בית הלוי חלק ג רלא

אם משום דהדבר עביד לגלוי' מעצמו ירא לומר בדדמי או דמשום שמא יתברר מעצמו אינו ירא שסובר שלא יבא לידי גילוי ורק דמשום דהיא דייקא ויתברר ירא לומר שקר ואינו אומר בדדמי בשביל זה ובמלחמה דלא דייקא יאמר בדדמי כן נראה בבירור דעת רש"י, ואין בזה שום דוחק לפרש כן דהרי דעת הרמב"ם נראה גם כן שמפרש שכתב בסוף ה' גירושין הטעם דהאמינו ע"א בעדות אשה משום דבדבר שיוכל להתברר לא ישקר, וכ' הראב"ד בהשגות או משום דאמרו בדדמי, והקשה המ"מ דהרמב"ם דכתב הטעם משום דעביד לגלוי' א"כ למה פסק בע"א במלחמה דהוא ספק ולא תנשא, והברור דהרמב"ם מפרש כן האבעי' כמש"כ אם ירא העד לשקר משום דעביד לגלוי' או דירא לשקר משום דע"י דיוקא דידה יתברר ועכ"פ לשני הטעמים נאמנותו הוא משום דלא ישקר בדבר שיכול להתברר, שוב מצאתי בנו"ב שכתב כן בדעת הרמב"ם וכמו כן נפרש בדעת רש"י לשיטתו דהספק שמא אומר בדדמי דבמקום דהיא מדייקא ירא לומר בדדמי

והנה לפרש"י אם העד אומר וקברתיו לא מבעי' כלל ופשיטא דנאמן וצ"ל הטעם דלשקר גמור ירא לומר גם בלא דיוקא דידה וגם משום שמא יתברר הדבר מעצמו לא יאמר שקר גמור ורק לומר בדדמי תלוי בשני הטעמים, ואין להקשות על זה דמאי מביא הגמרא ראי' מנחמי' איש בית דלי דלמא קאי על היכא דאמר וקברתיו ומצאתי שהקשה כן הנו"ב בסי' כ"ח, אמנם זה ניחא דהרי אמר שמעתי שאין משיאין את האשה ע"פ ע"א כו' אמור להם משמי אע"פ שמדינה זו משובשת בגייסות כך מקובלני מר"ג הזקן שמשיאין כו' והרי בא"י לא היו משיאין ע"פ ע"א גם בזמן שלום ועיקר עדותו של נחמי' הרי קאי על זמן שלום ורק הוסיף בדבריו לרבותא דגם בזמן גייסות משיאין ובודאי כוונתו דזמן גייסות שוה לזמן שלום לגמרי ואם בזמן מלחמה צריך וקברתיו מה שאינו צריך בזמן שלום לא שייך לומר אע"פ כיון שמחולקים הם בדיניהם וזה פשוט וברור

אמנם מה דקשה טובא על פרש"י דלמה הוצרך לחדש הך חששא דהעד יאמר בדדמי והרי בפשיטות ניחא כמ"ש התוס' כיון דהיא לא דייקא אין ע"א נאמן בה משום דאין דבר שבערוה פחות משנים והרי לקמן מבעי' לי' ג"כ בע"א בקטטה מהו וכן מבעי' לי' לעיל בע"א ביבמה ושם הרי ע"כ גם רש"י מפרש כהתוס' דכיון דלא דייקא אין ע"א נאמן מצד עצמו בלא סברא דבדדמי דמאי שייך בדדמי בקטטה ומדוע לא מפרש כאן כן, ועוד יותר קשה דהא מדברי רש"י מוכח דאם לא חששה דהעד אומר בדדמי הי' צריך להיות נאמן אפי' במלחמה דלא דיקא, וקשה דהרי מבואר לעיל דף פ"ח דאי לאו חומר שבסופה הי' צ"ל אינו נאמן. וגם כאן במקומו קשה תוך כדי דיבור דאמר או דלמא טעמא דע"א [פי' בשלום בעולם דליכא סברא בדדמי], משום דהיא דייקא הרי דגם בלא שייך בדדמי מוכרח לסברא דהיא דייקא וא"כ למה כ' רש"י דבמלחמה דלא דייקא חייש לבדדמי דגם בלא דדמי צ"ל אינו נאמן. והנראה בדעתו דס"ל דהא לעיל אמר רבא מ"ט דמלחמה משום דאמרה בדדמי ס"ד בכל הני דאיקטול איהו פליט ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרה עד דחזיא זימנין דמחו לו בגירא ורומחא וסברה ודאי מיית ואיכא דעביד סמתרא וחי, הרי דגם במלחמה לא חיישינן שלא תדייק כלל ותאמר בלא שום ידיעה ממנו רק דלא תדייק היטב ואחר שתדע דמחו לו בגירא לא תדייק יותר, וס"ל לרש"י דהא דאמרינן דע"א במלחמה דהיא לא תדייק ג"כ הפירוש דלא תדייק היטב וכיון דיתברר לה דמחו לו בגירא לא תדייק יותר, והרי זה ודאי דמאן דמחו לו בגירא עד שהרואה אותו סובר דודאי סופו למות מזאת המכה דכבר איתרע חזקת חיים דידי' מן התורה וגם רובו הוא לאבד דהרי אפילו בעיר שכבשוה כרקום אמרי' בגיטין דף כ"ח דנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים הגם דלא ידעינן כלל אם נעשה שום מעשה בהאדם שדנים עליו מ"מ כבר הוא בספק חי מדאורייתא א"כ ק"ו מי שהוכה כבר בגירא דרובו לאבד ורק מדרבנן הוא דחיישינן למיעוטא וכן משמע הלשון דאמר בגמרא דאיכא דעביד סמתרא וחי ומשמע דהוא רק מיעוטא שנמצא כן וכן כתב להדיא הב"י בטעמו של הרמב"ם שפסק דע"א במלחמה אם ניסת לא תצא משום דהוא ספק בדרבנן ולא תצא, ועיין עוד ברמב"ם בפרק י"ג מה' גירושין שכתב וכן אם הי' מלחמה כו' אינה נאמנת שמא תסמוך על דברים שרובן למיתה כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג גם הוא בכללן הרי דגם על בדדמי הראשון דקאמר רבא כתב דהוא רובו לאבד וכן נראה מצד הסברא דלא שייך לחוש שתאמר בדדמי רק אחר שכבר נכנס בגדר רובו לאבד דבלא"ה במה תטעה בדמיונה לומר כן וא"כ הא ק"ו בדדמי השני דכבר מחו לו בגירא דהוא רובא דרובא לאבד, והרי ידוע מחלוקת הראשונים בהא דקיי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים דיש מהם הסוברים דזהו רק במקום דאיכא חזקת איסור אבל בספק השקול בלא חזקת איסור נאמן ע"א גם בדבר שבערוה הגם דהוא ספק דאורייתא עדיין, ולדידהו הא ודאי פשיטא דבמקום דכבר אין בה רק חששא דרבנן דנאמן ע"פ דין גם בלא צירוף דיוקא דידה אלא אפילו להמחמירים וסוברים דגם בליכא חזקת איסור אין ע"א נאמן ועיין בספר בית הלוי ח"ב סימן ל"ז הבאנו ראי' דגם דעת רש"י הוא כן מ"מ הא י"ל דגם לא החמירו רק בספק השקול דהוא אסורה מדאורייתא אבל בזה דמה"ת שרי' ורק דרבנן החמירו בה ס"ל לרש"י דודאי דע"א נאמן מצד עצמו גם בלא דיוקא דידה ואין לחוש בדבריו דלמא משקר, וכיון דעד דמחו לו הא נאמן הע"א בצירוף דיוקא דידה שוב על המותר מה דלא תדייק הרי הוא נאמן ע"פ דין גם בלא דיוקא דידה, ומשו"ה מפרש דמבעי' לן דלמא גם העד אומר בדדמי וכשראה דמחו לו בגירא אומר דכבר מת אבל כשאומר וקברתיו דליכא למיחש בו רק דילמא משקר לא מבעי' לי' ופשיטא דנאמן, אבל לקמן גבי אבעי' דע"א בקטטה דהיא הא לא תדייק כלל דהא חיישינן דילמא מחמת שנאה רצונה להאסר עליו וכמש"כ שם רש"י ואפילו למאן דמפרש לקמן טעמא דקטטא משום דאמרי' בדדמי מ"מ הרי שם ע"כ הפירוש דתיכף שיהי' לה סמך כל דהוא והוכחה קלה של מה בכך תסמוך עליו ולא תדייק יותר וכן גבי ע"א ביבמה כיון דסניא לי', וא"כ הרי יש עלי' עדיין איסורא דאורייתא וגם חזקת איסור גמורה שפיר נסתפק הגמ' דילמא חיישינן דהעד משקר בדבריו אע"ג דשם לא שייך לחוש שיאמר העד בדדמי כן נראה נכון בדעת רש"י

אמנם עדיין יש לעיין בזה דהא חזינן דהגמרא תלה האבעי' בטעמו של נאמנותו של ע"א דאם הטעם משום דעביד לגלוי' לא חיישינן שיאמר בדדמי ואם משום דיוקא דידה חיישינן ומוכח דאם הי' נאמן ע"פ דין מעצמו בלא צירוף דיוקא דידה לא היינו חוששין בדבריו לבדדמי וא"כ כמו דס"ל לרש"י דבכה"ג ליכא למיחש בעיקר נאמנותו משום דעל זה המותר מה דלא תדייק נאמן בלא צירוף דיוקא דידה הרי כמו כן אין לחוש בזה לבדדמי, ועוד יותר קשה דהרי מדאיבעי' לי' בע"א הא מוכח דבשני עדים גם במלחמה לא חיישינן שיאמרו בדדמי, וכבר מבואר מחלוקת הראשונים בזה דדעת האלפס דגם בשני עדים חוששין לבדדמי וכמה מהראשונים חלקו עליו וכ' דלא חיישינן וכל זה הוא לשיטתם דמפרשים האבעי' כהתוס' דילמא העד משקר אבל לשיטת רש"י הא אין מקום להסתפק בזה כלל דמדבעי' לי' בע"א הא מוכרח דבשני עדים ודאי לא חיישינן, ואינו מובן החילוק בזה מה בין אחד לשנים, ובשלמא בלא דברינו הנ"ל ניחא ונאמר דגם הך חששא דבדדמי ג"כ נוגע