בית הלוי חלק ג רכט

להם פחד מרעבון לא בזיז לה לומר, ולפי"ז דוקא קברתיו מהני אבל אם אמרה שטלטלה אותו דיש מהפוסקים שכתבו דזה ג"כ מהני כמו קברתיו, ולפרש"י יש לומר דדוקא קבורה קשה לומר על אדם חי אבל דבר אחר י"ל דלא קשה לה

ועדיין צריך להבין דהרי רבא אמר שני אופנים בדדמי במלחמה אחד דסברה כל הני איקטיל ואיהו פליט ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרה עד דחזיא זימנין דמחו לי' בגירא ורומחא וסברה ודאי מת ואיכא דעביד סמתרא וחי, ויש לפרשו בשני אופנים או דראתה דמחו לו ומונח כמו מת ולפי השערתה כבר מת הוא ואיכא דעביד סמתרא חי דגם זה אע"ג דנראה מת מ"מ יש בו עדיין רוח חיים וברפואה יקום ויחי', גם יש לפרש דה"ק דאיהי סברה דע"י זו המכה ודאי ימות ולא יחי' ועכ"פ יהי' הפירוש כמו שיהי' הרי הסברא שכתב רש"י דבמלחמה יראה לשקר דסברה שמא ברח וניצול שייך רק על בדדמי הראשון דלא ראתה בו דבר רק משום דלא חזר מהמלחמה אבל על בדדמי השני דראתה דמחו לו כבר בגירא דלא מבעי אם לפי דמיונה כבר ראתה מת אלא אפי' אם נאמר כפירוש השני דהניחהו חי רק סבורה שאי אפשר לו לחיות אחר הכאה כזו א"כ הרי הוא בודאי דומה לרעבון ואמאי מהני על מטתו ניחוש דמשקרת משום בדדמי השני, ואין לדחוק דגם היא יודעת מזה דאיכא דעביד סמתרא וחי רק סומכת בדעתה דמי יעשה לו הרפואה אבל מ"מ יראה היא לשקר בשביל זה והא דנקט רש"י שמא ברח וניצול חדא מנייהו נקט על בדדמי הראשון וה"ה על בדדמי השני יראה היא לשקר דסברה שמא יעשו לו סמתרא דמלבד דהוא דוחק ועוד דגם. לשון הגמרא דנקט זימנין דמחו לי' בגירא וסברה ודאי מת הרי מלשון זה משמע דלפי דמיונה אין לה עוד שום ספק דבודאי מת מהמכה וא"כ הרי הוא ממש כרעבון [ובזה מדוקדק היטב לשון התוס' בכתובות דף פ"ז שכתבו דהיכא דסובר דאומר אמת לא שייך להאמינו במיגו והביאו ראי' לזה מהא דאינה נאמנת לומר מת במלחמה במיגו דמת על מטתו משום דאין כוונתה לשקר רק אומרת בדדמי דמחו לי' בגירא וסברה דמת האריכו התוס' בדבריהם והביאו הך בדדמי השני משום דעל בדדמי הראשון הא י"ל כמש"כ לרש"י דיראה שמא ברח וניצול וא"כ הא ליכא מיגו וכמו שכתבנו לעיל רק התוס' ס"ל דהא עיקר הטעם דאינה, נאמנת הוא משום בדדמי השני דעל הראשון הרי רבא בעצמו אמר כיון דשלום בינה לבינו נטרה ואין לחשוש רק שמא אמרה בדדמי השני ובזה הא לא שייך דיראה שמא יבא כיון דלפי דעתה ודאי מת והוכיחו מזה התוס' דבכה"ג לא שייך מיגו), ועכ"פ לרש"י קשה אמאי נאמנת על מטתו ניחוש דאמרה בדדמי השני ובשביל זה אומרת שקר

והברור בדעת רש"י דס"ל כמו שכתבנו לדעתו לקמן בסוגי' דע"א במלחמה דס"ל דאין לחוש למשקר רק במקום דע"פ דין תורה אין להאמינה רק דחכמים האמינוה משום חומר שבסופה והיכא דשייך בדדמי אינה יראה ושוב יש לחוש דמשקרת אבל באופן דהיתה נאמנת על פי דין תורה בלא סברה דחומר שבסופה לא שייך לחששה דמשקרת כיון דבעצמה היא נאמנת וא"כ היכא דידענו דכבר מחו לו בגירא דרובא דרובא הוא לאבד ורק מיעוטא הניצולין ע"י סמתרא וא"כ אין בזה רק חששא מדרבנן בעלמא אין לחוש בזה למשקרת דהא בכה"ג ע"פ דין תורה ע"א נאמן ואפילו בדבר שבערוה והרי כל היכא דע"א גם הבע"ד בעצמו נאמן ומהיכי תיתי נאמר בה דלמא משקרת ובכה"ג אין לחוש רק דלמא לא ראתה יותר מזה ומה שאמרה שכבר מת הוא משום בדדמי ולא לחשודה למשקר ומשו"ה במלחמה אם באנו לחוש לבדדמי השני וא"כ כבר ראתה דמחו לו אין שום סברא לחושדה למשקרת ומשו"ה נאמנת ע"פ דין אכל דבריה מה שאומרת ונאמנת לומר מת שלא במלחמה, ורק משום דהא יש לחוש גם במלחמה דלמא אמרה בדדמי הראשון דלא ראתה בו דבר רק סברא כל הני איקטיל ואיהו פליט דבכה"ג הא יש עליו עדיין איסורא דאורייתא ואפילו אם נאמר דגם בכה"ג איכא רובא לאבד מ"מ הא איכא חזקת חיים דידיה וחזקת איסור דידה העומד נגד הרוב ושוב יש לחוש בה דמשקרת כיון דע"פ דין תורה לא היתה נאמנת דאין דבר. שבערוה פחות משנים ועל זה כתב רש"י דא"כ הרי היא יראה לשקר דסברה שמא ברח וניצול אבל ברעבון דכל החשש הוא דלמא פחדה על העתיד שלא יהיה לה מה לאכול ומשו"ה ברחה משם אבל בהבעל לא היה שום ריעותא עדיין והניחתו כשהוא עדיין בריא אולם וא"כ ה"ה בחזקת איסור אשת איש גמורה וגם אינה יראה לשקר ברעבון חשדינן לה במשקרת דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן היכא דאינה יראה מהחומר ומבוארים דברי רש"י היטב: ב

שם רעבון גריעי ממלחמה דאלו מלחמה כו' הא מת על מטתו נאמנת ואלו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו הנה מכאן מוכח דכ"ש דמהני במלחמה וקברתיו בק"ו מרעבון דאם נאמר דבמלחמה דוקא על מטתו מהני אבל קברתיו לא מהני א"כ במאי גרע רעבון ממלחמה כיון דמאי דמהני ברעבון לא מהני במלחמה וכבר הקשו הראשונים מכאן על הרמב"ם שכתב דבמלחמה לא מהני קברתיו, ועיי' במגיד משנה במה שדחק לתרץ קושי' זו. אמנם גם אם נאמר כתי' המ"מ עדיין לא ביארו מאין הוציא הרמב"ם סברתו זו להוציא הך סוגיא מפשטה. ולכאורה נראה ברור דיצא ליה להרמב"ם מהמשך לשון המשנה דכללה הני שני דינים ביחד. דאם הי' מלחמה בעולם או שהי' קטטה בינו לבינה אינה נאמנת ובודאי מוכח דהני שני אופנים שוים הם בדיניהם בלא שום הבדל וגבי קטטה אמרינן לקמן מאי טעמא דקטטה ר' חנינא אמר משום דמשקרא ופרש"י דמרוב שנאה היא מתכוונת לאסור עצמה עליו ור' שימי בר' אשי אמר משום דאמרה בדדמי ופרש"י דבכל דבר סכנה שראתה אינה נותנת דעתה לומר שמא לא מת הואיל וסניא לה לא תדייק כולי האי, והנה לר' חנינא הא ודאי פשיטא דלא מהני גם וקברתיו דהא חשודה לומר שקר גמור במזיד, וכן סתם השו"ע בסעי' מ"ח בשם הגמ' וכן מבואר להדי' בדברי הראשונים ולדידי' ודאי דמוכח מלשון המשנה דגם במלחמה לא מהני והרמב"ם הא פסק כר' חנינא דהרי כתב הטעם דקטטה משום דהוחזקה שקרנית ומשו"ה פסק דגם במלחמה לא מהני

והנה לר' שימי דאמר טעם דקטטה משום דאמרה בדדמי הובא במהרש"א לקמן דף קט"ו בשם המזרחי דגם לדידיה לא מהני קברתיו דהיכא דיהיה לה במה להתלות ותאמר בדדמי תאמר אז גם שקר גמור יעו"ש אמנם בדברי המגיד משנה מבואר להדיח דלר' שימי מהני דלא חשדינן כלל לשקר דכתב דהרמב"ם פסק כר' חנינא ולחומרא דחיישינן דמשקרא ואפילו אמרה וקברתיו אינה נאמנת וזהו שסתם הרמב"ם וכתב שהוחזקה שקרנית ומבואר דעתו דלר' שימי מהני וכן מבואר להדי' בחידושי הרשב"א וריטב"א שכתבו על מה דאמר דאיכא בינייהו דארגיל הוא קטטה דה"ה דהמ"ל דוקברתיו איכא בינייהו דלר"ש מהני, וא"כ הא אין צריך לדחוק כאן וי"ל דגם הרמב"ם מודה דמדברי רבא דכאן מוכח דגם במלחמה מהני ורק דרבא ע"כ ס"ל כר' שימי דמהני בקטטה והרמב"ם דפסק כר' חנינא משו"ה פסק דלא מהני גם במלחמה. אמנם לפי זה הא תקשה על עיקר הדבר מדוע פסק כר' חנינא כיון דרבא דהוא בתרא ס"ל כרב שימי אמנם עיין לקמן בס"י מבואר טעם