בית הלוי חלק ג ריט

מהמשנה דבדו"ח אין שום חילוק ביניהם כלל בשום דבר, והנו"ב הביא ראיה לדבריו דהא ר"פ משני שם דהמשנה איירי בדין מרומה הרי דבדין מרומה לא תקנו רבנן כלל ואוקמא אדין תורה והרי כ' הב"י בחו"מ סי' למ"ד בשם הריב"ש דדין מרומה אע"ג דבעי דו"ח מ"מ אין דינו כנפשות ואם אמרו אינו יודע כשר הובאו דבריו ברמ"א חו"מ סי' ט"ו, והתימא גדולה עליו דבשו"ת הריב"ש מבואר להדיא להיפוך דאחר שכתב הריב"ש סברתו דבמרומה כשר אינו יודע, הקשה בעצמו וז"ל ואע"ג דבמשנה תני א' ד"מ ואחד ד"נ בדו"ח ומשמע דשוים הם לגמרי ותי' הריב"ש דר"פ הוסיף על דברי רבא דמוקים להמשנה בדיני קנסות ובהם צריך דו"ח כנפשות ממש, ובא ר"פ והוסיף דגם בהלואה אם הוא מרומה צריך קצת דו"ח, הרי דכ' להדיא דמהמשנה מוכח דשוים הם לגמרי ורק דמוקמינן לה בקנסות ובהו גם אינו יודע פסול, ור"פ בא לחדש דין חדש דבמרומה צריך קצת דו"ח לכתחילה אבל אינו יודע כשר בהו ולא דמוקים להמשנה במרומה [דס"ל לריב"ש דגם בנראה מרומה מ"מ הי' בה התקנה להכשיר בלא דו"ח משום נעילת דלת ורק דלכתחילה צריך הדיין לחקרם כל מה דאפשר כדי שיבורר לו הדברים], וא"כ לר' חנינא דמפרש דהמשנה איירי בכל ממון ובדין תורה קודם התקנה הא מוכרח דמן התורה פסול אינו יודע בממון, והנראה דלא היה להנו"ב בעת כתבו תשובה זו ספר שו"ת הריב"ש ולא ראה דבריו רק מה שהובא בב"י, ולדינא בודאי מוכרח מהמשנה דאינו יודע פסול מן התורה

[ב] גם מה שכתב הנוב"י דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה מן התורה צע"ג, והוא נגד כמה מהראשונים והרי ז"ל הרמב"ם בפרק י"ז מה' מלוה מכאן אתה למד שטר שאין בו זמן ומקום כשר אע"פ שעדות זו אי אתה יכול להזימה שאין מדקדקין בדרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין, הרי מוכח להדיא מדבריו דמה"ת גם בממון צריך עדות שאילה"ז, וז"ל בעל העיטור שהביא הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ט"ז א' ד"מ וא' ד"נ כו' שלא תנעול דלת בפני לוין הילכך לא בעי עדות שאילה"ז אלא בד"נ, לשון זה צ"ע קצת דהרי דיני קנסות אמרו בסנהדרין דצריך דו"ח וכן בדין מרומה הרי דבהו לא תיקנו כלל והעמידו על דין תורה ובהו הרי גם עדות שא"א להזימה פסול ולמה כ' בעל העיטור רק בד"נ ומשמע דבממון כולם שוה, ובשלמא ממרומה לא קשה כ"כ די"ל דס"ל כהריב"ש דגם במרומה הי' תקנת חכמים אבל מדיני קנסות צע"ק], וכן מוכח מלשון הנמוק"י שהובא בש"ך שם, וצ"ע על הנו"ב דבכל תשובתו הגדולה שבאותו סימן אשר העמיק והרחיב בה בפלפול גדול לא הביא כלל לדברי הראשונים הללו אשר הם מנגדים להדיא לכל דבריו, ועכ"פ להלכה הדבר ברור בלא ספק דמה"ת ממון שוה לנפשות בזה בכל הפרטים

[ג] והנה בכלל הביא שם הנו"ב שתי ראיות שמהם הוכיח דעתו דבממון לא בעי עדות שאילה"ז מה"ת, ונפרשם, א' הביא מהא דבמס' מכות דף ו' איתא דעדות מיוחדת כשר בממון דכתיב לא יומת על פי ע"א אבל בממון כשר, והקשו שם התוס' והרי עדות קרובים דפסולם נפקא מקרא דלא יומתו אבות על בנים דדרשינן בעדות בנים ואפ"ה הא פסולים גם בממון מקרא דמשפט אחד יהי' לכם, ותירצו התוס' דע"כ לא קאי הך קרא בממון דהא ע"א קם לשבועה, הרי מבואר דמדחזינן דע"א קם לשבועה דלא שייך בו פסול עדות מיוחדת ממילא כשר מיוחדת גם לממון, וא"כ גם בהא דאילה"ז הרי ע"א המעיד לשבועה אם יזימו אותו לא יתחייב לא ממון ולא מלקות ומוכרח דלענין חיוב שבועה לא בעי שיהי' יכול להזימה ושוב ידעינן מני' דלממון לא בעי עדות שאילה"ז זהו תורף ראייתו, וכן הסביר הנו"ב ראי' זו בסי' ע"ד יעו"ש, וראי' זו אינה מכרעת כלל, דודאי דאין ללמוד ממון משבועה דהרי עיקר עדותו של ע"א יוכיח דמהני לשבועה ולא מהני לממון עד שיהיו שני עדים והאיך נלמוד ממון משבועה לדינים אחרים וגם מסוגיא זו עצמה מוכרח דאי אפשר ללמוד ממון משבועה דבגמרא הא אמרה טעם אחר על הא דכשר עדות מיוחדת בממון דכתיב לא יומת ע"פ ע"א במיתה הוא דפסול אבל בממון כשר ומוכרח דבלא"ה לא היינו למדין ממון משבועה, רק התוס' הקשו דהא בפסוק זה לא נאמר מיעוטא לממון ורק כיון דכתיב לא יומת לא ידענו מפסוק זה לפוסלו גם בממון ועל זה הקשו דאע"ג דהפסוק נאמר בנפשות מ"מ נילף ממון מני' מקרא דמשפט אחד וכמו בפסול קרובים דכתיב בנפשות ולמדין ממון מני' וע"ז תירצו דע"כ הך קרא דמשפט אחד לא קאי על דין דמיוחדת דהרי חזינן דע"א קם לשבועה דהרי קרא דמשפט אחד כולל כל הדינים שבתורה וגם שבועה, דהא פסול קרובים דידעינן בממון מקרא דמשפט א' הא פסול קרוב גם לשבועה ומוכרח דגם שבועה בכלל משפט א' וכיון דע"א כשר לשבועה הרי מזה מוכח דמשפט אחד לא נאמר על דין דמיוחדת ושוב לא נוכל ללמוד לפוסלו בממון, ועכ"פ הרי זה חזינן להדיא מוכרח מהגמ' דאי לא קרא דלא יומת ע"פ ע"א רק דהי' כתוב בתורה פסולא דמיוחדת סתם ולא היינו צריכין ללמוד ממון מנפשות ע"י דרשה דמשפט א' לא היינו מכשירין אותו בממון מהוכחה זו מדחזינן דע"א קם לשבועה, וא"כ הרי הפסול דעדות שאי אתה יכול להזימה לא כתיבא בנפשות כלל ואין אנו צריכין ללומדו בממון מנפשות דהרי ילפינן לי' מקרא דוהנה עד שקר העד ועשיתם לו כאשר זמם והאי קרא הא קאי גם על ממון כדכתיב יד ביד דהיינו ממון הא ודאי דאין להכשירם בממון מהא דלשבועה לא צריך עדות שאילה"ז ועיין בנו"ב דבכמה מקומות באותה תשובה חקר אמאי לא ילפינן דצריך בממון עדות שאילה"ז מקרא דמשפט א' מנפשות, ולא ידעתי למה לנו ללומדו מנפשות דקרא דכאשר זמם כתיב בממון כמו בנפשות], וזה פשוט וברור

[ד] והנה מדברי התוס' הללו יש לנו ללמוד דגם ע"א המחייב שבועה מן התורה צריך דו"ח ואם אמר שאינו יודע הזמן פסול דהרי הא דצריך בממון דו"ח וא"י פסול בו ילפינן לי' בסנהדרין מקרא דמשפט א' ממון מנפשות דעיקר דינא דדו"ח כתיב בתורה בנפשות ואם נאמר דע"א המחייב שבועה א"צ דו"ח מן התורה הרי שוב ליכא ללומדו בממון מנפשות וכמו שנתבאר, וכן נראה גם לפי הסברא דהרי כ' הרמב"ם בפרק ה' מה' עדות וז"ל כל מקום שע"א מועיל אשה ופסול מעידים חוץ מע"א של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעד כשר הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב הנשבע ממון על פיו כו', וא"כ הרי ודאי דצריך דו"ח מה"ת דבהעיד בלא דו"ח או אינו יודע הזמן הא גם אם יצטרף אח"כ עמו עוד ע"א לא יתחייב ממון על פיו מה"ת דלממון הא בעי דו"ח וזה נראה ברור

[ה] עוד הביא הנו"ב ראי' מהא דבמס' סנהדרין דף ל"א מכשיר ר' נתן לשמוע דבריו של זה היום ושל חבירו למחר והרי אם יזימום לא יתחייב הראשון לשלם דיאמר דרק לחייבו שבועה באתי ולא ידעתי דלמחר יבא עוד ע"א ויצטרף עמדי לחייבו ממון והרי בגמרא שם מבואר דר' נתן מכשירו מן התורה ומוכרח דמה"ת לא בעי' עדות שאילה"ז, ולפי מה שנתבאר לכאורה בודאי נראה מוכרחין אנו לומר דבאמת ר' נתן אינו מכשירו רק מדרבנן ואחר התקנה דהפקיעו חכמים דין דו"ח בממון משום נעילת דלת ושוב לא איכפת לן מה דאינו יכול להזימן דהא בלא"ה אי אפשר להזימן כיון דלא אמרו הזמן ומש"ה מכשיר ר' נתן גם לשמוע דבריו של זה היום, וע"ש בסנה' דמפרשינן פלוגתא דת"ק ור"נ דת"ק ס"ל ע"א כי אתי לשבועה הוא דקאתי ור"נ סבר אטו כי אתו בהדדי בחד פומא מסהדי