בית הלוי חלק ג רכח

נכתב בביאה ותיתי מכסף ושטר בהצד השוה שקונין בעלמא וקונין כאן אף אני אביא ביאה שקונה ביבמה וקונה כאן מה להנך שכן קניינן מרובה. והרי פירכא זו שייך קודם דידעינן דביאה מהני בקידושין. אבל כיון דידעינן ביאה והרי ביבמה קונה גם העראה ושוב נוכל ללמוד במה הצד דגם בקידושין קונה העראה וא"צ לג"ש דקיחה ויותר קשה להאלפס דס"ל דגם לפי האמת לא מהני העראה בקידושין דס"ל דג"ש קיחה לא נאמר לקידושין דאכתי תיתי במה הצד וצ"ל דס"ל להגמרא כיון דכל הבועל דעתו על גמר ביאה כדאיתא בקידושין דף יו"ד א"כ סתם ביאה האמור בכל מקום הוא גמר ביאה מש"ה היה ס"ד דכיון דכתיב ובעלה אימעוט מני' העראה ולא נלמדו במה הצד, ואין זה דוחק דהרי להאלפס ע"כ צריכין לומר כן דאיהו ס"ל דהעראה אינו קונה כלל מדאורייתא וגם כשאמר מפורש דרצונו לקנות בהעראה לא מהני וא"כ הא תקשה לדידיה הא דאמר כל הבועל דעתו על גמר ביאה דמשמע דתלוי בדעתו של הבועל ומוכרח לומר דכיון דכל הבועל דעתו על גמר ממילא אין העראה בכלל ובעלה האמור בתורה. וגם להחולקים על האלפס מ"מ הא נוכל לומר סברא זו דמש"ה צריך לימוד דקיחה ולא אתי' במה הצד: ה

הרא"ש כתב דשלא כדרכה דחייבי בחייבי לאוין ילפינן משפחה חרופה מדגלי קרא בה דבעי כדרכה מכלל דכל חייבי לאוין חייב גם שלא כדרכה. וצ"ע דהא חזינן לענין העראה דילפינן יבמה ליבם מחייבי לאוין מג"ש דביאה ביאה וא"כ הרי גם על שלא כדרכה נוכל ללמוד בהך ג"ש ולמה לן קרא לעיל דף נ"ד ולקחה שלא כדרכה וצ"ע, וצ"ל להרא"ש דשלא כדרכה גריעי מהעראה דאע"ג דגם בהעראה אינה מתעברת מ"מ הוא במקום הראוי להקמת שם ומש"ה ילפינן לי' בג"ש מחייבי לאוין אבל שלא כדרכה דאינו במקום הקמת שם הי' ס"ד דלא מהני ביבמה ולא מהני הג"ש דהא אינו מיותר דהא איצטריך להעראה. ויותר נראה דשלא כדרכה והעראה שוים הם ותדע דבשפחה חרופה ממעטינן תרווייהו מחד קרא. ורק אי לא כתוב ולקחה לא היינו למדין יבמה בג"ש דביאה כיון דכתיב להקים שם וס"ד דבעי ראוי לקימת שם. ורק השתא דכתיב ולקחה לרבות שלא כדרכה וידעינן מני' דלא בעי רק שהיבם והיבמה יהיו בני הקמת שם אבל הביאה בכל מה דאיקרי ביאה מהני שוב ילפינן ג"כ להעראה בג"ש דביאה ביאה דגם העראה מקרי ביאה: ו

שם בגמרא אי למ"ד לאו לאו אי למ"ד עשה עשה אלא יבמה ליבם מנ"ל אתי' ביאה ביאה. משמע דליבמה לשוק א"צ לימוד ביאה ביאה, וצ"ע דבשלמא למ"ד לאו שפיר ילפינן משפחה חרופה על כל חייבי לאוין אבל למ"ד עשה הא כל עשה יליף בג"ש דביאה ואם לא היה כתוב ביאה ביבמה לשוק מנ"ל להביא בההעראה דאין לומר דניליף במה מצינו משארי חייבי עשה דהא יבמה קיל דיש לה היתר ע"י חליצה. וצ"ע לגירסא זו: סימן ח

יבאר סוגי' דיבמות ריש פרק האשה שלום דף קי"ד ע"ב

רעבון גריעי ממלחמה דאלו מת במלחמה לא מהימנא ואלו מת על מטתו מהימנא ואלו רעבון עד דאמרה וקברתיו, וכתב רש"י טעם החילוק שבזה דאלו במלחמה סברה שמא ברח וניצול אבל ברעבון סבורה האיך יחי', ועיין בחידושי הרשב"א וריטב"א שכתבו להסביר בחילוק אחר דבמלחמה וכן ברעבון היא יראה להיות שם ובורחת ואומרת בדדמי אבל שתאמר שקר לא חשדינן לה ומשו"ה במלחמה כשאמרה על מטתו ושלא במקום המלחמה נאמנת דהרי שם אין לה פחד להמתין, אבל ברעבון מאי מהני על מטתו דגם בביתו איכא פחד רעבון, אבל אם אמרה וקברתיו נאמנת דלא חשדינן לה דמשקרת ולדבריהם כ"ש דבמלחמה מהני וקברתיו וכן משמע לשון הגמ' דאמר דרעבון דגריעי עד דאמר וקברתיו, ומשמע דזה מהני במלחמה ג"כ, אמנם מדברי רש"י שכתב דבמלחמה סברה שמא ברח וניצול אבל ברעבון סבורה האיך יחי' הרי מוכרח להדי' דאינו מפרש כהרשב"א ורק החילוק הוא דברעבון דסבורה דבודאי לא יחי' יכולה לומר שקר ג"כ אבל במלחמה שעולה בלבה ספק שמא ברח וניצול לא תאמר שקר אבל בדדמי תאמר גם במלחמה. וטעמו של רש"י דלא ניחא לי' כהרשב"א דמדאמר רעבון גריעי ממלחמה הא משמע דבאותו אופן דנאמנת במלחמה דהיינו שאומרת שמת במקום שלא הי' פחד מהמלחמה באותה אופן אינה נאמנת ברעבון דהיינו אם אומרת שלא הי' להם להיות נפחדים מן הרעבון שהי' להם מזון מוכן עד זמן ארוך ג"כ לא מהני, ולהרשב"א הרי לא שייך לומר דרעבון גרע רק הטעם דבביתו איכא רעבון ומלחמה אינו בביתו, ומשו"ה כתב רש"י הטעם דברעבון משקרת ובמלחמה אינה משקרת דעדיין יש לה ספק שמא הוא חי

אמנם צריך להבין לדעת רש"י החילוק מדוע במלחמה יראה לשקר ולומר מת על מטתו ואינה יראה לומר בדדמי כיון דרש"י סבר דחשודה לשקר, והפשוט דס"ל דבמלחמה כיון דמסתפקת שמא עדיין חי יראה לומר על מטתו שמא יבא הבעל ויתברר שרצתה לשקר במזיד ולא חששה לאיסור אשת איש, אבל כשאומרת מת במלחמה הרי גם אם יבא הבעל תוכל לתרץ עצמה ולומר שטעתה בדמיונה ואמרה בדדמי ולא רצתה לשקר במזיד, אבל ברעבון דסבורה דודאי לא יבא אומרת גם דבר שאם יבא יתברר ששקרה במזיד כיון דלפי דעתה דבודאי לא יבא ועיין בב"ש ס"ק קמ"ח, ולפי זה לא קשה מה שהקשו התוס' על הא דמבעי בהחזיקה היא מלחמה אם אמרינן מגו והקשו התוס' דנפשוט מהא דאינה נאמנת לומר מת במלחמה במגו דמת על מטתו, ולרש"י הא לא קשה כלל דהרי עיקר מה שנאמנת על מטתו משום דיראה לומר דבר שאם יבא הבעל יתברר שכוונתה הי' לומר שקר ובמת במלחמה אינה יראה דתתרץ עצמה דאמרה בדדמי א"כ הא ליכא מיגו, אבל בהחזיקה היא מלחמה איכא שפיר מיגו דלא היתה מגדת שהי' שם מלחמה וגם אם יבא הבעל אז תתרץ עצמה דמשום דהי' שם מלחמה וגם הוא הלך למלחמה טעתה בדדמי והרי גם הבעל יאמר שכן הי' המעשה שהי' שם מלחמה כיון דהאמת הוא כן ואיכא שפיר מיגו, ומוכח דהתוס' לא ס"ל כרש"י רק כהרשב"א

אמנם זה יש להבין לרש"י מדוע מועיל ברעבון וקברתיו כיון דברעבון משקרת ג"כ, ובדוחק יש לומר דרש"י מפרש כמו שכתב המ"מ לדעת הרמב"ם דהא דאמר רבא עד דאמרה וקברתיו פירושו דאמרה לשניהם על מטתו דהיינו שלא היה להם פחד מרעבון] וגם וקברתיו דשני שקרים יראה לומר, וכל זה דוחק דכולי האי ה"ל לרש"י לכתוב מפורש הן ולא לסתום הדברים, וצריך לומר דזה הדבר בעצמו קשה לה לומר עליו אשר באמת הניחתהו חי ותאמר עליו שמת וגם קברה אותו דהדבר בעצמו בזיז לה לומר על אדם חי שקברה אותו אבל לומר בשקר שלא הי'