בית הלוי חלק ג רכא

יזימום יהיה הראשון פטור דיאמר רק לחייבו שבועה בא יש להשיב ולומר, דגם עד הראשון חייב לשלם חלקו דהא פשיטא דהעד לא בא לחייבו שבועה דהרי הוא אומר שחייב לשלם ולא שחייב לשבע, ולפי דברי העד מוכרח לשלם ואסור לו לשבע בשקר רק דבשבועה הוא נאמן להכחיש להעד, אבל העד אומר שחייב לשלם, וגם דהא קודם שנשבע להכחיש העד הרי הוא חייב לשלם וכמ"ש התוס' בב"ב ל"ד ע"א דמשו"ה אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם יעוי"ש, והא דע"א המעיד יחידי כשיזימוהו אינו חייב לשלם זהו משום דהא לא נגמר הדין על פיו לחייב הנתבע לשלם דבידו להכחישו להעד ע"י שבועה וכל זמן שלא נגמר הדין ליכא כאשר זמם, אבל אם בא אח"כ עוד ע"א ונצטרף להראשון ונגמר הדין ע"י שניהם גם הראשון חייב לשלם חלקו אם יוזמו, דזה לא יכול הראשון לומר לא ידעתי שיבא עוד א' ויגמר הדין על ידינו דא"כ כל עדים זוממים יאמרו כן דהרי גם אם שני עדים מעידים על הדבר ג"כ עדיין יש ספק אם יוגמר הדין כדבריהם וכמה עיקולי ופשורי איכא בדיני ממון עד שיצא הדין שיתחייב לשלם, ועכ"פ שפיר ניחא הא דכשר לשמוע דבריו של זה היום

[יא] והנה הנו"ב הביא בעצמו מה דקשה על שיטתו מהא דאין עד נעשה דיין ועדים קרובים לדיינים דפסולים משום דאינו יכול להזימן והרי הם פסולים גם בממון, ותי' הנו"ב דכיון דבנפשות פסולים משום שאאילה"ז ממילא פסול גם בממון מקרא דמשפט אחד יהיה לכם אע"ג דבממון א"צ ילה"ז אבל עיקר דין דילה"ז ילפינן ליה דא"צ בממון מהא דחזינן דע"א קם לשבועה ומהא דהכשירה התורה לשמוע דבריו של זה היום, זהו תורף דבריו הגם כי באו שם בארוכה בפלפולו, ודברים אלו קשים להבינם ולא ידענו שום חילוק מה בין עד נעשה דיין דפסול משום משפט א', ומה בין אומר שאינו יודע הזמן דכשר בממון כיון דבתרווייהו הטעם משום דאאילה"ז, והרי אדרבה הדברים ק"ו אם פסלו בעד נעשה דיין דלא ידענו בו שום עיקר רק משום שיהיה יכול להזימה מ"מ פסלוהו גם בממון, ק"ו בדו"ח דעיקר מה דצריך הא אינו משום הזמה ורק הא דפסלינן באינו יודע הוא משום הזמה להנו"ב יהיה כשר בממון, וגם סיום דבריו קשים מאד שכ' מדהכשירה התורה לשמוע דבריו של זה היום ילפינן מניה דבממון לא בעינן יכול להזימה, ובאמת לא מצינו בגמרא שום דרשה להכשיר זה שלא בפני זה, ואדרבה מאן דפסל לשמוע דבריו של זה היום יליף מקרא דמקיש הגדה לראיה, ומאן דמכשיר טעמו משום דלא ס"ל הך היקשה וכיון דליכא דרשה לפוסלו ממילא מכשירו יעויי' בגמרא. שוב מצאתי בנו"ב תניינא חלק חו"מ סי' י"ח שהקשה לו חכם א' כן על דבריו. והנו"ב השיב לו דהסוגי' הא אזל דכ"ע ס"ל כת"ק דריב"ק דראי' בעי שיהיה כאחד אבל לפי מה דקיי"ל כריב"ק דלא בעינן ראיה כאחד הא אמר שם דלדידי' כ"ש דלא בעי הגדה כאחד ושוב י"ל דאדרבה האי דמכשיר מקיש הגדה לראי' להכשיר גם שלא יהיה כאחד ושפיר ילפינן מני' דלא בעי ילה"ז, זהו כוונת דבריו באותו תשובה, ודברים אלו אינם מספיקים כלל חדא דהרי בריב"ק ג"כ איכא תרי לישנא בגמרא ובל"ק טעמו דמכשיר בראי' הוא רק מסברא משום דאמנה בעלמא תרווייהו קמסהדי ולית לי' קרא להכשיר וא"כ הא ליכא למילף מני' על הגדה כיון דבהגדה יש טעם אחר לפסול משום דאי אפשר להזימן, וא"כ אין להביא ראי' מראי' להגדה כלל, וגם מסוגי' הגמרא בעצמו מוכח דאמר דריב"ק בע"כ ס"ל כר"נ השתא ומה עיקר ראי' לא בעי בהדדי הגדה מבעי' ומאי ק"ו הוא דנהי דמצד עצמו לא בעי בהדדי מ"מ צריך משום הזמה וזה שייך רק בהגדה ולא בראי' [ובע"כ יהי' מוכרח לומר דהסוגי' אזלא אחר התקנה דלא איכפת לן באילה"ז], ואפי' ללישנא בתרא דפליגא בקרא דת"ק ס"ל והוא עד מדאפקא בלשון אחד וריב"ק ס"ל או ראה או ידע מכל מקום, גם לפי"ז אין לנו ללמוד מזה כלל דהך קרא איצטריך דגם כשלא ראו כאחד עדותו כשרה מצד עצמו ונפקא מינה בעדי קנס וקרקע דלא יכול לומר לחייבו שבועה באתי או בפחות משני כסף דליכא עלי' חיוב שבועה למ"ד כפירת טענה שתי כסף כדאיתא בתוס' שבועות דף מ' ע"א וקמ"ל קרא דאין בזה פסול מצד עצמו, אבל היכא דהפסול מצד אחר שאינו יכול להזימה ובאופן דהעד מחייבו שבועה אפשר דפסול וליכא למילף מהאי קרא דגם בזה כשר, ועוד דלפי הנראה הא דקאמר או ראה או ידע מכל מקום אינו יתורא למילף מני' רק דקאמר דאין למעטו מקרא דוהוא עד, ותדע דהא במכות דף ו' ע"ב קאמרי' דעדות מיוחדת דכשר בממון דכתיב וכו' ושם איירי באחד רואה מחלון זה וא' מחלון זה ואמאי לא נפק לי' מהך או ראה או ידע דגם במעידים על מעשים נפרדים מהני בממון, אלא ודאי דליכא ריבוי בהך קרא כלל רק דקאמר דמקרא והוא עד אין ראי' לפוסלו, א"ו מוכרח כמש"כ או דהך דריב"ק איירי רק אחר התקנה או דגם עד הראשון יתחייב לשלם וכמו שנתבאר, ועיין עוד בסימן שאחר זה: סימן ו'

בו יבואר דין דרישה וחקירה בעדי קידושין ועדי

זנות

[א] בנודע ביהודה מה"ק סי' נ"ז וסי' נ"ח כתב דעדי קידושין שאמרו שאינם יודעים הזמן שנתקדשה כשרים גם מן התורה וכן כתב בסי' ע"ב באריכות לענין עדי זנות לאסור אשה לבעלה דכשרים מן התורה באמרם אינם יודעים. ויען כי הוא דין חדש שלא הוזכר בראשונים ואחרונים ואדרבה מדבריהם מבואר להיפוך אמרנו לעיין בזה, והנה כל יסודו וטעמו הוא דהרי דרישה וחקירה וגם בדיקות צריכין מן התורה ואמרי' בגמ' דסנהדרין דף מ"א ע"ב דמש"ה בחקירות אינו יודע פסול ובבדיקות כשר משום דאם אינו יודע בחקירות ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימן משא"כ בדיקות דאין הזמה תלוי בהן כלל וא"כ עדי זנות וכן עדי קידושין הרי אם יזימום הא לא שייך בהו חיובא דכאשר זמם כלל ולא נאסור על העדים נשותיהם א"כ הא לא בעי בהו עדות שאתה יכול להזימה ושוב ה"ל חקירות כבדיקות דלכתחילה צריך ואם אמרו העדים שאינם יודעים כשר מן התורה והא דמבואר בפוסקים דעדי זנות צריך דו"ח היינו שיש על הב"ד לחקור מדאורייתא אבל אם אמרו אינו יודע כשר, זהו תורף דבריו, ועיין בשו"ת הריב"ש סי' רס"ו שם היה עובדא ששאלו הב"ד להעדים הזמן ואמרו שאינם יודעים וכ' שם הריב"ש דגם בקידושין שייך נעילת דלת כמו בהודאות והלואות ועידותן קיים מדרבנן יעו"ש מה שהאריך בזה, ומבואר להדיא דלא כהנו"ב דמה"ת פסולים כה"ג, וגם דברי התוס' בסנהדרין דף ח' ע"ב ד"ה והביא שכתבו דלאסור אשה על בעלה צריך דו"ח דלא גרעי מגזילות וחבלות והרי בחבלות פסול אינו יודע וכמו כן הוא בעידי זנות להתוס', ועוד דאם נאמר כדבריו דחקירות הם רק כבדיקות והא רק מצוה על הב"ד לעשות ואם אמרו אינו יודע כשר הא ודאי דאם לא עשו ב"ד החקירות דכשר דהא בבדיקות אם לא עשו ב"ד וגמרו הדין דינם דין ולא מצינו שיהיה מעכב דיעבד, דהא לענין דיעבד אין נ"מ כלל בין לא עשו כלל להיכא דשאלו ואמרו העדים אינם יודעים כשר דמה נרויח