בית הלוי חלק ג רכה

גם בליכא שום הכחשה וסכסוך, רק משום דאין דבר שבערוה פחות משנים צריך שיהיו שני עדים מעידים עלי', ובזה הוא דתיקנו משום נעילת דלת, אבל כשהאשה מכחשת י"ל דזהו ג"כ לא שכיח וה"ה בגזילות וחבלות אפשר דגם הרשב"א מודה להר"י דצריך], ורק בדברי הריב"ש מבואר דגם באיכא הכחשה וכעובדא דידי' ועכ"ז כתב דא"צ מדברי הרשב"א הללו

והנראה דגם הרמ"א פוסק כן כר"י וכל דברי הרשב"א איירי במכחשת ורק כיון דהר"י כתב בעובדא דידי' שני טעמים להתיר משום הכחשה ומשום מרומה הרי דגם הר"י לא סמך עצמו להתיר רק מהני שני טעמים ומש"ה כתב הרמ"א להחמיר וסתם דעדי קידושין א"צ דו"ח פי' ואפי' בהכחשה אם לא בדבר שיש בו רמאות, ואע"ג דבעיקר דין מרומה ס"ל להרמ"א להלכה דגם בו אין מעכב דו"ח וכמש"כ בחו"מ מ"מ הרי מצינו חולקים בזה על הריב"ש דהריב"ש בעצמו כ' דמדברי הרמב"ם לא משמע כן ומש"ה כיון דאיכא הכחשה דבלא"ה ס"ל לרמ"א לעיקר דצריך דו"ח והיכא דהוא גם מרומה פסק להקל, כן נראה לכאורה, אמנם עדיין אין דעתי נוחה בסתירת דברי הרמ"א בכל זה. ד

והנה דברי הר"י בעצמם צריכים עיון שכתב דע"פ דין צריכין דו"ח כיון שהיא מכחשת וכל זמן שלא נחקרו יכולין העדים לחזור בהם, ומוכח מדבריו דכל ההיתר נסמך על חזרתו, ולמה הוצרך להחזרה תיפוק לי' כיון שלא אמרו דו"ח הרי לשיטתו אין עדותן כשרה, ובשלמא על הא דתני' עד שלא נחקרו עדותן יכולין לחזור בהם ולומר מבודין היינו לא קשיא דנ"מ דנחשב אמירה השני' לעדות גמור ולא יוכלו עוד לחזור בהם אבל בהך דר"י קשה דבא להתיר האשה בעבור החזרה והא גם בלא חזרה צ"ל מותרת כיון דלא אמר הזמן והרי גם עתה לא יאמר הזמן כיון שאומר שלא היו דברים מעולם וא"כ ההיתר דידה הוא גם בלא חזרת העדים, וע"כ נראה בדעתו דס"ל דבהני דברים שצריך בהו דו"ח בלא דו"ח לא מקרי עדים ואין לב"ד לעשות שום מעשה על פי דיבורם אבל מ"מ בדבר איסור וכמו זנות וקידושין גם בלא דו"ח הרי לא גרע מאלו אמר לו ע"א אשתו זינתה דאמרינן בקידושין דף ס"ו דאם נאמן לו כבי תרי חייב לגרשה, ועיין בב"י סי' קט"ו שכתב לחלק לדעת הטור דאם היא שותקת חייב לגרשה ע"פ דין ואם הכחישה הוא רק לצאת ידי שמים ועיין בב"ח שם שהביא בשם מהרש"ל לחלק באופן אחר הובאו דבריהם בב"ש סי' קע"ח ס"ק ח' יעו"ש, וס"ל לר"י דא"כ כ"ש בשנים מעידים הגם דלא אמרו דו"ח ואין שם עדים עליהם מ"מ לא גריעי מעד א' הנאמן כתרי והרי הם באמת שנים וכל שבלבו מאמין להם הרי מחויב לגרשה לצאת ידי שמים וכ"ש שאסורה להנשא, ונהי דעל האשה בעצמה ליכא איסורא כיון דעומדת וצווחת ומכחשת אותם אבל מ"מ אסור לאיש אחר לישא אותה לכתחילה והי' ר"י מצריכה גט, ורק כיון שחזרו בהם העדים שפיר שרי' כיון דלא אמרו דו"ח יכולים לחזור בהם ושרי' לכו"ע, והנראה דגם הרמ"א נתכוין לזה, והא דכ' בסי' י"א דעדים האומרים שזינתה צריכין דו"ח זה כתב דבלא"ה אינם נאמנים בתורת עדים ונ"מ כשהאשה מכחשת אותם וגם הבעל אינו מאמין בלבו להם שחושד אותם שאומרים משום שנאה וכדומה, אבל אם בלבו מאמין הא עכ"פ חייב לגרשה לצאת ידי שמים, וזהו שכ' כאן הרמ"א דעדי קידושין א"צ דו"ח פי' ואסורה לשוק מלבד בדבר שנראה שיש בו רמאות, פי' דלא מדין מרומה קאתי עלה רק כוונתו דנראה להשומעים שהוא ברמאות ואין דברי העדים נכנסים ללב השומעים ואז אין לאוסרה משום נאמנות רק משום תורת עדים ושוב בעי דו"ח, ולפי"ז יצא לנו דבעובדא זו דהעדים הם פוחזים וקלי הדעת ואין שום אדם מאמין בלבו לדבריהם הגם דאינם פסולים ע"פ דין להעיד יען לא הוכרז עליהם שיפסלו מ"מ כיון דלא אמרו דו"ח ואין תורת עדים עליהם לאוסרה שפיר שרי' גם להרמ"א דלא שייך לאוסרה רק למי שלבו נוקפו ומאמין לדבריהם אבל בנראה בדבריהם שהוא רמאות שרי' וכמו שנתבאר: ה

הריב"ש בסי' רס"ו כ' דעדי קידושין א"צ דו"ח וכתב בה שני טעמים א' הביא דברי הרשב"א שכתב דעד כאן לא פליגי תנאי בסוף יבמות אם בודקין עדי נשים בדו"ח רק בעדי מיתה דלא שייך בזה נעילת דלת דלא שכיחא שלא יהיו רבים יודעים, אבל עדי גיטין וקידושין שייך בהו נעילת דלת כמו בממון ולכו"ע תיקנו בהם רבנן כמו בממון, עוד כתב דאפי' אם לא נאמר כן ובכל עדות נשים פליגי תנאי מ"מ הא פסקינן שם הלכתא כת"ק דאין בודקין, ולכאורה סברתו השניה צריכה עיון דהא אם לא נאמר כהרשב"א הרי ע"כ יהיה מוכרח להיפוך דבקידושין כ"ע מודים דצריך דהא מפרשינן שם טעמא דת"ק משום דאיכא כתובה למשקל כדיני ממון דמיא וזה שייך בנשואה אבל בארוסה דרוב הפוסקים פסקו דאין לה כתובה כלל וא"כ הא לכו"ע צריך דו"ח, ואין לומר דכוונתו כמש"כ הנמוק"י סוף יבמות בשם הרמב"ן דכיון דרוב נשים נשואות הן ויש להם כתובה לא פליג רבנן בתקנתן וגם בארוסה דאין לה כתובה תיקנו דא"צ דו"ח, זה אינו מספיק דהנמוק"י לא כתב שם רק לענין עדות מיתת הבעל כיון דעדות זו שייך בין בנשואה ובין בארוסה ובנשואה תיקנו דנאמנים בלא דו"ח משום דאיכא כתובה שוב לא פליג רבנן וגם בארוסה א"צ, אבל המעידים שנתקדשה הרי בעדות זו לעולם לא שייך כתובה דלעולם אינו רק באירוסין הא לא שייך לא פליג בזה, ועיין בב"י סי' למ"ד שהביא לדברי הנמוק"י הללו דלא פליג רבנן בין נשואה לארוסה, וסיים ע"ז הב"י אבל בעדי קידושין כיון דקיי"ל שארוסה אין לה כתובה היה נראה שצריך לבודקן בדו"ח, ובע"כ הב"י נתכוין לחילוק זה שכתבנו כיון דבעדות זה לא שייך לעולם כתובה לא שייך לא פליג כלל, ודברי הריב"ש צריך עיון דהא כיון דעיקר הספק הוא רק בדרבנן דמה"ת הא ודאי דצריך וכל השקלא וטרי' הוא רק אם תיקנו בזה רבנן בודאי דבלא ראיה מוכרחת מהגמרא אין להחמיר בה והרי בפשיטות יש לחלק כמש"כ, ולכאורה נראה מוכרח דהריב"ש אזיל בשיטת הסוברים דיש לארוסה כתובה וא"כ גם בעדי קידושין איכא חיוב ממון, ואי דאכתי קשה דהא בגמרא איירי דהאשה אינה מכחשת להעדים אבל בעובדא דריב"ש האשה הכחישה ואמרה שלא נתקדשה לו מעולם ולפי דברי' אין לה עליו שום חיוב ממון והרי לגבי ממון היא נאמנת יותר מהעדים דהודאת בע"ד כמאה עדים דמיא וכל עדותן של העדים אינו מועיל רק לענין איסורא לחודא שתאסר להנשא לשוק, גם זה ניחא דהא שוב שייך סברתו של הרמב"ן דלא פליג רבנן בתקנתן, וכיון דבעדי קידושין שייך כתובה דהיכא דאינו מכחשתו שייך עדות זו גם לענין כתובה וכגון שמעידין שאבי' קידשה בקטנותה והיא אינה יודעת ממילא גם בשמכחשת לא פליג רבנן, אבל להפוסקים דארוסה אין לה כתובה שפיר י"ל דגם הריב"ש יודה לחילוקו של הב"י הנ"ל, וא"כ לענין הלכה הא אפסיקא הלכה בסי' נ"ה דארוסה אין לה כתובה וכ' הרמ"א דכן נוהגין, ועכ"פ עתה שכבר נהגו כן בודאי דע"פ דין אין מגיע לה כתובה בבירור גם הריב"ש מודה דאם נאמר דלא כהרשב"א גם