בית הלוי חלק ג רל

נכון דלשיטה זו של הרשב"א דלר' שימי מהני וקברתיו מוכרח דהלכה כר' חנינא יעו"ש

ולהסביר עוד החילוק דמאיזה סברא גרע מלחמה מרעבון בזה י"ל לפי מה שכתבנו לעיל לשיטת רש"י דמשו"ה מהני ברעבון וקברתיו משום דקשה לה לומר בשקר על בעלה שהניחתו חי לומר עליו שמת ולהזכיר עליו קבורה שקברה אותו, וא"כ הרי חששא של בדדמי יש בו שני אופנים אופן אחד דהניחתו חי רק דלפי דעתה סבורה שודאי סוף סוף ימות וכמו דאמר רבא ס"ד דבפורתא דנפפיתא דשבקת לי' חי אבל הניחתו חי ואופן אחר דסבורה שכבר מת ובאמת חי הוא וכמו דאמר במלחמה ס"ד כל הני דאיקטיל איהו פליט דכיון שהלך למלחמה ולא שב לביתו סבורה דבודאי כבר נהרג וכמו שהסביר הרמב"ם דכיון דנהרגו הראשונים והאחרונים מסתמא גם הוא נהרג וגם הבכדדמי השני דמחו לי' בגירא וסברה ודאי מיית ואיכא דעביד סמתרא וחי דאיהי סברה דכבר מת ובאמת אינו רק נתעלף מהמכה ויכול להתרפא, וא"כ הרי י"ל דרק במי שהניחתו חי קשה לה לומר עליו קבורה אבל על מי שבדעתה הניחתו כשכבר מת יכולה לומר גם שקברה, ומשו"ה גבי רעבון דהחשש הוא שברחה מחמת פחד העתיד שלא יהי' לה לאכול אבל היא בודאי הניחתו חי דזה אין מקום לחשדה דלמא הניחתו כשכבר נתעלף מחולשת הרעב וסבורה היא שכבר מת דודאי לא היתה מניחתו עד שתדע בירור הדברים אם מת או עדיין יש בו רוח חיים וכמו דאמר רבא כיון דשלום בינה לבינו נטרה עד דחזיא דפחד של הרעב לא שייך רק דבשביל זה תתירא להתעכב בה זמן ארוך אבל על זמן קצר כיום אחד או שעה אחת לידע בירורו של דבר לא שייך ברעבון ומשו"ה מהני קברתיו אבל במלחמה כיון דראתה אותו דמחו לו בגירא סבורה שכבר מת והיא מתייראת לעמוד שם אפילו כרגע משום זריקת החיצים כמש"כ התוס' ויראה להמתין ולבודקו ויש לחוש שהיא סבורה דודאי מת כבר וא"כ אינה חוששת לומר שקברה אותו, ואפילו אם נפרש דהא דקאמר דמחו לו בגירא וסברה ודאי מיית אין הכוונה שסבורה שכבר מת דבכה"ג גם במלחמה היתה ממתנת שמה עוד זמן קצר ולבודקו ע"י טלטול וכדומה ורק הכוונה שסבורה שבודאי לא יתרפא מן המכה ובודאי סופו למות ממנה וא"כ הרי הוא דומה ממש לרעבון מ"מ הרי במלחמה איכא גם בדדמי הראשון דס"ד כל הני דאיקטיל איהו פליט דסבורה דודאי כבר מת ומשו"ה לא מהני קברתיו, ואדרבה בזה יהי' מיושב הא דאמר רבא מ"ט דמלחמה דאמרה בדדמי ס"ד כל הני דאיקטיל איהו פליט ואת"ל כיון דשלום בינה נטרה עד דחזיא זימנין דמחו לו בגירא כו', ולכאורה צ"ע דלמה אמר רבא כלל להך בדדמי הראשון וה"ל לומר רק השני לחודא, ולפי"ז ניחא דמשום בדדמי השני הי' מהני קברתיו כמו ברעבון ומשו"ה אמר להראשון דבזה לא מהני ועיקר הטעם ס"ל לרבא להראשון רק הוסיף דאם תפקפק עליו ולומר דאין לחוש לו דודאי נטרה הנני אומר לך גם השני ואפשר דלפי"ז באמת יהי' מועיל וקברתיו, אבל רבא בעצמו ס"ל דיש לחוש גם לבדדמי הראשון וגם הרמב"ם הביא רק להראשון ולא הביא להשני דמחו לו בגירא ומשו"ה כתב דלא מהני. וכל זה הוא לפי שיטת המ"מ דהרמב"ם מפרש דגם לרבא לא מהני

והנה לדעתו הרי יש מקום ליישב קושי' התוס' על הא דמבעי לי' בהחזיקה היא מלחמה אי אמרינן מיגו והקשו התוס' מאי שייך מיגו כיון דהיא סבורה לומר אמת וי"ל דהאבעי' הוא באמרה מת במלחמה וקברתיו דל"מ וזה הוא לא משום חשש בדדמי רק דחשדינן לה שמשקרת במה שאמרה שקברה אותו ושפיר שייך בזה מיגו, אמנם הגם דסוגי' הגמרא יש מקום לישב כן אבל בדעת הרמב"ם אין זה מספיק דא"כ בלא אמרה קברתיו לא קמבעי' לי' כלל ובודאי לא שייך מיגו והרי הרמב"ם כתב לא הוחזקה מלחמה. בעולם ובאת ואמרה מלחמה הי' במקום פלוני ומת במלחמה לא תנשא ואם ניסת לא תצא דהרמב"ם פוסק בכל הני אבעיות דלא תצא ומדסתם הדברים הא מוכרח דגם בלא אמרה קברתיו לא תצא ומוכח דמפרש כן להאבעי' גם בלא אמרה קברתיו, ועיי' עוד בב"ש ס"ק ק"נ דאדרבה כתב להיפוך מכל זה דכ' דבאמרה קברתיו לא קמבעי' לי' וגם להרמב"ם תנשא לכתחילה כיון דבזה ליכא חשש של בדדמי רק חשש דמשקרת פשיטא דמהני לה מיגו יעויי"ש

עוד יש מקום לומר דהרמב"ם יצא ליה מהך אבעי' דמבעי' אי מהני מיגו במלחמה וס"ל להרמב"ם דמזה הא מוכרח דגם הך חשש של בדדמי שייך לנאמנות שהרי היא אומרת שבודאי מת בלא ספק רק אנחנו חושדין אותה שאומרת כן משום בדדמי דלפי אומדן דעתה כבר מת וע"כ אומרת בברי שכן הוא ומשו"ה שייך למבעי אם מהני לה מיגו והרי כמו כן כתבו התוס' בשבועות דף מ"ה בד"ה מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר נתתי לך שכרך והקשו התוס' מאי שייך מיגו כיון שאנו תולין שסובר שפרע כי שכח מחמת שהוא טרוד ותירצו דכיון דהוא טוען ברי שלא שכח שייך שפיר מיגו וס"ל להרמב"ם דכמו כן שייך לענין בדדמי, וזהו ששאל מי אמרינן מיגו במקום חזקה דזהו חזקה שהחזיקו חכמים דבמלחמה ודחי יראה האשה להמתין עליו עד שיתברר לה בירור גמור רק מיד שתראה דמחו לו בגירא תברח מחמת יראת החיצים, וא"כ כיון דהגמרא נסתפקה אם מהני לה מיגו לסתור חזקה זו כ"ש דבלא מיגו אינה נאמנת לומר שהמתינה עליו וגם קברה אותו ומשו"ה פסק דלא מהני גם וקברתיו

עוד סמך לדברי הרמב"ם מהא דמבעי' במ"א במלחמה ושיטת האלפס דאיירי באמר קברתיו דליכא חשש של בדדמי והאבעי' אם העד נאמן ולא חיישינן דמשקר והקשה ע"ז הרשב"א דהרי בקברתיו גם אשה נאמנת במלחמה וכ"ש ע"א דעדיף מינה כדאיתא לעיל דף פ"ח גבי ע"א ביבמה דאמרי' הא לא מבעי' ליה דאפילו איהי מהימנא כ"ש ע"א ושוב כתב הרשב"א לתרץ דלעולם י"ל דאיהי עדיפא מע"א דאיהי מדייקת טפי שלא תקלקל את עצמה ולעיל גבי ע"א ביבמה כיון דכל הריעותא של העד הוא רק משום זימנין דסניא ליה קאמר שפיר כיון דאיהי בעצמה מהימנא כ"ש ע"א ודיחוי זה א"ש למאן דלא גרסי הכא באבעי' דע"א במלחמה זימנין דסניא ליה אבל הרי האלפס גורס כן להדי' א"כ גם הכא כל הריעותא של העד הוא רק משום דידה והדרא הקושי' לדוכתה אבל אם נאמר דגם בוקברתיו האשה עצמה לא מהימנה ניחא שפיר: סימן ט סוגיא דעד אחד במלחמה

אבעי' להו עד אחד במלחמה מהו טעמא דעד אחד מהימן משום מילתא דעבידא לאגלוי' לא משקרא והכא נמי לא משקר או דילמא טעמא דע"א משום דהיא גופא דייקא ומינסברא והכא לא דייקא ופרש"י ותרווייהו אמרי בדדמי. והתוס' הקשו על זה דאם היה ספק דלמא העד אומר בדדמי לא הוצרך הגמרא לומר דהכא לא דייקא דהא גם אם לא תדייק לא מהני, והנראה בדעת רש"י דהוא מפרש דהיכא דהיא דייקא ירא העד לומר שקר דעל ידי דיוקא דידה יתברר שהעיד שקר, והאבעי' יתפרש הכי