקר ואם נאמנותו משום דעביד לגלוי' בודאי לא משקר ונאמן גם במלחמה ולדעתם האבעי' הוא גם באומר קברתיו והנה אחרי העיון נראה דגם התוס' ס"ל כמו שכתבנו לעיל לדעת רש"י דאם הי' מונח ליסוד דודאי תדייק לכל הפחות עד דיתברר לה דכבר מחו לו בגירא אין מקום להסתפק בדברי העד דלמא משקר והי' פשיטא דנאמן רק ס"ל להתוס' דהא דאמר לעיל דגם במלחמה תדייק עד דמחו לי בגירא זהו רק כשהאשה בעצמה אצלו שם ומעידה מה שראתה בעצמה והיא בודאי לא תניחנו עד דתדע דמחו לו בגירא אבל היכא שהיא לא היתה שם ואיכא ע"א שאומר לה שמת במלחמה שוב לא תדייק כלל כיון דיש לה על מי לסמוך ותיכף שיתברר לה רק שהי' מלחמה במקום דירת הבעל לא תדייק יותר וכל זה מבואר מדיוק דבריהם שכתבו וז"ל ומ"מ אין להאמינו דנהי דאינו אומר בדדמי האשה לא תדייק וסומכת עליו יותר מאלו אמר מת על מטתו כיון דיש רגלים לדבר עכ"ל וכלשון הזה ממש כתב הרא"ש ובודאי דקשה דלמה הוצרכו לומר שתסמוך על דברי העד והרי גם באין לה על מי לסמוך לא דייקא כיון דהוא מלחמה והא גם אשה המעידה על עצמה דאין לה על מי לסמוך אינה נאמנת משום דאמרה בדדמי ומוכרח בודאי כמו שכתבנו דשם אין לה על מי לסמוך מדייקא לכל הפחות עד דתראה דמחו לו בגירא או עד דיתברר לה שבעלה הלך למלחמה ולא שב והרבה מהם נהרגו ובכה"ג פשיטא דע"א נאמן ורק מבעי' ליה כיון דתסמוך על דברי